בספר ימי ההיסטוריה, התקופה בה אנחנו חיים תיזכר כשעתם הגדולה של הנודניקים. אפשר לראות אותם בכל פינה, נלחמים בייצוגים, בקללות, בביטויים, בעישון, בהחפצה, בחשיפה, בהצנעה ובהדרה. אני לא מתכוון לגל הקריאה הביקורתית המזוהה עם תרבות הפוליטיקלי קורקט. כמובן שמשם זה צמח, אבל מה שהתחיל בניסיון לחשוף בביקורתיות מערכות כוח נסתרות - למשל, הצגה שיטתית של נשים כקורבנות חסרי ישע מקדמת ומעידה על תרבות פטריאכלית שמגבילה את חופש הפעולה של נשים – הפך לאחרונה לנוקדנות מעייפת של נודניקים מקצועיים, שמתעסקים בתפל ביצירות האמנות שהם בוחנים, וממש מתעלמים מהמהות וההקשר של היצירה.
בתכניתו של גיא לרר, הצנרת, הציגו השבוע ידיעה על התנגדות של האגודה למלחמה בסרטן לשיר שביצע עומר אדם. הסיפור התחיל כשיצא שירו של אדם, "החברות שלך", שכולל את השורה "היא לא שותה ולא מעשנת, היא לא רוצה להסתבך". האגודה למלחמה בסרטן קפצו על ההזדמנות ופרסמו פוסט בפייסבוק שמשבח את עומר על הסיוע למאבק בעישון. באחת ההופעות האחרונות שלו שינה אדם את השורה האמורה, "היא רק שותה וגם מעשנת, נראה לי משהו השתחרר", והאגודה מיהרה לשחרר הודעה שמפצירה בו לחזור למילים המקוריות של השיר.
בעבר הרחוק, חברות סיגריות היו משלמות לסרטים שיציגו דמויות מעשנות, ודחפו כך לצופים התמימים פרסום סמוי שקשה להתנגד לו. המטוטלת התהפכה בימינו, ובטלוויזיה האמריקאית מקבלים היום קנסות על הצגת דמויות מעשנות. אם אנחנו רואים דמות מעשנת על המרקע, התת מודע שלנו קולט את התמונה ומעלה את הערך החיובי של העישון. בשיר אחר של אדם, "בסוף הכל חולף", הוא שר, "את מגלגלת לך סיגריה ואומרת ש... דרך עיניים אדומות רואים יותר יפה", זאת דוגמה להטמעה של עישון בתוך שיר בצורה שעשויה להשפיע על התת מודע, ואכן כל פעם שאני שומע את זה עולה בראשי סיגריה מגולגלת ודחף קל לעשן.
אבל מול השורה "היא לא שותה ולא מעשנת" לא מתעורר שום דחף או דימוי של עישון מפתה, למעשה הדימוי המוצג להימנעות מעישון הוא די שלילי. הבחורה הזאת שלא שותה ולא מעשנת אינה מופת הקוליות, אלא בחורה די קשה, וההתנגדות לעישון ואלכוהול מייצגת את האופי המקובע והקשיח שלה. עד כמה שאפשר להבין את המילים המבולבלות של "החברות שלך", מדובר בשיר מיזוגני למדי. זה לא שיר שוביניסטי או בעייתי לטעמי האישי, אלא ביטוי מקובל של תסכולים ואגרסיות ביחסים עם נשים. ועדיין, לא הייתי ממהר לשבח את השיר על כך שהגיבורה טורפת הגברים, שמתחתנת כדי לעשות קופה, בין שלל תכונותיה הבעייתיות גם בוחרת לא לעשן סיגריות.
אדם עמד לאחרונה במוקד סערונת נוספת, כשבשירו החדש "בחורים טובים" מופיעה השורה "הורדנו את הבגדים כמו שמקלפים בננות צהובות, וגילינו בתאילנד שהבנות לא בדיוק בנות". הקהילה הלהט"בית, חמושה אולי בהצלחת המחאה נגד חוק הפונדקאות, זעמה על השורה הטרנסופובית ודרשה שיקליט את השיר מחדש. באמת מדובר בשורה בעייתית, בדיחה על חשבון הטרנסג'נדריות בתאילנד. אבל בחייאת, ברור שזאת בדיחה ילדותית שלא עומדת מאחוריה טיפת שנאה כלפי הקהילה. זה לא שיר על טרנסית, זה שיר נוסטלגי על חברים שטיילו ביחד במזרח. הבדיחה חסרת טעם, לא מצחיקה ודי פוגענית, אבל היא מתגמדת מול רבים מלהיטיו, הישנים והחדשים.
הזכרנו כבר את "החברות שלך" שגם אם לא ממש הצלחתי להבין את מילותיו, ניכר שהן מבטאות לא מעט שנאת נשים (שוב, אמנות יכולה לבטא שנאת נשים, בטח אם מדברים על פריקת תסכול רגעי). להיטו הגדול "שני משוגעים" הוא בעייתי יותר, עם השורה החוזרת בפזמון "את היית כמו פרח שאסור היה לקטוף, רציתי רק לקטוף אותך, רציתי לקטוף". זאת לא שורה מקרית, זה הדימוי הרומנטי המרכזי של השיר, האשה כפרח שקוטפים (מישהו אמר תרבות אונס?). אני לא מציין את זה כדי לבקר את הלהיט החביב, אלא כדי להזכיר לזועמים שאותו אמן שחרר בחודשים האחרונים יצירות לא פחות בעייתיות ופוגעניות. הכל הוחלק, נסלח, עבר בשקט, אבל אמרת שהבנות בתאילנד הן לא בדיוק בנות? זה כבר מזכיר משטרים חשוכים.
אם יש לך פטיש ביד
דוגמה נוספת לחוסר המיקוד ולהפרזה של הגל הנוכחי של ביקורת התרבות היא התגובה לסרטו החדש של אלירן מלכה, הבלתי רשמיים. בעירוב חכם של דמיון ומציאות, הסרט מספר על הקמתה של תנועת ש"ס בשנות השמונים בירושלים. בעטיפה של דרמה קומית קצבית ומשעשעת, מלכה מציג את זקיפת הקומה של החרדים הספרדיים, אחרי שנים של השפלת ראש מול אחיהם האשכנזים. לצד העיסוק המתבקש בצדדים הרקובים של הפוליטיקה המקומית והארצית, הסרט באופן ברור מבטא גאווה מזרחית, ועושה זאת בצורה כנה ורגישה שסוחפת את הקהל להבין ולהזדהות עם מאבקם להכרה ולשוויון.
אבל מה, זאת עדיין קומדיה, ורוב הדמויות מעוצבות באופן קומי, כלומר קצת מגוחך. מכיוון שהסרט מתעסק בקהילה הספרדית, רוב הדמויות הן מזרחיות, כך יוצא בסרט יש כמה דמויות מזרחיות חביבות אך מטופשות. זה ממש לא המסר של הסרט, מודע או לא מודע, אבל העובדה הזאת הספיקה לחוקר סרטי הבורקס, פרופסור רמי קמחי, לקבוע בכתבה בהארץ כי הבלתי רשמיים הוא הדור החדש של סרטי הבורקס - לועג לחבורת המזרחים מקימי ש"ס כמו שלעגו להם פעם, ומציג אותם במוגבלותם מול החרדים האשכנזים והאשכנזים בכלל. קשה להאמין שמישהו ראה את הסרט הזה וזה הרושם שנותר לו, אבל כמו שאומרים, אם יש לך פטיש ביד, כל בעיה תיראה כמו מסמר.
פרט לנוקדנות כפייתית ופספוס הפואנטה, מאפיין מרכזי של הביקורות הללו הוא היטפלות ליצירות ויוצרים מפורסמים. המטרה היא ברורה, המבקרים רוצים להגיע לכותרות ולקדם את מטרתם, והדרך הכי טובה להשיג אייטם היא לשים עליו פרצוף מוכר. זאת הסיבה בגללה כולם עטים על עומר אדם, לא כי הוא אמן פרובוקטיבי או בעייתי, אלא כי הוא הזמר הכי חם ומדובר, כי הוא מושך קליקים.
ככה עושים יח"צ בימינו, מביאים סלב שיקדם את ענייניך ואם אי אפשר, אז תוקפים סלב לצורך קידום ענייניך. בדף הפייסבוק הנהדר של האקדמיה ללשון עברית פרסמו פוסט שמבהיר מהי ההגייה הנכונה של המילה מגוחכת, כשאת הפוסט הם קידמו עם תמונה של שלומית מלכה לובשת קסדה. הכוונה על פני השטח הייתה התייחסות לתשדיר השירות בו מלכה מעודדת לבישת קסדה, אבל ברור שיש פה לעג לא כל כך נסתר על דמותה של מלכה, ניסיון ליצור פרובוקציה קטנה על חשבונה.
רכיבה על גבם של מפורסמים אינה הבעיה, המנהג היה נפוץ כבר משחר ימי הסלבס. הבעיה בגל הנוכחי עמוקה יותר, יש פה השטחה מסוכנת של השיח, שמרחיקה אותנו מדיונים מהותיים. התעלמות מכוונת המשורר (מהפכה חשובה ופורה) הייתה כבר בגלים הקודמים של ביקורת התרבות, אבל עכשיו גם מתעלמים מהקשר ומשמעות, וזה כבר פחות מתקבל על הדעת.
מְצא את המילה המעצבנת
כדוגמה מגוחכת ומדאיגה לגל העיוורון הנודניקי, אפשר לציין את פיטוריו של דובר חברת נטפליקס ג'ונתן פרידלנד, שהשתמש כמה פעמים במילה "ניגר", כינוי גנאי נפיץ לשחורים בארה"ב. עד כאן הכל בסדר, אם מדובר בעובד גזען ופוגעני, אפשר להבין את הזעם. מה שהופך את המקרה למופרך, הוא שפרידלנד אמר את המילה במהלך ישיבה על הימנעות משימוש במילים פוגעניות. כלומר, הוא הנחה את עובדיו שלא להשתמש במילה "ניגר", ואז פוטר בגלל שהעז להעלות את המילה על דל שפתיו (בישיבה שעסקה באותה מילה!). הטיהור האלים של השיח מדאיג, אבל אותי מטרידה יותר האוטומטיות וחוסר המחשבה מאחורי הזעם הקדוש.
הרידוד המטומטם של ביקורת התרבות הופך אותה לכלי פופוליסטי ומתעלם מהמטרה המקורית של התנועה, חשיפת מבני כוח שקופים ודכאניים. במקום ניתוחי עומק, אנחנו מקבלים התרעת גוגל חסרת בינה: אמרת ניגר, סומנת. ציינת עישון, תחטוף על הראש, הצגת דמות מזרחית מצחיקה, תצא בחוץ. אנחנו כבר יכולים לראות את השימושים הציניים באותו עיקרון. בישיבה של בנימין נתניהו עם ראשי הרשויות הדרוזיות, ראש הממלשה פוצץ את הישיבה כי תא"ל במיל' אמל אסעד העז להגיד את המילה אפרטהייד. הוא לא אמר שישראל היא מדינת אפרטהייד, אלא שחוק הלאום מאיים להפוך אותה לכזאת. את ביבי זה לא עניין, אמרת את המילה האסורה, אתה מוקצה.
זה מה שקורה כשמתעלמים מכוונה, משמעות, מסר וסאבטקסט. בשביל לשחק את משחק "מצא את המילה המעצבנת" לא צריך להיות מבקר תרבות, לא צריך להעמיק או להסביר, כל מה שצריך זה פתיל קצר ורצון לתפוס כותרות. הנודניקים המקצועיים לא חושפים זרמים תת קרקעיים ומבני על, לא מתנגדים לכוח ולא נותנים קול לחסרי הייצוג, הם רק מקדמים את עצמם באמצעים פופוליסטיים ומרדדים את השיח הציבורי. אני מבין שאתם רוצים לקדם את המטרות ומחפשים כותרות, אבל בבקשה תשקיעו קצת יותר מחשבה לפני שאתם מזדעקים. המטרה של מבקרי תרבות היא לשפוך אור על תהליכים בעייתיים שנסתרים מהעין, לא לצרוח בהיסטריה מוחלטת שנובעת מהפרשנות השטחית ביותר.