בטי ווייט הלכה לעולמה בשיבה טובה, בגיל 99, אחרי חיים ארוכים ומלאי הישגים – היא שברה תקרות זכוכית, לחמה במלחמות (אחת מהן הייתה מלחמת העולם השנייה, השנייה הייתה בפטריארכיה) וכבשה לבבות. רבים ממעריציה שבורי לב היום, וזאת למרות שאין דבר טראגי באישה שמתה מוות טבעי וככל הנראה גם נטול כאבים. לבם שבור בגלל שקשה להיפרד מאגדה, גם כשהאגדה הזאת הייתה בשר ודם. אולי בגלל שהיא פשוט הייתה אישה קורעת מצחוק, וקשה מאוד לחשוב על תרבות הפופ בלי הקומדיה הגריאטרית, הסקסית, התמימה והמרגשת של בטי ווייט.
לנהל קריירה בעולם הבידור לאורך יותר משמונה עשורים זה כמעט בלתי נתפס. ווייט, שנולדה באילינוי ב-1922 ועברה עם משפחתה ללוס אנג'לס בילדותה, החלה לעבוד ישר אחרי שסיימה את התיכון. היא דיגמנה, הופיעה בתיאטרון, אבל עצרה את התקדמות הקריירה שלה כשפרצה מלחמת העולם השנייה, כדי להתנדב לצבא ארה"ב. היא עזרה לשנע ציוד צבאי לאורך קליפורניה, והופיעה בפני חיילים. אחרי המלחמה, המשיכה לנסות את מזלה כשחקנית בהוליווד, אבל נדחתה שוב ושוב על ידי האולפנים הגדולים משום שלא הייתה פוטוגנית מספיק. ההפסד היה כולו שלהם.
היא עשתה מה שצריך, בין אם מדובר היה בקולות רקע וקריינות פרסומות ברדיו. העקשנות הזאת השתלמה, ועד סוף שנות הארבעים כבר הייתה לה תכנית רדיו משלה – "המופע של בטי ווייט". כמה שנים לאחר מכן, ווייט כבר כיכבה בטלוויזיה בעצמה – שהייתה אז עוד מדיום חדש שרק התחיל להתחרות בקולנוע. זאת הייתה התקופה בה ווייט עשתה את אחד הדברים הכי משמעותיים בקריירה שלה, זה שמוזכר בימים האחרונים ברבים מההספדים הנרגשים עליה: היא הביאה לתכנית את הרקדן השחור ארתור דנקן. כשווייט נדרשה לפטר אותו כדי להימנע מחרמות על התכנית שלה בתחנות טלוויזיה דרומיות, ווייט סירבה. "אני מצטערת", היא אמרה להם, "תחיו עם זה", ונתנה לו עוד זמן מסך בתכנית שלה.
כשזכתה לסיטקום משלה, "החיים עם אליזבת'", ווייט הייתה לאישה הראשונה שאי פעם הפיקה סיטקום. אחריו, נראה שווייט כבר מתחילה בגדול לעשות כל מה שאפשר לעשות בטלוויזיה. חשוב להזכיר שאז, לא בשונה מהיום, קריירה של אישה בקולנוע ובטלוויזיה הייתה שברירית יותר ויותר מהרגע שחגגה את יום הולדתה ה-35. זה לא היה המצב עבור ווייט, שבגיל 51 הופיעה לראשונה בסיטקום "המופע של מרי טיילר מור", אחת הקומדיות האהובות והמוערכות ביותר בתולדות הטלוויזיה האמריקאית. ווייט הצטרפה לסדרה בעונתה הרביעית, בתפקיד סו-אן, מנחת טלוויזיה ציניקנית ואוהבת-גברים. עליה, ווייט סיפרה בזמנו שהיא אהבה לגלם אותה, משום שהיא הייתה "רקובה". "אין רקובה יותר מהנימפומנית השכונתית", היא אמרה על הדמות, שזיכתה אותה בשני פרסי אמי בשנתיים רצופות.
מבנות הזהב לסאטרדיי נייט לייב
וכנגד כל הסיכויים, בתעשייה שמראה לנשים את הדלת בגיל הזה, ווייט גילמה את התפקיד הזכור ביותר שלה באחת הסדרות הקלאסיות: "בנות הזהב". הסדרה עסקה בארבע נשים מבוגרות שחיות יחד בפלורידה. ווייט גילמה את ההפך מסו-אן: היא הייתה רוז התמימה, המתוקה והטיפשה קמעא, שבאה מעיירה נידחת ומלאת מסורות תמוהות שעלו אחת לכמה פרקים כבדיחה חוזרת ויפהפייה. "בנות הזהב" (שזכתה לגרסה ישראלית, שם בת-דמותה המושבניקית גולמה על ידי תיקי דיין, שתיבדל לחיים ארוכים) היא עד היום אחת הסדרות הבודדות שכל שחקניותיה הראשיות זכו עליה באמי. בטי ווייט זכתה בפרס ראשונה מכולן.
הסדרה רצה בהצלחה במשך שבע שנים, משנות השמונים עד ראשית שנות התשעים, ועד היום יש לה קהל מעריצים רחב ונאמן – ביניהם, דרך אגב, לא מעט גברים הומואים שמחשיבים את כל נשות הסדרה (ובהן גם את ווייט) לאיקונות גאות אהובות במיוחד. ווייט בעצמה תמכה בקרנות ובעמותות לטובת קידום זכויות להט"ב והמלחמה באיידס (בנוסף להיותה אקטיביסטית נלהבת למען זכויות בעלי חיים).
היה הגיוני להעריך שאחרי "בנות הזהב" ווייט תפרוש בשקט לחיי נוחות כשחקנית טלוויזיה אהובה ועטורת פרסים, אבל בשלושים השנים שחלפו מאז, היא פשוט לא הפסיקה לעבוד. בזכות סרטים כמו "ההצעה", סדרות כמו "שוות בקליבלנד", תפקידי אורח ב"רוק 30" (שם התגאתה בפני הדמות הבדיונית טרייס ג'ורדן שהיא תבוא ללוויה שלו) ו"סאטרדיי נייט לייב" (עליו זכתה בפרס האמי החמישי והאחרון שלה) ופרסומת בלתי נשכחת לסניקרס, היא הייתה שחקנית פעילה ונערצת עד ליומה האחרון. כשנשאלה מה הסוד שלה לאריכות ימים, היא ענתה בפשטות: "וודקה ונקניקיות".
ווייט הייתה נשואה פעמיים. נישואיה הראשונים היו לסוכן כשרונות הוליוודי שציפה שאשתו הטרייה תפרוש מעסקי השעשועים ותהיה לו לעקרת בית. ווייט סירבה, והשניים התגרשו אחרי שנתיים. נישואיה השניים היו מאושרים יותר – ווייט הייתה נשואה למגיש הטלוויזיה אלן לודן, והשניים חיו יחד למעלה מ-20 שנה, עד שמת מסרטן. כשנשאלה על ידי המראיין לארי קינג אם היא מעוניינת להתחתן מחדש יום אחד, ווייט ענתה לו בשאלה: "אחרי שהיה לך את הטוב מכולם, מי צריכה את השאר?" ("Once you've had the best, who needs the rest?").
חגיגות יום הולדת ה-100 יתקיימו כמתוכנן
ווייט מתה כשבועיים וחצי לפני יום הולדתה ה-100, אירוע שרבים ממעריציה ציפו לו ונחרדו מהמחשבה שיאונה לה רע עד שתחגוג את אותו התאריך העגול. בכל פעם שהשם שלה עלה ברשתות החברתיות, גם בהקשרים החיוביים ביותר, היו את אלה שליבם צנח בבהלה (העובדה שהיא נחשבה בשנים האחרונות לקבוצת סיכון ודאי לא הועילה). חלק יגידו שהציפייה הזאת – שגם אנחנו פה ב-mako חטאנו בה – היא זאת שהביאה לה את הנאחס. הייצוג המפואר ביותר של חגיגות ה-100 המוקדמות הגיע כמובן ממגזין People, שכבר עיטר את השער שלו בפניה של ווייט, בליווי הכותרת החגיגית "בטי ווייט חוגגת 100!", בכתבה שווייט שיתפה בטוויטר שלה בעצמה. חגיגות יום הולדת ה-100 של ווייט ייערכו כמתוכנן, גם בלי השתתפותה, כאות הוקרה לאייקון שהייתה.
כדי להבין כמה גדולה הייתה בטי ווייט אפשר להסתכל פשוט על רשימת המספידים שלה. סנדרה בולוק ("אשתה לכבודה כוסית וודקה ואוכל נקניקייה") וריאן ריינולדס ("בטי הצליחה להזדקן מאוד, אבל איכשהו לא להזדקן מספיק"), שהופיעו לצידה בסרט "ההצעה", כתבו לכבודה מילים יפות מאוד, אבל מעטים הם הקומיקאים שזוכים להספד וירטואלי מפי הגברת הראשונה לשעבר, מישל אובמה, למשל. אובמה כתבה עליה: "בטי ווייט שברה מחסומים, קראה תיגר על הציפיות ממנה, שירתה את מדינתה וגרמה לכולנו לצחוק". נשיא ארצות הברית הנוכחי, ג'ו ביידן, כתב עליה: "בטי ווייט גרמה לדורות של אמריקאים לחייך. היא אייקון תרבותי שיחסר לכולנו". אבל אם יורשה לנו לסתור לרגע את דבריו של מנהיג העולם החופשי: היא לא גרמה רק לדורות של אמריקאים לחייך. גם פה בארץ, וגם בכל העולם, בטי ווייט הצחיקה ועוררה השראה ברבים מאיתנו. מורשתה תישאר איתנו גם הרבה אחרי יום הולדתה ה-100.
My 100th birthday… I cannot believe it is coming up, and People Magazine is celebrating with me! The new issue of @people is available on newsstands nationwide tomorrow. https://t.co/kTQnsbMDGK