גולדה (Golda)
בריטניה | 2023 | 100 דקות
אחרי בכורה בפסטיבל ברלין והרבה הייפ, התקיימה הפרמיירה הישראלית לסרט המצופה של גיא נתיב, שעוסק בראש ממשלת ישראל לשעבר, גולדה מאיר, בימי מלחמת יום הכיפורים. עוד לפני שהוקרן, הסרט לווה בבאזז משמעותי: לא רק בגלל האישה שעומדת במרכזו, אלא גם בגלל מי שנבחרה לגלם אותה – דיים הלן מירן, אחת השחקניות הגדולות בעולם.
"גולדה" מביא למסך טראומה שהקולנוע שלנו לא עסק בה כמעט עד היום – זו של מלחמת יום הכיפורים. גיא נתיב מצליח להעביר את הזוועות של המלחמה הזו בצורה אפקטיבית, מה שהופך את הסרט ללא פשוט לצפייה, אבל נדמה שמה שיהפוך לדיון סוער הוא הדרך שבה נתיב מציג את דמותה של גולדה.
נתיב מספר נרטיב שונה לגבי האחראיות של גולדה במלחמה, הרבה יותר מרוכך מזה שנצרב בתודעה. ככזה, הוא עלול לעצבן לא מעט אנשים בארץ, אבל אולי גם לגרום לנו לחשוב מחדש על מקומה של גולדה בהיסטוריה הישראלית. נקודה מעניינת ורלוונטית היא היחסים של גולדה עם הנרי קיסינג'ר (ליב שרייבר הנהדר), כולל סצנה אחת מבריקה, שמזכירה לנו עד כמה היחסים שלנו עם ארה"ב עדינים ומורכבים, וגם עד כמה שתי המדינות קשורות זו בזו.
מירן עצמה מבריקה כהרגלה. היא מצליחה לשרטט דיוקן של אישה בודדה, ללא ניסיון צבאי, שמתנהלת בעולם גברי ומיליטנטי - אבל גם את הצד האימהי והרגיש של אחת הנשים החשובות בהיסטוריה שלנו. (זוהר צלח)
על הסף (Upon Entry)
ספרד | 2022 | 74 דקות
סרטם הארוך הראשון של אלחנדרו רוחאס וחואן סבסטיאן ואסקס התגלה כאחד הסרטים היותר טובים בפסטיבל השנה. "על הסף" עוקב אחרי זוג צעיר: דייגו, מתכנן ערים מוונצואלה שגר בספרד, ואלנה, רקדנית מברצלונה. השניים שמחליטים להגר כזוג לארצות בברית בעקבות זכייה של אלנה בהגרלת הגרין קארד, אלא שרגע לפני כניסתם ל"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", השניים נלקחים לחקירה שמעמידה את הכניסה שלהם (ויותר מכך) למבחן.
מהרגע בו השניים מגיעים לשדה התעופה בארצות הברית ועד לסיום הסרט, "על הסף" מצליח להיות מותח, דרמטי ואפקטיבי מאוד. חלק לא מבוטל מכך נובע מהאורך שלו (74 דקות) והבחירות האומנותיות של הבמאים, שבוחרים להסתיר לא מעט מהצופה - אבל לא פחות מכך מהכתיבה הבאמת מבריקה של רוחאס וואסקס, שגורמים לצופה לנוע באי נוחות (במובן הכי טוב) לאורך הסרט כולו. הסרט לא חוסך בביקורת על מערכת ההגירה האמריקאית המעוותת שיכולה להיות אכזרית מאוד, אבל גם מביא סיפור מרתק ומפתיע מאוד על הזוג שבחקירה, שמעלה שאלות גדולות על זוגיות, הגשמה עצמית ואהבה. (זוהר צלח) 
המשלחת (Delegation)
ישראל, פולין, גרמניה | 2023 | 100 דקות
סרטו של אסף סבן ("בית בגליל") עלה לתודעה בארץ כשהתקבל לפסטיבל ברלין השנה, שם מפיק הסרט, יואב רועה, ביקר את תוכנית נתניהו-לוין למערכת המשפט ואמר: "ישראל מבצעת התאבדות אחרי 75 שנות קיום". במרכז הסרט עומדת אחת החוויות הכי ישראליות שיש - המשלחת לפולין.
העלילה מתמקדת בשלושה תלמידים וחברי ילדות: פריש (יובל בבלי) שמגיע עם סבו ניצול השואה (עזרא דגן), ניצן (נעמי הררי) ועידו (לייב לב לוין, "שעת אפס"), שיוצאים עם משלחת בית הספר למסע אל אתרי השואה בפולין. יחד עם חבריהם לכיתה, הם עוברים את המסע המעצב לפולין, אבל גם מסע התבגרות אישי.
יחסית לנושא הכבד שעומד במרכזו, "המשלחת" עובר בצורה קלילה לכל אורך 95 הדקות שלו. הוא מצחיק וקליל, אבל גם יודע להיות רציני יותר לפרקים ולגעת בצורה מכבדת בזיכרון השואה. עם זאת, נראה שהסרט לא מספיק נחרץ או מגובש במה שיש לו להגיד לו על המסעות האלה: לרגעים הוא יודע להציג את המשמעויות של המסע בחיזוק הקשר לישראל, ברגעים אחרים הוא מראה עד כמה יכול המסע לצלק את הנפש. אבל הוא לעולם לא נוקט עמדה.
כסרט התבגרות, "המשלחת" עובד נהדר, הרבה בזכות שלושת השחקנים הראשיים שלו, שעושים עבודה נהדרת ומביאים כימיה מאוד ייחודית לסרט. כשלזה מוסיפים את הכתיבה המרעננת והייחודית של סבן, שכבר הוכיח בסרטו הקודם שהוא אחד התסריטאים המעניינים שפועלים כאן, מקבלים סרט שלגמרי שווה צפייה, למרות הבעיות שלו. (זוהר צלח)
הסרט יופץ ע"י בתי קולנוע לב מאוחר יותר השנה 
בריכת אינסוף (Infinity Pool)
קנדה, קרואטיה, הונגריה | 2023 | 117 דקות
בעולם הקולנוע "קרוננברג" הוא שם מחייב. דייויד קרוננברג, שחתום על יצירות קאלט של אימה קולנועית, הוא אחד מבמאים המעניינים והמקוריים שידע הז'אנר (סרטו האחרון לפי שעה, "פשעי העתיד", הוצג בפסטיבל בשנה שעברה). בנו ברנדון בחר להציב את רגל המצלמה שלו באותה טריטוריה מטרידה, ובינתיים נראה שזה עובד לא רע: סרטו הראשון, "Antiviral", סימן אותו ב-2012 כיוצר ייחודי שראוי למעקב בזכות עצמו; "רדיפה" (Possessor) מ-2020 עורר באז כשהוקרן בפסטיבל סאנדנס. כעת מגיע "בריכת אינסוף", ששוב הצליח לזעזע צופים בסאנדנס ולסמן את קרוננברג כאחד מהבמאים המעניינים והמקוריים ביותר שפועלים היום בז'אנר. כן, בדיוק כמו אביו.
"בריכת אינסוף" הוא מעין ואריאציית אימה ברוטלית וקיצונית על סאטירות נופשונים של העשירון העליון כמו "הלוטוס הלבן" ו"משולש העצבות". הסרט מספר על ג'יימס פוסטר (אלכסנדר סקארסגארד), סופר שמנסה לפתור את משבר הכתיבה שבו הוא מצוי בעזרת חופשת התאווררות והשראה במדינה בדיונית בשם לי טולקה. בריזורט היפהפה – שממנו נאסר על האורחים לצאת מתוך חשש לביטחונם – פוגש פוסטר בגבי (מיה גות', כוכבת טרילוגיית הסלאשרים "X" שמשחקת כאן כמו המקבילה הבריטית של טינקרבל), מעריצה שמזמינה אותו ואת זוגתו לבילוי מחוץ למתחם הנופש המסוגר. זה לא נגמר כמו שאתם חושבים; זה נגמר גרוע הרבה יותר.
בסרטו השלישי ממשיך קרוננברג להתרחק מהצל של אביו. הוא שולט במדיום הקולנועי גם כשהוא מתנסה בו ומשתולל איתו, ויוצר מותחן מהודק וסוחף למרות שהצפייה בו עשויה להיות לא קלה. יש לו נקודת מוצא מצוינת, פתיחה חזקה וטוויסט מעניין (אם כי חסר היגיון פנימי) עם פוטנציאל מרתק למשחק עלילתי ולבחינה פילוסופית. אלא שהטיפול של קרוננברג ברעיון הוא כמעט אינסטרומנטלי, וכך הצופה עשוי להישאר עם טעם קל של החמצה – ובחלק מהמקרים, כאמור, גם עם טעם מר של בחילה. (ניב שטנדל) 
חיים שלמים (Past Lives)
ארה"ב | 2023 | 106 דקות
סרט הביכורים של סלין סונג, שנולדה בדרום קוריאה ועברה עם משפחתה לקנדה כשהייתה בת 12, הפך לאחד הסרטים המדוברים של השנה כשכבש את הקהל בפסטיבל סאנדנס ובפסטיבל ברלין – ובצדק. הסרט מתמקד בנורה והא-סונג, שני חברי ילדות עם קשר מיוחד, שנאלצים להיפרד כשמשפחתה של נורה עובדת לקנדה. עשרים שנה לאחר מכן, השניים מחדשים את הקשר, תחילה וירטואלית ובהמשך גם פנים מול פנים.
"חיים שלמים" שם במרכז את הקונספט הקוריאני in-yeon,שאומר שאם פגשת אדם, אפילו לזמן קצר, זה אומר שנפגשתם גם בגלגול קודם - ואם הייתם נאהבים, אז בעצם נפגשתם שוב ושוב בגלגולים שונים. הקונספט הזה כנקודת מוצא מעניינת, מאפשר לסונג לטפל בצורה ייחודית, עדינה ואנושית מאוד בנושאים שונים - בראשם אהבה.
האמירות של "חיים שלמים" על הגירה או אהבה לא ממש מחדשות (למרות משולש מעניין שנוצר בסרט בשלב מסוים), אבל הטיפול הנהדר של סונג, שמגיע לשיא באחד הסופיים הקולנועיים הכי יפים שראיתי מזה זמן רב, יחד עם תצוגות משחק מעולות של שני הכוכבים הראשיים, גרטה לי וטאו יו, הופכים אותו לאחד הסרטים הכי מיוחדים, מעניינים ויפים שתראו השנה. (זוהר צלח)
הסרט יופץ ע"י בתי קולנוע לב ב-3.8 
היורשת (The Origin of Evil)
צרפת, קנדה | 2022 | 123 דקות
אחרי "יורשים" ו"הלוטוס הלבן", לא מעט אנשים כבר מיצו את סאטירת המעמדות - אבל הבמאי הצרפתי סבסטיאן מרנייה איננו אחד מהם. "היורשת" (ששמו הצרפתי מיתרגם דווקא ל"מקור הרוע" ההולם יותר), מגיע לכאן אחרי בכורה בפסטיבל ונציה, והוא כנראה בין הסרטים האחרונים שעוד אפשר לסלוח להם על השימוש בז'אנר. בין הנימוקים המזכים: הופעות משחק משובחות, תסריט נגיש אבל לא יותר מדי, ונדל"ן מנקר עיניים.
העלילה מתמקדת בסטפן (לור קאמי מהלהיט "10 אחוז"), עובדת מפעל מחוספסת - כמה מחוספסת? יש לה בת זוג בכלא - שמגלה שאביה הביולוגי המנוכר הוא איש עסקים אמיד מאוד. זמן טוב להיכנס לחיים שלו, לא? סטפן מתקשה להתקבל במשפחתה החדשה, בעודה משקרת על חייה האמיתיים כדי להרשים אותה, וכל סצינה חושפת פרט נוסף על הנסיבות הדי-קיצוניות שבגללן הגיעה אליה. אבל בסוף, מדובר בסיפור על אישה שבסך הכל מחפשת משפחה. הבסך הכל שלה פשוט שונה מזה של השאר, והולך ומסלים עם הזמן. הסרט יופץ בבתי קולנוע לב החל מהחודש הבא. (רועי אבן)
מאדים אקספרס (Mars Express)
צרפת | 2023 | 88 דקות
מותחן האנימציה של ג'רמי פרין הצרפתי, שמגיע אלינו היישר מהופעות מוצלחות בפסטיבלי הסרטים של קאן ואנסי, מעלה אסוציאציות מתבקשות ליצירות המופת של צומת הז'אנרים פילם נואר וסייברפאנק, כמו "הרוח במעטפת" ו"בלייד ראנר". במרכז הסרט שמתרחש במאדים ב-2200 ניצב צמד בלשים: אלין רובי (בקולה של לאה דרוקר שמככבת גם ב"הקיץ האחרון" של קת'רין ברייה שמציג בפסטיבל) וקרלוס ריברה (דניאל נז'ו לובה) – או, ליתר דיוק, אנדרואיד עם ראש הולוגרמה שהוא למעשה תוכנת הגיבוי של ריברה המנוח. השניים נשכרים לאתר סטודנטית לקיברנטיקה שנעלמה, אך כנהוג בז'אנר הם מגלים שזהו רק קצה הקרחון – קרחון שבו עומדת להתנגש האנושות כולה.
"מאדים אקספרס" מציע התמודדות עם שאלות רבות שמלוות בשנה האחרונה את חרדת ה-AI האנושית. הוא מתאר עתיד שבו כדור הארץ הפך לפאבלה של הגלקסיה, מקום משכנם של המובטלים שאיבדו את משרותיהם לרובוטים, ותוהה אילו זכויות יש לבינה מלאכותית ואילו סכנות היא טומנת לבני האדם. אבל עיקר כוחו של הסרט הוא לא בפילוסופיה דיסטופית (שזוכה לטוויסט מעניין בחלקו האחרון), אלא בכישרון הסינמטי שמגלה פרין כבר בסרטו הראשון: עולם עתידני מפורט ומרתק; תסריט שנאמן לחוקי הז'אנר אבל גם מגלה תחכום ומקוריות (למשל, בטוויסט מעניין על משבר חיי הנישואים של הבלש); עשייה קולנועית מהוקצעת, מהאנימציה והצילום ועד הפסקול; ושלל המצאות תסריטאיות והברקות ויזואליות, אשר חלקן משולב בסרט באגביות, כמו סקס רובוטי או כביש שמתפעל זירת תאונה. התוצאה היא מותחן מהודק ואפקטיבי שהוא אחת מההפתעות הנעימות והמהנות שמסתתרות בפסטיבל. (ניב שטנדל)
אוי, אוליבר סטון. כמו האיש, ככה הסרטים: מצד אחד ניצוצות מובהקים של גאונות, מצד שני יציאות של תמהוני מוחלט. בן לאב יהודי שמתפלקות לו אמירות אנטישמיות (או סתם מטורללות, ר' "היטלר היה שעיר לעזאזל"); הבמאי של הברקות כמו "JFK תיק פתוח" ו"רוצחים מלידה" לצד סרטים אומללים כמו "אלכסנדר" ו"מגדלי התאומים". לכו תבינו, אבל את המחווה שלו בירושלים – ויש להניח שגם את האש שהיא תמשוך - הוא הרוויח ביושר.
מבין חמשת הסרטים שבמחווה, הראשון שרצוי לרוץ ולצפות בו על מסך גדול הוא "רוצחים מלידה" מ-1994. קוונטין טרנטינו, שהתסריט נכתב לפי עלילה פרי עטו, התכחש אומנם למוצר המוגמר – אבל המחצית הראשונה של הסרט הזה היא פשוט לונה פארק של קולנוע, עם הופעות נהדרות של וודי הרלסון וג'ולייט לואיס, תפקיד משנה בלתי נשכח של רודני דיינג'רפילד, צילום אגדי של טוני ריצ'רדסון ופסקול מושלם בעריכת טרנט רזנור (בסדר, אז המחצית השנייה קצת פחות טובה. תתמודדו).
צפיית חובה אחרת היא "JFK תיק פתוח" (1991), שאמנם נראה היום יותר כמו תיאוריית קונספירציה מאשר כמו חקירה רצינית של רצח קנדי, אבל הקולנוע של סטון כאן בשיאו וקווין קוסטנר במיטבו בתפקיד הראשי; ואם מעולם לא צפיתם בו על מסך גדול או בכלל, אז "פלאטון" הוא סרט-וייטנאם-שחייבים-לראות, גם אם הוא מזנב ביצירות כמו "אפוקליפסה עכשיו", "צייד הצבאים" ו"מטאל ג'אקט". זאת עדיין דרמת מלחמה שתוקפת ישר את הבטן.
אני מת גם על "וול סטריט" (87'), אולי *ה*סרט שמייצג את הקפיטליזם חסר הבושה של האייטיז – זה כאן שאיל ההון גורדון גקו, באחד התפקידים הגדולים בקריירה של מייקל דגלאס, משמיע את השורה האלמותית "תאוות בצע, בהיעדר מילה מוצלחת יותר, היא טובה". הסרט החמישי במחווה הוא "גרעין עכשיו", הדוקו של סטון מ-2022 על השימוש (או ליתר דיוק אי השימוש) באנרגיה אטומית; חבל שאין כאן ייצוג גם לעבודתו של סטון כתסריטאי ("אקספרס של חצות", "פני צלקת", "קונאן הברברי"), אבל הבה לא נתחזר. (תומר קמרלינג)
איידהו שלי (My Own Private Idaho)
ארה"ב | 1991 | 105 דקות
באוקטובר ימלאו 30 שנה למותו של ריבר פניקס, השחקן שאיש מעולם לא מילא את החלל המאוד ספציפי שהותיר אחריו. ב"איידהו שלי", שיצא כשנתיים לפני מותו, אפשר לראות בדיוק למה: שילוב כזה של כריזמה טבעית, רוח שטות, פגיעות וסקס-אפיל הוא ברק שפשוט לא מכה פעמיים.
"איידהו שלי" הוא אבן דרך אמיתית בתור הזהב של הקולנוע האמריקאי העצמאי, מאמצע שנות ה-80 לשלהי ה-90. הבמאי הוא גאס ואן סנט, ששנתיים קודם הבריק עם "דראגסטור קאובוי"; "איידהו" מיצב אותו כאחד מהיוצרים-כוכבים של התקופה, כמו האחים כהן לפניו וקוונטין טרנטינו מיד אחריו. כבונוס, שותפו למסך של פניקס הוא קיאנו ריבס, בתפקיד דרמטי-אפל וחריג מאוד בקריירה שלו. הסיפור על שני נערי הליווי שהגיעו לזה מכיוונים הפוכים לגמרי – אחד מהרחובות, השני מרקע פריבילגי – הוא מרגש מאוד וקשוח מאוד, זכר לימים שיצאו מאמריקה סרטים לאנשים בגירים. (תומר קמרלינג)
היו זמנים באמריקה (Once Upon a Time in America)
ארה"ב, איטליה | 1984 | 251 דקות
רק בשנה הבאה ימלאו לו 40, אבל יש סיבה מספיק טובה לחגוג בירושלים עם "היו זמנים באמריקה": סוף סוף תוקרן כאן על מסך גדול הגרסה ה(כמעט) מלאה שלו, הסרט שסרג'יו לאונה הגדול ("הטוב, הרע והמכוער", "היו זמנים במערב") התכוון שנראה לפני שוורנר הכריחה אותו לקצר אותו – תחילה בכ-20 דקות, ואפילו יותר לקראת ההפצה בארה"ב, אז נעשה קיצור כל כך מסיבי שלאונה התכחש לתוצאה. מצד שלישי, להגנתה של וורנר ייאמר שהסרט יצא מחדר העריכה של לאונה באורך מקורי של 269 דקות.
הגרסה שתוקרן בירושלים, ושהופצה לראשונה במהדורות ביתיות לפני כעשור, נמשכת 251 דקות – ושווה כל שנייה. אפוס הפשע הזה, שמתאר את עלייתה של המאפיה היהודית בניו יורק משנות ה-20 ועד שנות ה-60 של המאה שעברה, היה הסרט האחרון של לאונה; הוא חתיכת צוואה אמנותית וחתיכת טור דה פורס של ליהוק, עם קאסט שכולל את רוברט דה נירו בשיאו, ג'יימס וודס, ג'ו פשי, טריט וויליאמס וג'ניפר קונלי, באחת מההופעות הגדולות אי פעם של ילדה-שחקנית (היא הייתה רק בת 11).
בעידן של סרטים ארוכים מדי, אין כמו לראות יצירה שמצדיקה את מניין דקותיה כי זה מה שנכון לרוחב היריעה שלה ולא כי שירותי הסטרימינג רוצים להציג יותר שעות צפייה בנתונים החודשיים שלהם. איזה מאסטרפיס. (תומר קמרלינג)
זרים יותר מגן עדן (Stranger Than Paradise)
ארה"ב, מזרח גרמניה | 1984| 89 דקות
כשהסרט הזה הופץ לראשונה בישראל, שמו קוצר ל"זרים". עכשיו, שנה לפני יום הולדתו ה-40, הוא מגיע לפסטיבל הקולנוע ירושלים בתרגום נאמן יותר למקור, Stranger Than Paradise – וכחלק ממסגרת הקלאסיקות של הפסטיבל, שאין הולמת לו ממנה. מדובר באחד הסרטים המשפיעים ביותר שיצאו מהקולנוע האמריקאי העצמאי של שנות ה-80, בסרט שעשה את הקריירה של הבמאי ג'ים ג'רמוש ("נרדפי החוק", "גוסט דוג: דרכו של סמוראי"), והכי חשוב, בקומדיה הזויה שפשוט תענוג להעביר איתה 89 דקות.
אין כאן ממש עלילה במובן המקובל של המילה, רק שיטוט באמריקה של הגיבור ווילי (ג'ון לורי) עם שתי דמויות אחרות, החבר שלו אדי (ריצ'רד אדסון, שחקן שאתם בוודאות מכירים את הפרצוף שלו גם אם שמו לא אומר לכם כלום) ובת הדודה שלו אווה (השחקנית-זמרת-כנרת ההונגרית אסתר באלינט). יש מיתולוגיה שלמה סביב העשייה של היצירה הקטנה והנהדרת הזאת, שהתחילה כפרויקט של 30 דקות והפכה לסרט באורך מלא בזכות תמיכה של הבמאי הגרמני וים ונדרס, אבל עזבו טריוויה ואפילו חשיבות היסטורית-קולנועית: אתם רוצים לראות את "זרים יותר מגן עדן" כי הוא פשוט כל כך מגניב גם בגיל 39. (תומר קמרלינג)