אחת ההגדרות למילה "רשמי" עוסקת בריחוק שבמעמד הרשמי - פגישה רשמית אינה פגישה חברית, צריך להיערך אליה מראש ולהתלבש אליה כמו שצריך. "העמוד הרשמי", בהתאם, יהיה מקום נקי ונטול אמוציות - עובדות בלבד: אלה ההופעות של האמן וזה מועד שידור הפרק הבא בסדרה. כאן תוכלו למצוא את הרהיטים שאנחנו מוכרים וזה יהיה המחיר שלהם בתקופה הקרובה. ונכון, הרבה עמודי פייסבוק "רשמיים" מאמצים לעצמם שפה משוחררת ובין-אישית עם גולשיהם, אבל הם מיישמים אותה תוך שהם מקפידים על הפרדה ברורה: כאן נגמר האישי ומתחיל הביזנס.
סמדר שיר לא עושה את ההבדלה הזאת. "הדף הרשמי" של סמדר שיר הוא ערב-רב של קידום עצמי ויומנאות. תשבץ מרתק עשוי לינקים לידיעות וראיונות ששיר ערכה או לקחה בהם חלק, אבל גם תמונות שצילמה בסוף השבוע, המלצות אישיות לפעילויות שיצא לה להשתתף בהן באופן פרטי ובעיקר התכתבות תכופה עם המגיבים בדף, תכופים ומזדמנים גם יחד.
ואתם יודעים מה? המיש-מש הזה הוא כנראה הייצוג המדויק ביותר של שיר עצמה. הרי מהי סמדר שיר? סופרת נוער, אבל גם סופרת למבוגרים. עיתונאית בעלת רקורד מרשים, שתראיין באותו כובד הראש יתומים ופיתומים. תמלילנית ותסריטאית. האישה שהביאה לנו את מותג הילדים "חיבוקי", אבל גם את "נפרדנו כך". האישה שהיא גם האמא של הילדה מקמפיין "זבל מי שמלכלך" אבל גם האקסית של דודו טופז. סמדר שיר היא הכל. היא חידה ותופעה ופרסונה שהעניקה את שמה למעגל תנועה באור יהודה. נשבע, תבדקו בוויקיפדיה.
אל הפייסבוק של שיר, שאין לי בעיה להכתיר כאחד המקומות היפים והמעניינים באינטרנט, נחשפתי בהתחלה כחלק מבדיחה. אני מקווה ומאמין ששיר תראה בכך אות כבוד, שהרי מי אם לא המחברת של "בית ספר זה דבר מצחיק" תדע להעריך את ערכה של מעשייה מצחיקה. אני אפילו לא זוכר מה היה הגאג, אבל זה באמת כבר לא משנה, כי מה שגרם לי להישאר, לעשות לייק ולהמשיך לבקר בדף של שיר באופן אקטיבי כשאני מרגיש שהפיד של פייסבוק מסנן לי אותו, זו הכנות. אין מסכות בדף של שיר, והפוסטים שלה מונחים בו בלי שום היררכיה של כבוד או חשיבות. הם שם כדי להיות שם, כדי להתקיים כסיפורים מעניינים יותר ופחות באוויר העולם. היא מתייחסת באותה החשיבות להמלצת צפייה על "הרמון" ולפרסום תמונה של כלניות; לקידום עצמי בפינה האהובה "מזהים עם מי הצטלמתי? קנו מחר גיליון של 'ידיעות אחרונות' וקראו את הכתבה כולה" (שם זמני) ולפוסטים אישיים שחושפים בפני הגולשים סיפורים אינטימיים מעברה.
נהוג לדווח על האינטראקציה בין יוצרים ובין עוקביהם וקוראיהם במונחים של מאבק. ידיעה רכילותית תגיד, למשל "ליהיא לא נשארה חייבת לתגובות הרעות ברשת" או "קים קרדשיאן משיבה אש לגולשים שנכנסו בה". וזה הגיוני בסך הכל, כי עימות הוא עניין. במובן הזה, הפייסבוק של סמדר שיר הוא חתיכת שעמום כיוון שסמדר - ואני מרשה לעצמי לקרוא לה 'סמדר' אחרי תקופת המעקב הזו - עונה לעוקביה בקצרנות, אך תמיד בחביבות. הדיאלוג בינה ובין הגולשים מספק תמיד איזה רגע של זן, איזו שלווה דרוכה וקורקטית מהסוג שכבר קצת קשה למצוא בפייסבוק. קחו לדוגמה את השיחה העדינה שהתפתחה בין סמדר ובין גולשת כבדת ראייה שביקשה ממנה לתאר לה תמונה של חצב:
שירה. כמה נקי, כמה תכליתי, כמה לבן. האם משנה שהגולשת ציינה שהיא לא יודעת מהו צבעו של חצב, ושייתכן שבהיותה עיוורת, מושגי צבע עלולים להיות זרים לה? לא, זה לא משנה בכלל, כי יש לשיח החרשים הזה - וסליחה על עירוב הלקויות - סימטריה מושלמת. מופת של אי הבנה בצורה הכי אנושית שלה.
וזה כנראה סוד קסמו של העמוד, כלומר דף של סמדר שיר: כמה שהוא אנושי. אנחנו חיים בתרבות שמקדשת את התוכן האטרקטיבי, ומשתמשים ברשתות חברתיות באיזה מין מעגל משונה וסגור של תוכן ושיווק. אנחנו יוצאים מנקודת ההנחה שמה שראוי להיכנס לפיד של רשת חברתית צריך להיות מעניין ברמה הבסיסית, אבל גם עוברים על הפידים האלה בציפייה ובהנחה שהנה, תיכף יעניינו אותנו. המחשבה על מה בכלל מעניין מוגדרת כל הזמן מחדש ברשתות חברתיות בגלל הציפייה הזאת, בגלל שאילפנו ולימדנו את עצמנו שכל מה שעולה לפייסבוק חייב לעניין, לכן כל מה שכבר עלה - מעניין. מעניין מעצם קיומו.
סמדר שיר היא אלופת העניין-ללא-עניין. רק תנו לה נושא שיחה וצפו בה מתפייטת ומצלמת אותו מכל זווית, הופכת וחופרת בו ומפרסמת גם בדיחה רלוונטית מז'אנר "קיבלתי בוואטסאפ". אין נושא שנמצא מתחת לכבודה ואין סוגייה שנראית לה נעלה ורמה מדי. אין דרגת חשיפה שלא מתאימה לה בול, ומשוא הפנים שאינספור סלבריטאים ויוצרים חוטאים בו לא מעניין אותה בשיט.
בדצמבר, היא סיפרה שעצרה להקיא בצד הדרך אחרי שתקפה אותה בחילה, ועובר אורח עצר וצילם אותה תוך שהוא לועג לשיר הילדים שכתבה, "איפה העוגה":
ראשית, אין ולא יהיה משפט יפה יותר מ-"תמיד טענתי שנולדתי ללא רפלקס הקאה". שנית, יש משהו מהמם, במשמעותו המקורית של הפועל, במפגש לא מפולטר עם סיפור אינטימי כל כך, ועוד ממישהי שהעבודה שלה בחיים היא לפלטר סיפורים קשים. יש בסיפור הזה הכל: מתח, הומור וקריצות, אירוניה מבריקה שנובעת מהעובדה חשפה בפני עוקביה חוויה שבבסיסה עומד הרצון להישאר אנונימית - זה טקסט שאפשר ללמד לבגרות בספרות מרוב שהוא מרובד אך אפקטיבי.
אל סיפור ההקאה מצטרף גם סיפור פיפי, סוחף באותה מידה, שפורסם בדף של סמדר בחודש פברואר:
שימו לב לדימויים החייתיים - האישה קפצה, הפולנים מוצצים בתאווה - ואיך הם מעומתים עם חוסר הרעב והדחייה הקולינרית של שיר. ושימו לב, שוב, לנוכחות של הגוף היום-יומי, עם הצרכים המטופשים שלו והאינסטינקטים הבלתי נשלטים שלו. אני חוזר שוב ושוב לאינטימיות הגופנית המלחיצה כמעט ששיר מייצרת עם הגולשים כי זה מטורף בעיניי, אבל זה לא אמור להיות מטורף.
כדי להיכנס לפייסבוק, אז מזמן בשנות האלפיים, היינו צריכים לדלג מעל הגוויה של הבלוגים. פייסבוק החליף, במידה רבה, את האופן בו חשבנו על ביטוי עצמי ברשת, הוא חידד וייעל אותו, אבל גם צמצם. כמה קוננּו אז על אובדן האוריינות, על ההכרח לכתוב פחות כדי להפוך את החוויות שלנו לידידותיות יותר לפייסבוק, ובמידה רבה יותר גם לטוויטר ואינסטגרם. במובנים רבים, הפכנו לקטנים יותר - יצרנו סטטוסים במקום טקסטים פרוזאיים. הגוף שלנו, או לפחות הגוף שהיה לנו באינטרנט, נעשה קטן ושקוף יותר עד שהפסקנו לשים אליו לב, אבל סמדר שיר מעולם לא הפסיקה. הגוף נוכח בכל הסיפורים שלה, היא מצמידה לנו אותו לפרצוף ומכריחה אותנו להביט בו, להיזכר בו ולאהוב אותו על פגמיו. היא מצלמת תמונות לאו דווקא מחמיאות כי היא רוצה להחזיר את הגוף, את המאסה, את הנוכחות הקונקרטית לחלל הווירטואלי. עמודים אחרים רוצים לבדר, אבל "סמדר שיר - הדף הרשמי" רוצה לגעת. מטאפורית, ברור, אבל כנראה שגם פיזית.
