בערב ארוך ומוזר בנמל ת"א, מתחת למפשעה של כרזת ה-600 מטר גובה של ניקול ראידמן, שרית חדד נראית מבולבלת.
"מה את עושה פה?", שואלת אותה כתבת, ואני יכול רק לדמיין את התודעה של שרית חדד מעלה בדיוק את אותה השאלה. חדד לוקחת נשימה, ואז עונה: "אני וניקול חברות". הכתבת, הצלם, האורחים, אנשי הקייטרינג, הפוסטר של ניקול שקם לתחייה ואני על האסלה בבית - באותה השנייה - מרימים גבה.
תסלחו לי, אבל... שרית חדד וניקול ראידמן? כאילו, באמת? האם אני אמור לדמיין עולם שבו שרית חדד מנשנשת פופקורן בסלון של צ'רנוי עם ניקול וצבא הגייז שלה מול MTV?
אני אחסוך לכם, התשובה הרציונלית היחידה היא לא. מה שמוביל לחידה: מה עושה מי שידועה כסרבנית ההשקות הכי גדולה בארץ ב, ובכן, אירוע ההשקה הכי גדול בארץ. התשובה: ניקול ראידמן והכוח הגרעיני הבלתי סביר שלה.
אפילו היום, שנים אחרי הרנסנס הקרדשיאני, קשה לי - ולויקיפדיה - להגדיר מה זה ניקול ראידמן. כוכבת ריאליטי ("מעושרות"), אשת עסקים (החנות בכיכר המדינה), זמרת (מה שתגידי) ומנחה (אוקיי). אפשר לשים את כל זה על מחבת ולצמצם לכדי המילה טראש. אבל ניקול ראידמן היא לא ליהיא גרינר ולא אביבית בר זוהר. היא לא נלחמת על כל דקת מסך בפינס. היא לא צריכה לעבוד.
כי ניקול היא חיה יחידה מסוגה בזואולוגיה של תרבות הפופ הישראלית: היא סלב כסף, במובן הזה שכסף היה הדבר שעשה אותה סלבריטי. היא ליטרלי פרצה בתוכנית על אנשים עם כסף. ואז באמצעות כסף פתחה חנות בכיכר הכסף לאנשים עם כסף. ועכשיו היא קונה בכסף את התואר "זמרת", תואר ששרית חדד השיגה בלי שקל.
כסלב כסף, בלתי אפשרי למצוא תקדים מקומי לניקול ראידמן, אבל ברמה הבינלאומית קיימת לה מקבילה אחת מדהימה. אדם אחד שחולק איתה 100 אחוז התאמה. קוראים לו דונלד ג'ון טראמפ והוא מנהיג העולם החופשי.
זה אמנם נשמע מופרך, אבל ככל שצוללים עמוק יותר לתחילת דרכו של נשיא ארה"ב, מוצאים ניקול ראידמן קטן. סלב כסף מוגזם ומצחיק, שלא אחראי להון שלו (לראידמן יש צ'רנוי, לטראמפ - אבאל'ה, ולשניהם הרבה כסף רוסי). כוכב ריאליטי שכל פעם שופך מיליונים על תואר, הישג, כל דבר שהוא יכול להשיק במסיבה גרנדיוזית ומתוקשרת ולהזמין את כל מי שהוא משהו.
עסקי הנדל"ן, הקזינו והאוניברסיטאות של טראמפ פשטו רגל, ממש כמו החנות המדשדשת של ראידמן או ה"שירים" שלה, שזוכים לנתונים מאכזבים ביוטיוב ולהתעלמות מהרדיו. אבל בכל פעם שהיה לראידמן או לטראמפ פלופ - והיו להם יותר כישלונות מהצלחות - הם שלפו שפן (או בבון) נוסף מהכובע, ודאגו להשיק אותו בווליום עוד יותר גבוה.
האירועים גדלים, התקשורת גדלה, האורחים גדלים. כל מי שרוצה להתחכך בכסף ולצבור כוח - מתייצב. מה זה משנה אם הכל נכשל? זה שואו, לא ביזנס. וכשטראמפ הודיע על כניסה לפוליטיקה, כולם באו ונהנו כאילו הוא משיק עוד וודקה טראמפ. סתם עוד גימיק כיפי שמספק לנו משהו לדבר עליו, לצחוק עליו, לצפות בחיוך או בזעזוע, אבל הכי חשוב - להמשיך לצפות.
כי אי אפשר להפסיק. תחשבו על ניקול. אנשים (כמוני) שמוצאים את ניקול מסקרנת וחריפה, צופים בה. אנשים שחולמים על עושר, צופים בה. אנשים שרוצים לרטון "מה נהיה מהמדינה", צופים בה. תאהבו אותה או תשנאו אותה, לניקול ראידמן יש לא רק את כל מה שאפשר לקנות. יש לה גם את הדבר היחיד שאי אפשר לקנות -העיניים שלנו.
השאלה היא, מתי נחליט שלא מסתכלים יותר. "ב-2048 אני מתכוונת לעבור למעון ראש הממשלה", ניקול צוטטה רגע אחרי שהחל הרומן בינה ובין הגברת נתניהו. שנתיים אחרי, ניקול שוב מיישרת קו עם תאום הנפש שלה טראמפ. וכמו שהוא דאג להיצמד למנהיגים (מקלינטון ועד בוש), גם היא הפכה בת בית בבלפור, מתלווה לזוג נתניהו בביקורים רשמיים בחו"ל, מכנה את ראש הממשלה דמות אב.
לא רחוק היום שראידמן תסגור סופית מעגל עם טראמפ, ותשיק מסע בחירות. אולי שרית חדד תהיה שם. עם אוליגרכים ומנכ"לים, אנשי תקשורת ואופנה ואשת ראש הממשלה. כולם ייפגשו לשייק חלבון של הון, שלטון ועיתון הרגיל של ניקול - וימחאו לה כפיים. וכולנו בבית נצפה.
ניקול ראידמן, היא סומכת על העיניים שלי. הם תמיד היו שם, מהפריים הראשון של"מעושרות" ועד הפריים האחרון של אקי אבני. אבל עכשיו זה הזמן לומר צ'או בייבי. לא להיקרע מצחוק, לא לחגוג אותה, לא לצפות בסרט. לא לצרוך יותר ניקול ראידמן.
כי מה שאנחנו מתקשים להבין זה שטראמפ וראידמן הם כלום בלי העיניים שלנו. בלי האצבע שמקליקה. בלי הפה שנפער מול הטלוויזיה. בלי החמצן שלנו שמנפח את הבלון התדמיתי, זה שבשנייה של חוסר ריכוז, כשאנחנו חושבים שהכל פאן במקסימום, יכול לעוף כל כך גבוה. מעל ירושלים, עד וושינגטון. ושם - כמו כל הבלונים - לזהם לנו את כל הפלנטה.
בעוד חודש מהיום רושמת ניקול ראידמן שמונה שנות פרסום. זאת הייתה רכבת הרים מטורללת, עטופה פרווה ויהלומי 23 קראט, רכבת אוחצ'ית למהדרין, ואני נהניתי מכל רגע. היה תענוג ניקול, תודה. אבל עכשיו זה הזמן שלי לרדת, לפני שמגלים לאיזה כיוון פונה המסילה.