ציטוט משובש שמיוחס באופן מוטעה לגנדי אומר ש"קודם הם מתעלמים ממך, אז הם צוחקים עליך, אחר כך נלחמים בך, ולבסוף אתה מנצח", אבל במקרה של כמה מהדיקטטורים האכזריים שראתה האנושות, אפשר להוסיף לציטוט "לבסוף אתה מפסיד - ואז הם שוב צוחקים עליך". פרודיות וסאטירות על דיקטטורים קיימות כבר שנים רבות, חלקן אף נעשו כשהדיקטטורים עוד היו בין החיים, המפורסם שבהם הוא "הדיקטטור הגדול" של צ׳פלין, שהגחיך את אדולף היטלר כבר ב-1940.
לסאטירות מסוג זה, כמו "המפיקים", "הדיקטטור" ו"הוא חזר", יש מקום מיוחד לא רק בתרבות, אלא גם בחברה, כמעין כלי תרפויטי, מנגנון הגנה מול תופעה שקשה לנו ליישב במוחנו - רוע אנושי טהור. לא כולם יתחברו לקונספט, אבל מול אכזריות בלתי נתפסת, יש מי שצריך לצחוק כדי לא לבכות, וסאטירות כאלו מספקות את הצורך הזה. מאחר שמדובר בנושא שנוי במחלוקת, סאטירות על דיקטטורים תמיד היו בגדר סיכון מסוים עבור חברות הפקה. את הסיכון הזה לקחה נטפליקס עם "הרודן", סאטירה וקומדיה שחורה על הדיקטטור הצ׳ילאני אוגוסטו פינושה - שהופכת את הדיקטטור האכזר לערפד בן 250 שנה, עייף מהחיים שרק רוצה למות, ללא הצלחה. הסרט עולה בנטפליקס בתזמון מושלם בשבוע שבו מציינים 50 שנה ליום ההפיכה הצבאית של פינושה.
ייתכן שהסיכון שלקחה נטפליקס הוא לא בדיוק סיכון, כשמביאים בחשבון שמדובר בסרט של אחד הבמאים הצ׳יליאנים המצליחים בהוליווד - פבלו לריין ("ספנסר", "ג׳קי"). לריין למעשה חוזר לעסוק בפינושה כ-11 שנה לאחר שיצא סרטו המוערך "לא" (שעסק בהדחתו של הדיקטטור) - שהיה גם מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.
כדי להסביר את הטוויסט המעניין ש"הרודן" עושה עם דמותו של פינושה, כדאי רגע לחזור ולהזכיר מי הוא היה. פינושה היה פשיסט אכזרי שהשתלט על צ׳ילה בהפיכה צבאית, ושלט במדינה מ-1973 עד 1990. תחת משטרו של פינושה בוצעו פשעים חמורים נגד האנושות, ביניהם העלמת אזרחים, מעצרים בלתי חוקיים, רצח ועינויים קשים, לרבות התעללות מינית שכללה אונסים קבוצתיים, ומתודות אכזריות רבות ואחרות, שקצרה היריעה מלהרחיב על כולן. משערים כי משטרו של פינושה אחראי על רציחתם של לפחות 3,000 אזרחים ועינויים של כ-29 אלף. הוא אמנם הודח, אך הצליח לחמוק מעונש, לגנוב המון כספים ולחיות די טוב עד סוף ימיו. למרבה הצער, הוא זכה לחיים ארוכים ומת רק בגיל 91 מהתקף לב.
לעומת זאת, בסרט "הרודן", לריין מצייר עולם דמיוני שבו פינושה עדיין חי, כאמור בתור ערפד. אבל הוא לא חי טוב כמו שאנחנו רגילים לראות בסרטי ערפדים, אלא הוא קשיש, חלש, ממורמר, עייף מהחיים, מסתבך עם ענייני ירושה מול ילדיו ואשתו ובעיקר רק רוצה למות. בסרט, פינושה התחיל את חייו בצרפת בתור נער בשם קלוד פינוש. הוא עד למהפכה הצרפתית (ועל הדרך זוכה לטעום מדמה של מארי אנטואנט על הגיליוטינה, גונב את ראשה הערוף ואף שומר אותו למזכרת), הופך למהפכן סדרתי ולבסוף מוצא את עצמו בצבא צ׳ילה ומשנה את שמו לפינושה. משם הכל ידוע - חוץ מהעובדה שהוא למעשה זייף את מותו וחי בסתר באי נידח ומוזנח.
במציאות, פינושה אמנם הודח מתפקידו במשאל עם, אבל הוא לא זכה לראות את חגיגות השמחה שנערכו במדינתו אחרי שנפטר ומעולם לא שילם על מעשיו. בסרט "הרודן", לריין "מסדר" לפינושה גורל אכזר ואף מספק יותר: פינושה בן ה-250 חי מספיק זמן כדי לראות שכל מה שנותר מהמוניטין שלו זה שם של גנב.
פינושה מתואר כאדם פתטי, שכל מה שמטריד אותו זו ההשחתה של המוניטין שלו, כפי שהוא רואה בעיניו, והעובדה שהוא ידוע בתור אדם מושחת, שהעלים מס, גנב והלבין כמויות משמעותיות של כספים (פשעים שהוא אכן עשה). פינושה הערפד הוא רוצח גאה, אבל מזועזע מעצם היותו מתויג כגנב. זוהי מעין נקמה מתוקה של לריין, שמעניק לצופים שלו הזדמנות לא רק לגחך מול דמותו של פשיסט אכזר שירד מגדולתו, ולצפות בו מתייסר לנוכח אובדן הכוח, אלא גם מאפשר לקהל להתנשא מעל אדם שחשב שהוא מעל כולם, ובעיקר מעל החוק. מי שהיה אחראי על עינויים של אינספור אנשים, כעת מתענה בעצמו. ההקבלה של פשיסט שחגג על דמם של בני עמו - לערפד מוצץ דם - מעניקה רובד סאטירי מתבקש ומשעשע במיוחד לדמותו החצי-מדומיינת והמגוחכת של פינושה.
העלילה מסתבכת כשילדיו של פינושה מביאים רואת חשבון להסדיר את ענייני הירושה, שהיא למעשה נזירה שנשלחה מצוידת בצלבים ומים קדושים כדי "לטפל" בפינושה. משם הסיפור הולך ונעשה יותר הזוי וכולל בין היתר משולשים רומנטיים, לבבות אנושיים בבלנדר, אנשים מעופפים וגיליוטינה אחת שעושה קאמבק. בסרט יש כמה רגעים של סאטירה משעשעת, אבל על אף הכוונות הטובות, הסרט מתפזר ליותר מדי כיוונים ומאבד את עצמו בדרך, כך שהתוצאה לבסוף היא סרט לא מגובש מספיק שמפספס את המטרה שלו.
אחת הבעיות העיקריות היא העובדה שהסרט מוגדר כקומדיה שחורה מתובלת באימה, אבל הוא לא זה ולא זה. הוא דל ברגעים קומיים והוא גם לא בדיוק סרט ערפדים. לצד זאת, קשה שלא להעריך את היצירתיות והמקוריות בעשיית הסרט, שגם כולל צילום יפהפה בשחור-לבן לכל אורכו. הטוויסט המפתיע שמתרחש בשלב מאוחר של "הרודן" (שלא נחשוף, אבל רק נציין שקשור לדמות שמקריינת אותו - מעלה את רף הטרלול עוד יותר) גורם קצת לתהות מה לעזאזל לריין ושותפו לכתיבה צרכו בזמן שעמלו על התסריט. בשורה התחתונה, ל"רוזן" היה קונספט סאטירי מקורי ופוטנציאל למבט מעמיק על משמעות המושג "רוע", רק חבל שלרייןנ אבד בדרך ופשוט לא הצליח להפוך את הרעיון המקורי ליצירה מגובשת וקוהרנטית.