לא אומה תורמן: *ו*אומה תורמן. שימו לב לפרט הקטן הזה בפתיח של "Suspicion", הרימייק דובר האנגלית ל"כפולים" הישראלית של קשת 12. כשמגיע תורה של תורמן ברשימת הקרדיטים, מעל שמה מתנוססת המילה And.
זה לא סתם, ה"ו" הזאת. בקודים של תעשיית הטלוויזיה והקולנוע, יש שתי דרכים מקובלות לעשות כבוד לשחקנים: קרדיט ה"עם", With, שהוא סוג של "רגע רגע, ויש לנו פה גם את...", ואחיו הגדול - קרדיט ה-"ו", המקביל ל"קבלו אותו". אחרי ה"ו" יופיע תמיד שם גדול בתפקיד קטן, ובכל מקרה לא התפקיד הראשי; היהלום שבכתר, הזיגוג על עוגת הליהוק, שחקן או שחקנית המשנה שמעורבותם בפרויקט מסבה לו אוטומטית מכובדות, רצינות. לפעמים זה דבר שדורשים הסוכנים או האמרגנים כתנאי להשתתפות בסדרה, אבל יש לי הרגשה שזה לא המקרה של אומה תורמן ב"Suspicion". בגיל 51, כשמאחוריה מועמדות לאוסקר ("ספרות זולה") וזכייה בגלובוס הזהב (המיני סדרה "עיוורון היסטרי"), תורמן היא בדיוק השם שסדרת המתח החדשה המוסטרמת כעת באפל TV פלוס תפרוש מתחתיו שטיח אדום בהתנדבות.
הקדימה את זמנה
האמת היא שזה תיקון, או לפחות צדק פואטי. תורמן עשתה אמנם פריצה מטאורית לשמי הקולנוע האמריקאי - ספציפית הקולנוע העצמאי, שהיה בשיאו היצירתי והקופתי בדיוק בזמן בשבילה, מסוף שנות ה-80 ולאורך שנות ה-90 - אבל הוליווד פספסה אותה בעקביות. כשתורמן ממציאה את עצמה מחדש על המסך הקטן, זה אומר הרבה על התעשייה שמעולם לא ידעה איך לאכול אותה ואומר עוד יותר על שינוי יחסי הכוחות בין המסכים: הדרך לקאמבק עברה פעם בתפקידים מפתיעים על המסך הגדול (מקרה קלאסי לדוגמה: שון קונרי חוזר מהמדבר הפוסט-ג'יימס-בונדי עם הופעה איקונית ב"הבלתי משוחדים"). היום היא עוברת איפה שכל האקשן נמצא: בסלון שלנו.
אולי "קאמבק" זו לא בדיוק המילה הנכונה לסטטוס של תורמן בפרוץ "Suspicion". הרי היא מעולם לא נעלמה, לא באמת: בחמש השנים האחרונות היא רשמה נוכחות פחות או יותר קבועה בטלוויזיה, בסדרות כמו "הסטירה", "מתחזים" ו"Chambres"; ממש בעוד עשרה ימים תעלה ברשת "שואוטיים" הסדרה המסקרנת "Super Pumped" על המתרחש מאחורי הקלעים של ענקית ההסעות Uber, שבה מגלמת תורמן את המו"לית העכשיו-כבר-אגדית אריאנה הפינגטון. אז לא, היא לא נעלמה, אבל תורמן של העשור-פלוס האחרונים הייתה צל של כוכבת "להרוג את ביל" ו"ספרות זולה".
היא פרצה ב-1988 עם "יחסים מסוכנים" הנהדר של סטיבן פרירס, תפקיד קולנועי שהיה בסך הכל הרביעי שלה אחרי קריירה קצרה בדוגמנות. ג'ון מלקוביץ', ששיחק לצד תורמן בת ה-17, אמר אז: "מעולם לא פגשתי מישהי כמוה בגיל הזה, האינטליגנציה וזקיפות הקומה שלה בלטו לעין. אבל יש גם משהו אחר. היא רדופה בדרכה". אולי מה שזיהה מלקוביץ' היה זכר להפרעת הגוף הדיסמורפית שסבלה ממנה בילדותה, ושמתבטאת בתחושות קשות בנוגע לפרטים מסוימים בהופעה החיצונית (תורמן עצמה סיפרה בעבר שסבלה כילדה מבריונות על רקע שמה וקומתה החריגים; 180 הסנטימטרים שלה אולי שירתו אותה כדוגמנית, אבל קודם עלו לה בהקנטות). כך או כך, מלקוביץ' זיהה נכון את ההיבט הבולט ביותר בפרסונה של תורמן: החידתיות.
ההצלחה המסחרית והביקורתית של "יחסים מסוכנים" הפכו את תורמן לאינסטנט נסיכת אינדי, והיא לוהקה לסרטים אמנותיים בואכה אקספרימנטליים כמו "גם לבוקרות יש רגעים קודרים" (מי שראה את אגודלי הענק שהודבקו לה לא ישכח), "אישה לשניים" הכושל אך הנפלא ו"הנרי וג'ון" הפרובוקטיבי. ב-1994 הגיעה מיה וואלס ב"ספרות זולה", דמות וסרט שמיצבו לנצח את תורמן כאייקון של כל מה שאהבנו בשנות ה-90. אבל בתשע השנים שעברו מאז ועד שיתוף הפעולה הבא של תורמן עם קוונטין טרנטינו זחלו לתוך הקריירה שלה שורה של כישלונות קופתיים, חלקם מוצדקים ("באטמן ורובין") וחלקם מבאסים ("מה קרה בגטקה", סרט המדע הבדיוני הנהדר שמצא קהל רק כשהופץ במהדורות ביתיות).
בשלב הזה נעשה ברור שהוליווד לא יודעת מה לעשות עם תורמן. זה בלט במיוחד דווקא אחרי ההצלחה של שני סרטי "להרוג את ביל", פרויקט שיזמה במשותף עם טרנטינו: במקום לזנק מתוך הקבר ההוא לעשור של תפקידי אוסקר, תורמן לוהקה לחיקויי טרנטינו זולים ("בי קול") ולתפקידים שניסו ללא הצלחה למנף את גיבורת האקשן שבה ("הסופר אקסית שלי"). בפרספקטיבה של זמן אפשר לומר שהבעיה הכי גדולה של תורמן פוסט-קיל-ביל הייתה הטיימינג: אם שני הסרטים על הלוחמת בחליפה הצהובה היו יוצאים כיום, כשסרטי הגיבורי/גיבורות על בשיאם, אין בכלל ספק שתורמן הייתה מוצאת את עצמה ביקום הקולנועי של מארוול או אצל המתחרה די. סי. ("וונדר וומן"). היה הייתה מה שנקרא באמריקאית "קיק אס", הבחורה הקשוחה האולטימטיבית; היא פשוט הייתה כזו עשור מוקדם מדי, הן במובן של סוג הסרטים המועדף בהוליווד והן במונחים של העצמה נשית כאג'נדה תרבותית.
כמו שמשתמשים בזעפרן
חלק מההיעלמות המסוימת של תורמן בעשור האחרון היה עניין של בחירה. היא אמא לשלושה שדיברה בעבר על רצונה להיות קרובה לבית, בוודאי כגרושה ברביעית (גארי אולדמן, אית'ן הוק והמיליונר הצרפתי ארפד בוסון, פעמיים בעלה ופעמיים אקסה). חלק אחר קשור לכסף, כלומר לעובדה שלא חסר לה ממנו: לצד המשכורת האסטרונומית ששולמה לה לאורך העשור הראשון של שנות ה-2000, סדר גודל של 12 מיליון דולר לסרט, בשנת 2010 היא קיבלה צ'ק של 10 מיליון דולר בלי לצאת מהבית כשתבעה את חברת ההפקה HandMade Films ("לוק, סטוק ושני קנים מעשנים") על מה שניתן לתאר בקצרה כהלנת שכר. מסכנה, בקיצור, היא לא. ועדיין, בכל מקום שבו מתנוססת כרזה של "להרוג את ביל", בכל סרט שמרפרר לריקוד הבלתי נשכח שלה עם ג'ון טרבולטה ב"ספרות זולה", אי אפשר שלא לחוש בפספוס - של הוליווד, שלנו.
ב"Suspicion" מגלמת תורמן את קתרין ניומן, אמו של צעיר שנחטף ללא סיבה נראית לעין מבית מלון בניו יורק. יוצר הסדרה רוב וויליאמס והבמאי כריס לונג - בעומדם על הכתפיים של יוצרי ומפיקי "כפולים", עמית כהן, מריה פלדמן וליאת בנאסולי - משתמשים בתורמן כמו ששפים משתמשים בזעפרן. הם בוזקים אותה לאורך סדרת המתח בהבלחות מדודות, מה שרק מגביר את התחושה שהנה-הנה המלכה-האם של העסק כולו.
כאמור, מדובר בתיקון. והוא מתחיל ב"ו" הקטנה הזאת מעל שמה של שחקנית שמעולם לא הייתה מספיק מובנת, מספיק מפוענחת, מספיק עובדת.