לפני קצת יותר מחודש שרה סילברמן מצאה את עצמה בשדה הקרב הרצחני של הפוליטיקלי-קורקט. בדיחות שלה על פדופיליה שצויצו בטוויטר בין 2009 ל-2015 - שלוש בדיחות בטווח של שבע שנים והאחרונה שבהן מלפני למעלה משלוש שנים, כן? - יורטו על ידי אתר חדשות אמריקאי שמרני והביאו למתקפה על הקומיקאית האמריקאית-יהודייה, שהגיבה: "זו היתה בדיחה מתקופה לא רחוקה שבה בדיחות אבסורדיות של קומיקאים הובנו כפי שהן - כבדיחות ולא כאיום לאומי".

היום זה כנראה לא היה קורה לסילברמן בטוויטר, ולא רק בגלל תרבות הפי-סי שמדללת לקומיקאים את מאגרי הפאנצ'ים, אלא בגלל שהטוויטר שלה הפסיק להצחיק. זה לא נראה כמו הפיד שהייתם מצפים לראות אצל קומיקאית, אלא כמו הפיד של פעילת שמאל לוחמנית שלא אומרת נואש ומשתפת באובססיביות ציוצים ולינקים על טראמפ, רפובליקנים, ניאו-נאצים, שחורים ומהגרים. זה מצחיק כמו לראות את העולם עולה בלהבות. "לא הייתי מצחיקה בטוויטר כבר המון זמן לצערי", אמרה סילברמן בשנה שעברה בראיון למגזין הנשים Bust, "אני פשוט מרגישה אחריות להעביר מידע הלאה". זה לא שנפל לסילברמן המצחיק; בטוויטר היא פשוט אישיות אחרת.


אבל סילברמן לא מסתפקת בציוצים ובציוצים מחדש. תכנית האירוח שלה בהולו, "אני אוהבת אותך אמריקה" (שהחודש החלה את עונתה השנייה), מציעה גישה שמאלנית-דמוקרטית שונה בתכלית מהמונולוגים הצולבים של ג'ון אוליבר או מההטרלות המגחיכות של סשה ברון כהן; סילברמן רוצה באמת להכיר את הטראמפיסטים, את האנשים שהעלו לשלטון אדם שהיא בזה לו בכל ליבה. ביל פריידי, יוצר "המפץ הגדול", כתב שזה "ניסיון אמיתי להפוך את העולם למקום טוב יותר - סוג של תיקון עולם שאחותה הרבנית היתה מאשרת".

בפרק הפתיחה, למשל, פגשה סילברמן משפחה של דייגי סרטנים מלואיזיאנה שמעולם לא פגשו יהודי ושגידלו עכברוש ענק כחיית מחמד. אבל במקום ללעוג להם ולצייר אותם כקריקטורה רד-נקית, סילברמן יצרה איתם שיחה פתוחה ומעוררת מחשבה על החברה האמריקאית. גם ברגעי המחלוקת הקשים ביותר לגישור (כמו מקום לידתו של אובמה והשאלה האם הומואים יכולים לגדל ילדים) סילברמן שמרה על אווירה נעימה ומשועשעת, באופן שהצדיק את הסיכום שהיא עצמה הציעה למפגש: לא שינינו זה את דעתו של זה, אבל למדנו שאפשר להישאר מאוחדים גם מבלי להסכים. "זה היה נהדר לדבר עם מישהו בעל תפיסות שונות מבלי להישפט", אמרה אחת מבנות המשפחה. וזה בדיוק מה שסילברמן יודעת לעשות, בדיוק מה ש"אני אוהבת אותך אמריקה" כיוונה אליו; "זו תכנית שמבקשת לגרום לאנשים להוריד את מחטי הדורבן", אמרה לפני שנה בראיון לרגל עליית התכנית במגזין הנשים "Bust". "עד שלא תגרום לאנשים להוריד את המחטים, שינוי לא יוכל להתרחש". סביר להניח שאפילו סילברמן לא ניחשה שאותו ראיון יעמיד אותה ואת היומרה שלה במבחן.

לחבק את הטרול

הראיון ב"Bust" הביא לפיד הטוויטר של סילברמן לפחות אדם אחד שלא התרשם מהגישה המתעניינת והאמפתית. ג'רמי ג'מרוזי מסן אנטוניו שבטקסס סיכם את הביקורת שלו במילה מכוערת אחת: Cunt (המקבילה האמריקאית ל"שרמוטה").

כאן בערך היה אמור הסיפור להסתיים. סלב בסדר הגודל של סילברמן לא אמור להיגרר לתגרה מילולית עם טרולים. לכל היותר, היא היתה יכולה להשתיק אותו בציוץ מושלם שיזכה אותה באייטם "התגובה של שרה סילברמן לטרול שתקף אותה בטוויטר היא אפית" באתרי הבידור. ועדיף בכלל להתעלם; כלל האצבע האינטרנטי קובע שלא מאכילים טרולים, בטח אם אתה איי-ליסטר עם מיליוני עוקבים. כמה חריוני יונים בטוויטר לא צריכים לקלקל את שורת המקהלה העליזה.

אבל סילברמן נהגה אחרת. היא נכנסה לפרופיל של ג'מרוזי, וגילתה שמדובר בגבר שסובל מפריצות דיסק ומכאבי גב קשים שמונעים ממנו לעבוד ושמקרינים לו היישר אל בלוטת הזעם. לא היה קשה לזהות שג'מרוזי עושה מאמצים מכוונים להיזרק מטוויטר - הוא כתב את זה במפורש - אבל היה צריך עין רגישה, סובלנית ואכפתית כדי לתהות למה.

אבל סילברמן לא הסתפקה בזה; היא גם ענתה לג'מרוזי - האיש שכאמור כינה אותה "קאנט". כי להציץ לעיני הדורבן זה חשוב, אבל סילברמן רוצה לרפות את המחטים. "קראתי את הטיימליין שלך ואני רואה מה אתה עושה ושהזעם שלך הוא כאב שמצועף בעדינות", כתבה לג'מרוזי, "אבל אתה יודע את זה. אני מכירה את ההרגשה הזאת. נ.ב. גם הגב שלי פאקינג כואב. תראה מה קורה כשבוחרים באהבה. אני רואה את זה בך".


אני יודע, זה נשמע קיטשי להחריד. מתקפת חיבוקים נאיבית כזאת כלפי אדם אלים מעוררת בדרך כלל לעג. אבל זה לא קרה הפעם, משום שג'מרוזי נענה לאמפתיה של סילברמן בכנות מפתיעה ונוגעת ללב. הוא סיפר שהוא לא יכול לבחור באהבה בגלל ש"אדם שדומה לקווין ספייסי לקח את זה ממני כשהיית בן שמונה. אני לא יכול למצוא שלווה. אם הייתי יכול למצוא את הבחור הזה שקרע את הגוף שלי ושפשט ממני את התמימות הייתי הורג אותו. הוא דפק אותי ואני עני אז קשה לקבל עזרה".

סילברמן נענתה לאתגר. "אני לא יכולה לדמיין את הזעם שלך", כתבה, "רק לקרוא את זה גורם לי לרצות לעשות דברים רעים. כל מה שאני יודעת הוא שהזעם הזה - ואפילו אם היית הורג אותו - זה להעניש את עצמך. ולא מגיע לך עונש. מגיעה לך תמיכה. לך לאחת מקבוצות התמיכה האלו. אתה עשוי למצוא שם את החברים הכי טובים שלך". וסילברמן, שוב, לא הסתפקה בהצעת עזרה; היא גם השיגה אותה. היא פנתה ל-12.4 מיליון עוקביה ושאלה מי מהם מטפל בכאבי גב, נמצא באזור סן אנטוניו ויכול לעזור "לחבר שלי ג'רמי ג'מרוזי". בתוך יום נמצאה מרפאה שיצרה קשר עם ג'מרוזי וסידרה לסיפור הזה, לפחות זמנית, סוף טוב.

אבל זה לא מה שכל כך מדהים בסיפור הזה בעיניי.

הצל והאור

כאדם שכותב ומפרסם את דעותיו בכלי התקשורת וכמובן ברשתות החברתיות, כבר קיללו אותי לא פעם. יש שתי דרכים מקובלות להתמודד עם מקללים: להתכתש איתם (כמו שעושה, למשל, הצל) או להתעלם מהם. אני בוחר להתעלם; לא מתוך זלזול (אני מנהל בפייסבוק דיונים גם עם הקשים שבטרולים), אלא משום שאני לא מנהל שיחה עם מי שלא בא לנהל שיחה. אם מישהו רוצה להגיב לדברים שכתבתי, מובן מאליו בעיני שאדבר איתו. אבל עם מקללים אני אפילו לא מנסה. לא אמחק את הקללה, אפילו לא אחסום את המקלל. אבל אין לנו על מה לדבר.

אבל שרה סילברמן עשתה משהו שכלל לא חשבתי עליו, שלא העליתי בדעתי שאפשרי לעשות עם אדם שהגיע לקיר הפייסבוק שלך רק בשביל לקלל אותך בפומבי: היא יצרה דיאלוג.

מה שיפה במיוחד הוא שסילברמן עשתה זאת באמצעות טכניקה שמשמשת דווקא את המתנגחים: לחפור בפרופיל של המקלל. כשהצל, למשל, עושה את זה למתנגדיו בפייסבוק, הוא מבקש לאמוד את מידת העכירות הישראלית שלהם. הצל מבקש לנצל את הפרופיל של המתנגד שלו כנגדו; סילברמן ניצלה את הפרופיל של המתנגד שלה לטובתו. זה היפוך מושלם של הצל. זה אור.

שרה סילברמן הסתכלה רגע על האדם שמעבר למקלל; ואז היא זיהתה שם משהו; ואז היא גם עשתה עם זה משהו. והיא עשתה את זה באופן רגיש ועדין שלא פגע בו, אלא פתח אותו.

זה מערער קונספציות, מעורר השראה, משקם את האמון ברשתות חברתיות בפרט ובאנושות בכלל - וחונק לי את הגרון בכל פעם מחדש.

בעוד ששרה סילברמן שומרת את הרצינות לטוויטר, אצל האנה גדסבי כבר בקושי אפשר למצוא הומור גם במקום שבו הוא אמור להיות - בסנסציית הסטנד אפ שלה, "נאנט", שעלתה ביוני לנטפליקס והפכה אותה בן לילה לשם הכי לוהט בז'אנר. לוהט, למען האמת, הוא סופרלטיב שעושה לה עוול; גדסבי היא לא עוד קומיקאית שעושה תורנות במשבצת "הדבר הכי מצחיק עכשיו". היא קומיקאית שמפרקת את הקומדיה, שמערערת את יסודות הבית האמנותי שבו היא חיה. זה רק הולם שהרפליקה החוזרת במופע שלה היא "אני רוצה לפרוש מקומדיה".

הרהורי הפרישה של גדסבי אינם גג ולא אמצעי נרטיבי שנועד רק לקשור יחד את "נאנט" ולארוז אותו כמונולוג פרידה מצחיק-כועס של קומיקאית מהמקצוע. כמו כל רגע אחר במופע החשוף להדהים, גם ההרהורים האלו אותנטיים, כנים ומכמירי לב. כשגדסבי נדרשת לאירוניה - המופע שהפך אותה לכוכבת המדוברת ביותר בעולם הקומדיה הוא זה שבו היא מצהירה על פרישתה מהענף - היא מסבירה שזה לא יכול היה להיות אחרת. "לא הייתי מצליחה אם לא הייתי מנתקת את מקומי מהעולם", אמרה ביולי בראיון ל"וראייטי" האמריקאי. "כדי להצליח, הייתי חייבת להצהיר שאני פורשת מקומדיה ולהתכוון לזה. אבל את יודעת, לכל אחד מותר לשנות את דעתו".

לכל אחד מותר לשנות את דעתו, אבל גדסבי ממש צריכה לעשות זאת - אם לא בשבילה, אז בשביל הקהל; בשביל הקומדיה; ואם להיות יומרני לרגע - ולמה לא, הרי גדסבי לא חוששת מיומרנות וטוענת שהיא חושפת את סיפורה כי יש לו ערך עבור כולנו - היא צריכה להישאר בקומדיה בשביל העולם כולו. לא רק שהמופע שלה עשוי לסמן נתיב חדש לז'אנר ("היא פינתה את השולחן לצמיחה", אמרה עליה הקומיקאית טיג נוטארו, "יהיה מעניין לראות מה יעשו קומיקאים אחרי 'נאנט'"); עבור רבים המופע הזה הוא קו פרשת מים בחייהם הפרטיים. "זה שינה את נקודת המבט שלי לתמיד", אמר השחקן האוסטרלי ג'וש תומאס ל"ניו יורק טיימס", והקומיקאית קתי גריפין צייצה בפסקנות: "זה ישנה את חייכם". המחזאי אדוארד אלבי אמר פעם שאם יצאת מהצגה וכל מה שאתה חושב עליו זה איפה השארת את המכונית - בזבזת מאה דולר. אצל האנה גדסבי לא תרגישו שבזבזתם אפילו סנט.

אם זה נראה כמו סטנד אפ

"נאנט" (שקרוי על שם בחורה שהכירה גדסבי אך אין לה כמעט קשר למופע) לא דומה כנראה לאף מופע סטנד אפ שראיתם בחייכם. זה ניתוץ קלישאת ה"הולך כמו ברווז"; זה נראה כמו מופע סטנד אפ ומתויג כמו מופע סטנד אפ, אבל זה לא אומר שזה מופע סטנד אפ. לפרקים הוא מתנהג ככזה, אבל לפרקים אחרים, ארוכים ולא קלים לצפייה, נעדר ממנו האלמנט האלמנטרי של הסטנד אפ: הצחוק. זה כנראה מופע הסטנד אפ העצוב ביותר שראיתם מימיכם. חשבתם שלואי סי.קיי עושה קומדיה עצובה מביוגרפיית הלוזר? חכו שתעבירו שעה עם סיפור החיים המדכא של האנה גדסבי. חשבתם ש"בוג'ק הורסמן" היא קומדיה מדכדכת? חכו שתראו איך "נאנט" לוקחת את האקזיסטנציאליזם המייאש של העולם האנימטיבי ומטיחה אותו אל הקרקע המיזוגנית, הלהטבופובית, האלימה והמכוערת של המציאות.

אם "נאנט" הוא מופע סטנד אפ (והוא מופע סטנד אפ עטור שבחים, כולל פרס הקומדיה הטובה ביותר בפסטיבלים באדינבורו, במלבורן ובאדלייד), הרי שהדגש צריך להיות על "מופע". בעוד שמופעי סטנד אפ מיינסטרימיים בנויים לרוב כשרשרת בדיחות, "נאנט" דומה יותר למופע תיאטרון פרינג'י שבו הבדיחות הן רק אמצעי בולט (ולא בודד) לספר סיפור, אמצעי שהשימוש בו הולך ומידלדל ככל שהמופע מתקדם (כמעט שמונה דקות לסיומו מכריזה גדסבי: "זו הבדיחה האחרונה").

יש ב"נאנט" בדיחות (ויש בו גם עיסוק ארס פואטי מעניין באמנות הקומדיה). אבל יש בו, למשל, גם רפליקות שחוזרות על עצמן כמעט כמו בשירה. יש בו פאנצ'ים לא רק כמושג קומי, אלא כמטאפורה - אגרופים מילוליים מהממים בחדותם ובעוצמתם שנשלחים אל עבר הקהל (ובפרט אל הגברים הלבנים הסטרייטים שבו, כפי שמציינת גדסבי) לא כדי להצחיק אותו, אלא כדי להכאיב לו.


 

חנוך לוין אמר שהתיאטרון בעיניו הוא קרב איגרוף עם הקהל. "אני רוצה לתת להם מכות", הסביר, "להראות להם כמה הם רעים". האנה גדסבי מראה לנו כמה אנחנו רעים. קומדיה בנויה על מתח, מסבירה גדסבי, ולקראת סיום המופע היא משליכה את המתח הזה על הקהל בכל עוצמתו, נותנת לצופים להתבשל בדממה מעיקה בקדירת רגשות חורכת של בושה, חמלה, דיכאון והלם. "המתח הזה הוא שלכם, אני לא עוזרת לכם יותר", היא מכריזה, "אתם צריכים ללמוד איך זה מרגיש, כי המתח הזה הוא מה שלא-נורמליים נושאים בתוכם כל הזמן. כי זה מסוכן להיות שונה". זה לא מופע סטנד אפ; זה קומדי סלאם.

הכעס עדיין מטלטל

גדסבי מראה לנו כמה אנחנו רעים על גופה. באופן חכם ומתוחכם היא מגוללת את סיפורה האישי כנערה לסבית שגדלה בטסמניה שבאוסטרליה, באזור שהוא לא רק שכוח אל אלא גם שכוח לב. הסיפור שלה, כשהוא לא מרוכך בבדיחות או בתובנות קומיות נהדרות ("כשמישהו אומר לי 'תפסיקי להיות כל כך רגישה' אני מרגישה כמו אף שמקבל הטפה מנאד"), הוא סיפור קורע לב על שנאה עצמית ועל קבלה עצמית, מצולק באנקדוטות מחרידות שמקומן לא יכירן לרוב על במות סטנד אפ. בדיחת האונס של האחד היא טראומת האונס של האחרת.

אבל גדסבי לא רואה בעצמה קורבן. "אני מספרת לכם את זה כי לסיפור שלי יש ערך", היא אומרת. גדסבי היא הקול הזועק, הרועד מכאב ומכעס, של השונים. גם מהבמה הגבוהה של נטפליקס היא מביטה על העולם מלמטה. אבל הסיפור שלה מחבר אותה לעולם. מצחיק? לא, הוא לא מצחיק בכלל. הוא מטלטל.

זה בכלל לא חשוב אם גדסבי מצחיקה או לא, ואם "נאנט" הוא מופע סטנד אפ או לא. קורה כאן משהו חשוב יותר, גדול יותר, משמעותי יותר. משנה חיים.

וזו הסיבה שאסור להאנה גדסבי לפרוש מקומדיה. היא חושבת שאין לה זכות להפיץ כעס כי כעס הוא לא קונסטרוקטיבי, אבל בזה - אולי בפעם היחידה ב"נאנט" - היא טועה. למעשה, גדסבי היא ההוכחה שכעס יכול להיות קונסטרוקטיבי; הכעס שלה, והאופן הרהוט, המשתק והמאלף שבו היא מביעה אותו, הוא סטירה מטלטלת. הוא צריך לשנות את כל מי שנחשף אליו, לפקוח את עיני כל מי שהוא רושף עליו, לחבר את כל מי ששותף לו. כעס יכול להביא לתיקון. לסיפור שלה יש ערך.

שאר רגעי השנה שלנו בתרבות:

נטע חוטר על "המתחזים" עם הדס שטייף | עדן יואל על "היה היתה" מאת יעל נאמן | מיכל ישראלי על "המדרגות" | איתמר רונאל על הסטורי של אביבית בר זוהר