כל הסיפור כולו נמשך 5 וחצי דקות. 5 וחצי דקות, וזהו - רשת MTV שינתה את פניה באופן רשמי, מוזיקת הפופ שינתה את פניה באופן רשמי, האופן בו קהילה שלמה תפסה את הקשר בין מין, מיניות, מוזיקה ורכילות השתנה באופן רשמי. מופע המחווה של מדונה לעצמה, בהשתתפות מיסי אליוט, כריסטינה אגילרה ובריטני ספירס בטקס ה-VMA של 2003 היה אמור, על פניו, לחלוק כבוד להופעה מיתולוגית אחרת - לביצוע של מדונה בעצמה בטקס ה-VMA הראשון אי פעם, ב-1984. אבל במחי שתי נשיקות בין מדונה וחברותיה לשואו, נשיקה לבריטני ונשיקה לכריסטינה, הוא הפך לשלם שגדול בהרבה מסך חלקיו.
ומוזר כמעט להיזכר שההופעה הזו כללה בעצם שתי נשיקות. הרי הזיכרון הקולקטיבי שלנו מהאירוע הוא שמדונה, אגילרה וספירס ביצעו יחד את "Like A Virgin" כשהן לבושות כחתן (מדונה) ושתי כלות, ושמדונה ובריטני התנשקו. זהו, הסוף. אבל לא, כי כל חתונה שמכבדת את עצמה צריכה גם שושבינה, או סתם מישהי שתבוא בלבן כדי להתריס, מישהי שידברו עליה אחר כך בלי שתיקח חלק אמיתי באירוע וישאלו עליה "מה בעצם היא עשתה שם" - והמישהי הזו היא כריסטינה אגילרה. גם היום, 15 שנים (פלוס חודש, אם מתקטננים) אחרי אותו טקס ואותה הופעה, אגילרה ממשיכה להישאל על המחיקה הכמעט המוחלטת שלה מהסיפור הזה. "זה היה מוזר", סיפרה לאחרונה בראיון ברדיו. "הם חתכו מ(הנשיקה) כדי להראות את התגובה של ג'סטין... הם היו כבר אקסים, וזה היה מהלך זול... בהחלט הסתכלתי בעיתונים למחרת וחשבתי 'או, כנראה שהשאירו אותי מחוץ לזה'... הכל קרה מהר כל כך... זה היה בסדר מבחינתי, חשבתי: 'שתיקח את הנשיקה'".
התיאור המדויק של אגילרה את השתלשלות האירועים - הבמאי אכן חתך מיד אחרי הנשיקה של בריטני ומדונה אל הקהל באולם, שם ישב ג'סטין טימברלייק, שאז עוד זוהה בעיקר כאקס של בריטני - מבהיר כמה היא עצמה בקיאה. כמה פעמים היא ראתה את הסרטון הזה, כמה שיחזרה את המהלכים בראשה כמו מאמנת מתוסכלת של קבוצת כדורגל שמנסה להבין איפה נכשלה. כי הביצוע ההוא ניסה לסמן את בריטני וכריסטינה כיורשות של מדונה, כשתי נסיכות הפופ שתמשולנה ביחד אחרי לכתה של מדונה או אפילו במקביל לה, אבל בואו, מרי מלכת הסקוטים ואליזבת הראשונה הוכיחו כבר 450 שנה לפני שכסאות מלוכה לא אוהבים שמתחלקים בהם. ואכן, יותר משההופעה המשולשת היתה ההכתרה של בריטני כיורשת למדונה, היא היתה ההכתרה של כריסטינה אגילרה כמי שלא תירש את מדונה לעולם. ולא משנה כמה אגילרה מוכשרת או חרוצה יותר מספירס, היא סומנה באותו אירוע כמי שאין לה את הכריזמה, את האיכות החמקמקה שאי אפשר להתעלם ממנה כשהיא נכנסת לחדר.
התמונות של אגילרה מביטה מהצד על הנשיקה של מדונה וספירס נותרו אפקטיביות אחרי 15 שנים בדיוק מהסיבה הזו: כי הן מתמצתות ביעילות את כל כוחו של הרגע התרבותי הזה. וזה לא נעצר בהמלכה של ספירס על חשבונה של אגילרה, כמובן. המבט של אגילרה, דמות רקע מושלמת בעלילה הדרמטית שנרקמה על הבמה אודות הגבר המאוהב (מדונה), רעייתו הנאהבת (ספירס) ואשתו השנואה (היא עצמה), הוא גם המבט שהיה צריך להיות לכולנו על אקט הנשיקה הזה. כי ב-2003 היה מדובר במפץ גדול - הנה, תראו, על אחת הבמות הכי גדולות בעולם מתרחשת העברת שרביט, והיא נעשית בצורה ארוטית. אנחנו אמורים להזדעזע מהנשיקות האלה, בעיקר נוכח פערי הגילים בין המשתתפות, אבל גם להימשך אליהן. התלבושות של ספירס ואגילרה הביעו גם הן איזו נימה מינית משוחררת ונועזת יותר. אם ב-1984 נשמטו לסתות נוכח שמלת הכלה של מדונה והזחילה שלה על הרצפה, ב-2003 MTV היו מפורשים יותר: לא אישה אחת אלא שלוש, לא שמלות קצרות אלא חצאיות טול שנתלשו כדי לחשוף מחוכי סאטן, לא זחילה אל טוורקים מהוססים וכמובן - שתי נשיקות יעני-לסביות בין שלוש מכוכבות הפופ הכי גדולות בעולם באותו רגע.
בדיעבד, המאמץ של MTV ניכר. ניכר מדי, אפילו. הסטת המבט מהנשיקה של בריטני אל ג'סטין טימברלייק היתה בלתי נמנעת כי כל מה שקרה על הבמה ההיא היה מביך מדי. זה היה כמו לראות ישיבת תוכן במשרד יחסי ציבור שמנסה לשווק את הקונספט הזה של סקסיות: "ביריות, נכון? ביריות זה סקסי! ומגפיים, חייבים שכולן ינעלו מגפיים אחרת הקהל לא יבין שזה מיני". הרגע הטלוויזיוני הבהיר לצופיו איך הם אמורים לחשוב מעתה והלאה על מיניות - נזילה יותר, נהנתנית יותר - אבל בעצם המשיך להכתיב להם בדיוק את אותם מסרים ישנים ומיושנים: שתי נשים שמתנשקות עושות את זה רק כדי שאנשים אחרים יסתכלו עליהן, ומעשים ארוטיים מקבלים את התוקף הזה אך ורק כשיש מה להרוויח מהם. זה לא סקס, זה דימוי של סקס. אריזה של סקס.
ונראה שהפנמנו בו זמנית את כל המסרים מההופעה ההיא. התחלנו לתבוע מהכוכבות שלנו שתהיינה מיניות יותר, אבל הפעם בקטע מעצים. כלומר, מצאנו דרך חדשה למסגר את ההסתכלות הנושנה על מיניות נשית: זה לא מבט גברי, אלא שחרור נשי. גם גדולי השוביניסטים יודעים לומר היום ש"זכותן של נשים לעשות מה שבא להן" בלי לקחת בחשבון את הלחצים שמופעלים עליהן ועלינו לספק ולצרוך את המיניות הזו. רוצה לומר כן, יש היום הרבה יותר שחרור מיני ונזילות מגדרית וזה נהדר, אבל ההחפצה לא הלכה לשום מקום, והגבולות בין שני התחומים האלה לא ברורים כמו שנעים לנו לחשוב. במקביל, הפסקנו להתרגש ממדונה, מי שעד אותה שנה היתה פחות או יותר ספקית התוכן הגדולה ביותר בתחום השחרור המיני. ובמקביל למקביל, הפסקנו להתרגש מכריסטינה אגילרה, שמה אתם יודעים, עברה באותה תקופה את האמ-אמא של השחרורים המיניים בתרבות הפופ. זוכרים את "Dirrty"? כן. זוכרים שזה היה הדבר הכי גדול בעולם באותו רגע? פחות, כי הכל נבלע מאז. כי מה-זה התרגלנו לחשוב על מוזיקת פופ כעל דבר סקסי מאז. לא כי הוא לא היה סקסי לפני כן, אלא כי מאז אותה נקודה זה הפך להיות הכרחי ושכחנו לתת לאגילרה ולמדונה את הקרדיטים שמגיעים להן במהפכה הזו.
זה ניכר גם בקריירות ששתיהן פיתחו מאז 2003. אנחנו זוכרים, בגדול, מה קרה לבריטני גם בשנים שאחרי הנשיקה ההיא, מסוגלים לזמזם את השירים שהוציאה מאז ויודעים יפה-יפה לספר את סיפור נפילתה אל תהומות הטראש והטרלול, ואת העלייה הלא פחות טראשית והלא פחות מטורללת שהיא עולה בשנים האחרונות. כשהיא הגיעה לישראל זה היה אישו, כי בריטני עצמה נותרה אישו - היא עדיין אישה מעניינת, בגדול. אגילרה, לעומתה, היא מישהי שהצליחה בשנה האחרונה להוציא אלבום חדש אחרי 6 שנות שתיקה והחליפה חצי מהפרצוף שלה בשתלי סיליקון מעניינים, ועדיין לא כזה אכפת לנו. מדונה גם לא הצליחה לשחזר את הפיקים של ראשית שנות האלפיים, והצעדים שלה בשנים האחרונות מתרכזים בעיקר בשימור מורשת הפופ שלה, במאבק על היזכרות ולאו דווקא על חידוש או הוספה לרפרטואר. לא ראינו את הנשיקה שלהן כמו שלא באמת ראינו אותן, וכמו שלא התרגשנו מהן אז - אנחנו גם לא כל כך מתרגשים מהן היום.
וזה לא לגמרי הוגן כי, כאמור, אגילרה היא זמרת מוכשרת. היא כוכבת לגיטימית אבל תמיד יזכרו אותה כמפסידנית. כשם ששירי מימון תויגה כמפסידה באותה השנה (מה יהיה, 2003?), כך גם כריסטינה אגילרה. וכשם ששתיהן עשו מיליון דברים מאז - דברים גדולים, חשובים ומוערכים - שתיהן עדיין נאלצות לשבת היום בראיונות ולהסביר איך זה הרגיש להיות מקום שני. והיחס הזה שאגילרה זוכה לו לא הוגן כי היא באמת שכבה על הגדר כדי שדור חדש של מוזיקאיות ידלג מעליה אל תוך מציאות חדשה, בה סקס ופופ הם שילוב מובן מאליו. ריהאנה לא היתה יכולה להתקיים במתכונתה הנוכחית בלי האישור ש-MTV העניק לה אז, מראש, ב-2003, לחבר בין מיניות חזקה למוזיקה מעולה והצלחה כלכלית. גם לא ביונסה או אריאנה גרנדה או כל מוזיקאית אחרת שקושרת היום בצורה חכמה בין המיניות והמגדר שלה לפעילות המוזיקלית שלה: כולן חייבות לפחות חלק מההצלחה שלהן לאגילרה. אבל כל מה שנחקק בזיכרון הוא השואו, הקרקס, הנשיקה המשונה והלא מאוד מחרמנת של מדונה ובריטני - מצג שטוח ומבאס של אינספור תהליכים חשובים ומעניינים שעברו ועוברים בתרבות מאז ועד היום. אבל לכו תתווכחו עם אייקון.