ביפרים, וואו. מאיפה מתחילים? אולי עם היושן. לא שציפינו לגלות שמחלקת משאבי האנוש של חיזבאללה חילקה לכולם איירטאג לחג, אבל ביפר? ב-2024? עכשיו נאלץ לדמיין אותם מסתובבים ברחובות ביירות עם דיסקמן, צורבים אחד לשני אוספים, משחקים סוליטר, משוחחים במכשיר מנגו של מוטורולה, מנסים ללא הצלחה ללמד את אמא שלהם לכוון הקלטה בווידאו, עושים גוונים עם סאן אין ומסירים שיערות בעזרת סילקאפיל. זה, אגב, כואב יותר מביפר שמתפוצץ לך בכיס.
וזה נחמד, זה מרגיע. נוח יותר לחשוב על חיזבאללה כגוף קלולסי ונחשל שעדיין מתקשר על ידי פקסים, למרות שעמוק בפנים אנחנו יודעים שזה לא באמת ככה. ביפרים או לא, מדובר בארגון משוכלל ומפלצתי שרוקן לנו חבל ארץ שלם ועלול ליפול לנו על הראש בכל רגע. לראות אותם כמיושנים וטומטומים עוזר לנו להתמודד רגשית עם ההמתנה לתגובה, שככל הנראה תגיע ברגע שיצליחו להרכיב בחזרה כמה חברי חיזבאללה.
וכן, זה היה מרשים. כל הכבוד על המקוריות, הג'יימס בונדיות, הטכנולוגיה וההפתעה. אדם מריר יותר היה תוהה איפה היו היכולות האלו ב-7 באוקטובר ואיך אפשר להחזיק במסוגלות כה גבוהה שמאפשרת פגיעה כירורגית בארגון טרור ומצד שני לעמוד חסרי אונים מול שעות ארוכות של טבח ביישובים - ואני בהחלט האדם הזה! כי בסדר, מדובר במחלקות שונות לגמרי, אבל בואו נסכים שעדיף לחיות במדינה שיכולה להגן על אזרחיה מפני טבח מאשר באחת שיודעת לפוצץ זימוניות בשלט רחוק.
ובכלל, האם זה אומר שאנחנו חיים בעולם שבו מכשירים יכולים פשוט להתפוצץ? נכון, שמענו על סמארטפונים שמתחממים מדי פעם, אבל כדאי להתחיל לפחד באופן גורף גם מהדייסונים והשעונים החכמים שלנו? האם כל חבילה מ-Temu יכולה להתפוצץ? טוב, זה כנראה הגיוני בלי קשר לטרור. אבל אם כבר ניינטיז, יכול להיות שאנחנו חוזרים לעידן מטעני החבלה? לימים שבהם כל תיק שנשכח בקרן רחוב היה גורם לנו למלמל בהיסטריה "אתה יודע ואת יודעת - בחפץ חשוד אסור לגעת" תוך כדי התרחקות איטית מהזירה? כי אם דברים מתפוצצים שם, הם יכולים להתפוצץ גם פה. כמובן שאם חיזבאללה יחליטו להחזיר לנו נקווה שזה יהיה עם דגמים חדשים של אייפונים, ה-16 כבר הושק. צריכים כתובת?
אבל האמת שמעבר לדאחקות, שוב נשארנו עם אותה המתנה מייסרת, בלתי נסבלת, לתגובה. אולי היא כבר התרחשה, אולי אתם קוראים את זה בממ"ד, אבל נכון לכתיבת שורות אלו - אנחנו מחכים. זו לא הפעם הראשונה, כבר פירטנו את סוגי הממתינים וחגגנו את ליל הכטב"מים, כנראה שאלה החיים שלנו כרגע. שרשרת של נקמות, תגובה לתגובה לתגובה.
ועד מתי? כבר שנה שלמה שכל ניסיון לייצר לנו עתיד קטן נידון לכישלון, האם מעכשיו ועד להודעה חדשה כל התכנונים ילוו בדיסקליימר של "טוב, תלוי מה יהיה כאן" או "נראה באיזה מצב נהיה אז"? אי אפשר לקבוע יותר אף חופשה או טיסה או עבודה או חוג בלי הפתיח "אם הכל יהיה בסדר". לפחות שבוע בחודש עובר עלינו בתהיות לגבי תזמון ועוצמת הנקמה. למי יש כוח לזה? איך אפשר לחיות ככה? ומי בכלל רוצה?
ומעניין אם החטופים - שהרי יש 101 מהם, חלקם עדיין בחיים - שמעו על המבצע. אם הם נחשפו לחדשות או נמצאים במקום עם טלוויזיה או רדיו (או ביפר), וקיבלו איכשהו את הדיווחים. אם הם ראו את הכותרות שלפיהן הלחימה עברה לצפון ו"נכנסו לשלב חדש במלחמה" והבינו, מיידית, שהם השלב הישן. אפשר רק לקוות שהאירועים לא הגיעו לידיעתם, כי זה בעצם לקבל את הביפר הממולכד האמיתי: זה שעליו ההודעה שזהו, ההפקרה הושלמה, אף אחד לא מחזיר אותם הביתה.
