שירים נגד טילים: יום של מלחמה ברדיו דרום

לכתבים בדרום יש הווי שחור: הם פותחים את הבוקר עם מילוי טפסי "רקטוטו" – הימורים היכן תהיה נפילה של רקטות. 1 זו נפילה בשטח פתוח, 2 זו פגיעה ישירה עם נזק או נפגעים, ו-X אם ההימור הוא שלא תהיה נפילה באותו אזור. גם תל אביב נמצאת שם.

ה"ווינר" הזה שבו אף אחד לא מנצח, פותח עפ"י הסיפורים בתחנת רדיו דרום (101.5 FM) עוד במבצע עופרת יצוקה ב-2008. אני שואל את המפיקה שמראה לי את הטופס אם היא שמה כסף. "לא באמת", היא מחייכת, "זה לא שמרוויחים הרבה ברדיו".

נסעתי לשם כדי לראות מקרוב איך פועל גוף תקשורת תחת אש ולעמוד על הפער שבין המערכת התל אביבית למערכת הדרומית. אשתי העדיפה שלא אסע, כי למה סתם להסתכן ולמה להשאיר אותה לבד עם הילד כשגם אצלנו כבר היו אזעקות. "שליחות", אני מנסה למכור לה. שנינו לא קונים את זה. במונית אני מזכיר לנהג שאם יש אזעקה צריך לעצור את הרכב בשולי הדרך ולחפש מסתור קרוב. הוא מהנהן.

למרות המצב, בתחנה עוקבים באדיקות גם אחרי המונדיאל, עם טבלה מסודרת של המשחקים והתוצאות. אלא שזו מעודכנת רק נכון ללפני שבוע כי "לא היה זמן". מבקשים כאן שתגיע הפסקת אש עד הגמר ביום ראשון. מה יהיה אחר כך? יצטרכו למצוא מפלט אסקפיסטי אחר.

"אל תתרשם מזה שכרגע רגוע פה ומגניב", מתריעה מנהלת רדיו דרום 101.5 קרן אוזן, "בדרך כלל יש פה אקשן".

לא נעים לי להגיד אבל אני קצת מקווה שיקרה משהו בזמן שאני פה, כדי להתרשם מההתנהלות. אחרת לא עשינו כלום...
"תן לי רגע אני אתקשר לחמאס ואבקש הדגמה קטנה. לא סתם, יהיה משהו אל תדאג. אבל תשמע, האזעקות הראשונות - כמו שאתה בטח מרגיש עכשיו בתל אביב – זה וייב חווייתי, של איפה היית ואיפה זה תפס אותך, אבל האינטנסיביות היא בדיוק ההבדל בין חיים שפויים לחיים לא שפויים. זה שאתה יכול לקבל אזעקה פעם ביום זה לא נורא, אפשר לנהל חיי שגרה מסויימים, אבל אם אתה חי את המציאות הזו כשכל חצי שעה יש אזעקה ואתה לא יודע איפה זה יתפוס אותך, וגם הילדים בפאניקה – מאוד קשה לנהל חיים בצורה כזאת".

תל אביבים מנותקים? שטויות

מעבר לתכניות הרגילות, התחנה מתחזקת מערכת אקטואליה עצמאית, בניהולה של הדר יבטושנקו-יעקבוביץ'. לדבריה, לכתבים שלה יש יתרון על פני כתבי התקשורת הארציים, משום שהם גרים במקומות עליהם הם מדווחים וחיים את המצב, "כך שהתושבים מבינים שאצלם הם יכולים לקבל את המידע הכי מדוייק".  מעבר לכך, היא אומרת, "אנחנו ממש משתדלים לא להתייחס לירי מהרצועה כעניין שבשגרה. מבחינתי גם פצמ"ר בשער הנגב מקבל את מלוא ההתייחסות. אנחנו מאוד מקפידים על זה גם בסמנטיקה. למשל אם בכל התקשורת בארץ מפרסמים במשך כמה ימים על ירי על הדרום ורק בימים האחרונים זה השתנה לירי על ישראל, מבחינתי אין דבר כזה. כל ירי על שדרות הוא ירי על ישראל".

רדיו דרום, אומרת המנהלת אוזן, "זו התחנה הכי מתורגלת בישראל לעבוד במצב חירום. זו לא מציאות שהתעוררנו אליה הבוקר או אפילו בסיבוב הקודם של עמוד ענן. אנחנו יודעים לחיות עם זה כבר המון שנים".

בתחנה לא רוצים להתלונן, אבל בהחלט מעקמים שם את האף על כך שהתקשורת עוברת למתכונת חירום רק כשירי הרקטות יוצא מגבולות הגזרה של הדרום. מצד שני, אומרת אוזן, "אם בתקשורת המיינסטרימית היו משדרים מכאן כל הזמן גם בשוטף, לא היה לי מה לעשות פה ולא הייתה לי זכות קיום, כי הייתי סתם עוד תחנה שמשדרת מוזיקה וגם לא הייתי מצליחה להגיע לשיאי רייטינג. יש דברים שאפשר לתת רק ברמת המיקרו ושם אנחנו באים לידי ביטוי. אני לא מהבכיינים שמדברים על תל אביב כל הזמן. אני גרה בבאר שבע וכשאני שם ונופל טיל על אשקלון אני לא חיה את הטיל של אשקלון. אני ממש לא מסכימה עם הגישה שהתל אביבים מנותקים, כי ראיתי מספיק שיתופי פעולה והרבה יוזמות של אירוח. דווקא בזמן משברים אנחנו יודעים להתעורר ולהתאחד".

למרות הרייטינג הגבוה בתקופה הזו, אוזן מודה ש"יש ירידה מהותית בהכנסות. יש קמפיינים שנדחים, יש קמפיינים שהאופי שלהם מתחלף, אנחנו צופים קדימה הפסד של 300 אלף שקל". העבודה כאן גובה גם מחיר אישי, מספרת מנהלת האקטואליה יבטושנקו-יעקבוביץ', נשואה טרייה: "כל פעם שיש אזעקה אני לא יודעת למי להתקשר קודם – למשפחה, לכתב בשטח, לבעלי. זה מאוד קשה, כי זה אמוציונלי ברמה הכי אישית. אבל לפחות כשאני פה בתחנה אני מרגישה הרבה יותר בשליטה. כשאני יוצאת הביתה החרדות מתגברות".

מה עושה מחלקת האקטואליה כשאין אירועים כאלה?
"יש לנו את נמל אשדוד, אתה יודע. זה תמיד מספק כותרות. גם אשקלון זו עיר מאוד תוססת".

אמר אף אחד אף פעם
"תוססת, תוססת מאוד. זו עיר מאוד פוליטית, מאוד אמוציונלית, תבוא בתקופת בחירות ותראה".

הניחוש הנכון בתל אביב

עד שהאקשן יתחיל אני יורד להסתובב בקניון חוצות שבו ממוקמת התחנה. בסבב הקודם אחת הנפילות הייתה סמוך לחדר המדרגות בקניון, מרחק של 10 מטר מדלת התחנה. ארבעה אנשים שונים טורחים ליידע אותי, אחת גם לוקחת אותי כדי להראות לי את המקום. לא מלחיץ בכלל. מצד שני ברדיו רגועים כי "מה הסיכוי מבחינה סטטיסטית שרקטה תפגע שוב באותו המקום?". 

הקניון שומם. זה אמנם החופש גדול, ולכאורה הוא אמור להיות הומה ושוקק חיים, אבל בגלל המצב אנשים מעדיפים להישאר בבית או כמה שיותר קרוב אליו. העובדות בחנות ההלבשה הריקה מאדם לא כל כך יודעות איך להעביר את הזמן עד שתסתיים המשמרת. "מאוד מבאס לבוא לעבודה ככה", אומרת אחת מהן, "אבל כל עוד אין הנחייה של פיקוד העורף חייבים לפתוח. היינו מעדיפות לא לבוא לעבודה, זה מפחיד".

כשיש אזעקה אתן צריכות לנעול קודם את החנות?
"לא. אנחנו רק רצות לחדר המוגן. כלומר אם מישהו ממש רוצה בזמן הזה לקחת בגדים ובהזדמנות הזו למות - חופשי".

מעולה, איפה מחלקת גברים שלכן?
"אין לנו".

בשלב הזה אני מקבל טלפון מהרדיו, החמאס התחיל להמטיר רקטות וכדאי שאהיה למעלה למקרה הצורך. בכל פעם שיש צבע אדום באזור, מערכת פיקוד העורף משתלטת על השידור עם אזעקה של מספר שניות, גם אם האזעקה לא מכוונת למיקום הספציפי של התחנה. לדברי אוזן, המערכת פועלת בכל השנה ולא רק בתקופות מבצעים "ומעדכנת על כל פצמ"ר". זה מגיע משום מקום ובהחלט מלחיץ, אבל החמ"ל הנשי שמונה גם עורכת ומגישת חדשות, מפיקות ותחקירניות, נכנס מיד לפעולה: טלפונים לשטח, עדכונים חדשותיים, האצבע על הדופק כל הזמן ולא מרפה.

סוויסה מנסה להיות אי של שפיות בתוך ים ההתלהמות שמסביב: "אני מבין שאני חייב לשמוח בתוך המצב הזה. אני הבריחה של האנשים מכל הטירוף. היום זה הטילים, אתמול זה המשבר הכלכלי, שלשום זו הפרידה מהחברה. אני הבנאדם של הפאן. מצד שני אי אפשר להתעלם ממה שקורה, בטח כשנכנסות אזעקות לשידור וחשוב לי מאוד להרגיע את המאזינים, לדבר אליהם כל פעם שיש אזעקה".

אלא שסוויסה לא מסתפק בלהרגיע, ואחרי אחד השירים הוא פותח את המיקרופון ואומר בשידור ש"צריך לזכור שיש גם ילדים שחיים בעזה ושלא כולם רעים שם, אפילו לא רובם. הם רק רוצים שהילדים ילכו לים ואולי יוכלו לשחק יחד עם הילדים הישראלים על החוף". לא משהו אופייני להשמיע לתושבים כאן בזמן הזה, בתקופה המתלהמת הזו.

שעה נסיעה הלוך מתל אביב, שעתיים וחצי בתחנה ועוד שעה נסיעה חזור. סה"כ 4.5 שעות של שקט מתוח בעיר אשקלון. הם מפצירים בי להישאר כי אולי אני מביא מזל. לא תודה, אני אומר, למרות שלא היה את האקשן שציפיתי לראות וזה אפילו מעט מאכזב. שעתיים אחרי החזרה למרכז חזרו האזעקות לאשקלון. שעה אחר כך כבר הייתי צריך לקחת את הבן שלי על הידיים לחדר המדרגות. הספיק לי האקשן. 

אני מסתכל שוב על טופס ה"רקטוטו". גם היום אפשר לסמן "1" בתל אביב.