אתם כן תאמינו איך הם נראים היום. כלומר, תגיבו בהלם, עצב, זעזוע, אימה, פרגון, בעתה, שמחה לאיד או התרגשות, אבל אתם תגיבו. זו אחת הכותרות הכי אהובות על גולשי מאקו, ואין פלא - מה מסעיר יותר מלהציץ באדם שלא ראינו זמן מה, ולגלות שעבר עליו תהליך התהליך הפזיולוגי המשונה שהוא הזדקנות? והסיבה לכך שהכותרת הזו מפעילה אתכם, ואותנו, היא לא רק הסקרנות מאיך הם נראים היום, אלא מה זה אומר על איך שאנחנו.
מעניין זה יותר חשוב מחשוב. כשעלה לאויר HIX, ערוץ הביזאר של מאקו, הסלוגן שלו היה "מעניין החרא הזה". וכן, אולי ילדה שהיא רק ראש בגיגית או כל מקרי התאומים הסיאמיים שנאכלו ברחם בהודו הם לא הדברים הכי חשובים בעולם, אבל הם מעניינים. ביזאר זה מעניין. טלוויזיה זה מעניין. מהדורות מוגבלות על חטיפים חדשים וכמה מגעילות הן זה מעניין. רכילות זה הכי מעניין. ואתם אולי תכחישו, אבל עמוק בלב אתם יודעים שמעניין זה יותר חשוב מחשוב.
הבּי ליסט יעניין אתכם יותר מהאיי ליסט. ראיון עם ליהיא גרינר תמיד יהיה כיפי, סוחף, מרתק, שערורייתי, תובנתי ומהפנט יותר מכל ראיון עם במאי מוערך. לא נעליב על ידי מתן שמות. משפט של איי ליסטים: אני לא מוכן לדבר על חיי הפרטיים. ובכן סליחהההה באמתתתת שלא אכפת לנו מי ההשראה שלך לדמות, או שתספר על הגירושים שלך או שתעוף לנו מהפרצוף. מי שמעניין הוא זה שרוצה להתראיין, זה שמוכן לתת קצת, שלא דואג כל רגע לפאסון שלו ולכמה עמוק וחכם הוא מעוניין לצאת בראיון. זה שיודע שלצאת בן אדם - עם חולשות וחוזקות וסיפורים כיפיים והומור עצמי ושלא לוקח את עצמו כל כך ברצינות, זה הכי חשוב. וזה, רק זה, מה שגורם לקהל לאהוב אותך.
תת-סעיף: לא אכפת לכם משחקנים. ובצדק. האם שחקן אמר פעם משהו מעניין בראיון? לעתים נדירות. הם יכולים להיות מקסימים, נחמדים, לא מרוכזים לחלוטין בעצמם ולהסתבך פוליטית במרה הטוב, ועדיין, שחקנים הם הסלבס הכי משעממים.
ישראל יותר מעניינת אתכם מחו"ל. שזה הגיוני, אתם גרים בישראל. אבל הסיפור החו"לי הכי מדהים ועסיסי ושומט לסתות תמיד יקליק פחות מ"זוג ישראלי חדש בביצה", כלומר סלב שלא שמעתם עליו שנתיים שחבר לסלבית שלא שמעתן עליה שנה וביחד הם מחליטים לאפס שעון צומי.
הכי מעניין אתכם: אנשים שרזו, חופשות שהשתבשו, אנשים עלומים שמתו, חתונות, הריונות. האייטם שישבור את הרשת יכלול אישה שירדה שלושים קילו, נתקעה בטרק על הר בנפאל שעליו החליטה לערוך את חופתה רגע לפני שירדו לה המים. צריך לחכות רק שזה באמת יקרה.
לכולם אכפת מקקי. העיניים לא משקרות, כל כתבת קקי שעולה באתר מקליקה המון. למה? כי כמו דעות וחורי תחת, לכולם יש.
אתם טוקבקיסטים? יש חשד להתפתחות בינה מלאכותית. פעם הגידופים היו "יא חולדה צפונבונית אמן יאנוס אותך סודני", והיום "מאקו הגזמתם! אני מסיר את הלייק מעמוד הפייסבוק שלכם ומסיר את האפליקציה!". סליחה, אבל מה עם קצת יחס אישי?
אתם תצחקו מכל מה שרחלי רוטנר עושה כל עוד לא תדעו שזאת היא. אתם חולים עליה, מפורקים עליה, הרוסים עליה. אולי פשוט תודו כבר וזהו?
אתם ימנים. בואו נעשה ניסוי קטן. אני אכתוב פה באופן לא קשור לכלום את צמד המילים "ביבי הביתה!" ונראה כמה טוקבקים יתעלמו מהטקסט ויקראו לי שמאלנית מסריחה בתגובות.
אתם חולים על נוסטלגיה מתרפקת. אנחנו יכולים לספר לכם על הסדרה החדשה הכי טובה בעולם וזה לא יזיז לכם כלום, אבל כתבה על סדרת ילדות מהאייטיז או עוד פרט חדש שאף פעם לא שמתם לב אליו בסדרה "חברים" (כי הוא משעמם וחסר משמעות) או "איך ניצב מקטנטנות נראה עכשיו" ואתם עפים באוויר.
הטוקבק המועדף עליכם: "את מי היא מעניינת?" ובכן, ככל הנראה, בסבירות גבוהה או לפחות היתכנות מסוימת, אתכם. אחרי הכל, הקלקתם, נכנסתם, גללתם, הגבתם. לא מעט מאמץ בשביל מישהי שלא מעניינת אף אחד.
אתם קונספירטיביים. כל דבר נראה לכם כמו כתבה מוזמנת (רק ב-10% מהפעמים זה נכון) או כניסיון להיכנס ב"רשת" או "ביבי". די נו, כמה אנרגיות נראה לכם שיש לנו.
אתם אובססיביים לכסף. טוב, מי לא? "לא תאמינו כמה עלתה החתונה של X", "בחיים לא תנחשו כמה עלתה הבריתה של Y" - מי יכול שלא להיכנס לזה. ברור שזה תופס רק במקרה של עושר מופרך, אף אחד לא יטרח לכתוב אייטם שבמסגרתו היה אירוע די צנוע, פשוט, רק חברים קרובים וכל אחד התבקש להביא מנה. אנחנו רוצים להתפלש ולהיגעל מהפגנות עושר, לא ממאבקו של המעמד הבינוני שהוא אנחנו.
קרובי משפחה של סלבס מעניינים אתכם. בין אם זאת אחותה של אביבית בר זוהר או בן דוד שני של אביב אלוש, תמיד יסקרן אתכם לדעת איך הם נראים. לא משנה אם הם לא עשו דבר מעניין, הבריכה הגנטית המשותפת מספיקה על מנת שלפחות נציץ בהם.
אתם אוהבים לפנות בגוף שני לסלבס חו"ליים. זה מתוק, אבל אתם יודעים שמנדי מור ואריאנה גרנדה לא קוראות עברית או mako, נכון?
נורא חשוב לכם פרגון. אם זה לא מאה אחוז פרגון אתם לא בעניין, וגם תגיבו ב"אבל מה כואב לך לפרגן?". לא משנה אם זאת ביקורת עניינית או אם יש שאלות שצריכות להישאל - קודם כל אנחנו אמורים לפרגן. לא אתם, חלילה, רק אנחנו.