אם תערכו היום מדגם לא מייצג בקרב ילדים ובני נוער, ותשאלו אותם מה החלום הגדול שלהם - סביר להניח שרובם ישיבו "להיות מפורסמים". בין אם כשחקנים, זמרים, כוכבי טיקטוק או משפיענים ברשתות - העיקר שיזכו להכרה, ייעצרו לבקשות סלפי ברחוב ושמספר העוקבים יגדל בהתאם. מי שהיה שם בעצמו, אך בניגוד למצופה דווקא די נרתע מרעיון הסלבריטאות, הוא השחקן מיכאל זפסוצקי - שאתם אולי זוכרים בתור הילד החמוד מהסדרה המצליחה של קשת 12 "פלפלים צהובים".
הוא היה בסך הכל בן 7 כשהסדרה עלתה לאוויר. פניו של זפסוצקי, שגילם את עומרי - ילד שגר עם הוריו בערבה ומאובחן כלוקה באוטיזם - הפכו למוכרות כמעט בכל בית, שכן "פלפלים צהובים" זכתה להצלחה רבה עם נתוני רייטינג נאים. "כילד, ההצלחה המוקדמת הרגישה לי קצת מפחידה", הוא אומר כיום בריאיון. "לעבוד על הסדרה ולצלם אותה היו בין החוויות המדהימות בחיי, אבל מה שבא אחרי היה יותר קשה. הרגשתי שזה קצת יותר מדי גדול עליי".
למזלו, באותה התקופה אביו קיבל הצעת עבודה בעמק הסיליקון, ומיכאל עבר עם משפחתו לארצות הברית. "הייתה לי הקלה נפשית כשעברנו לשם. הייתי בן 10, וחשבתי לעצמי ששם לא מכירים אותי", הוא אומר. וכך, במשך שנים, הוא התרחק מעולם המשחק ונהנה מהאנונימיות - עד שלדבריו, התאהב מחדש דרך צפייה בסרטים וסדרות. "פתאום אמרתי לעצמי, 'אני חושב שאני יודע איך לשחק'. ואז נרשמתי לסטודיו למשחק והתחלתי להתאהב בזה באמת. הלמידה שלי העמיקה את התשוקה למקצוע וברגע שמצאתי את זה - שום דבר אחר לא עניין אותי".
כן המפקד!
להזדמנות הגדולה לפריצה המחודשת בישראל זכה כשניגש לאודישנים לתפקיד של מייקי, עולה חדש מאמריקה, בסדרת הלהיט "המפקדת" של כאן 11 - שלפני שבועות ספורים סיימה את עונתה השלישית והאחרונה. "לא ידעתי את סדר הגודל של התפקיד. קיבלתי תסריט הרבה יותר עבה ממה שחשבתי. זה עורר אצלי הרבה חרדה כי אתה נכנס לעולם שבנוי מוצלח ולסדרה כל כך פופולרית. זה היה מאוד מאיים".
הדמות של מייקי התפתחה מאוד בעונה השלישית. אהבת את הכיוון שהיא הלכה אליו?
"לקראת העונה הזו, ממש סקרן אותי לדעת לאן הם ייקחו את מייקי. המהלך של הדמות נהיה יותר עמוק, היו סצנות שדרשו ממני יותר ואני מרגיש שזה היה פשוט בית ספר למשחק. זה היה מהלך שונה לחלוטין מאיפה שסיימנו איתו בעונה השנייה. אחרי שהוא נבגד, הוא הבין שהוא צריך לעמוד על שלו, להפסיק להיות אמריקאי ולהתחיל להיות ישראלי. הוא מתחיל את העונה בפגיעות ובאובר-שליטה, יש בו הרבה כעס וכאב ואז הוא מתחיל להתרכך עוד פעם. בסוף הוא סיים את העונה במקום שאותי מאוד סיפק כצופה, שזה באמצע, במקום שהוא שלם עם עצמו".
למרות שהעונה צולמה אחרי 7 באוקטובר, העלילה לא התייחסה לאירועים בכלל. איך התמודדתם עם הדיסוננס של לצלם סדרה קומית על צה"ל מיד לאחר הטבח?
"התחלנו לצלם באמצע נובמבר. זה היה זמן מאוד מבלבל. להגיע לסט ולשחק חייל בצבא, אבל כזה שלא נמצא ביקום שלנו שבו קרה האסון אלא ביקום מקביל, זה יצר מעין חוויה של אסקפיזם. באיזושהי צורה אתה שם מדים ואתה חייב להיכנס ליקום אחר, כי אחרת אתה לא עושה עבודה טובה כשחקן ואז אתה חוזר לעולם. הרגשתי כאילו שאני מתעורר לאסון בכל פעם מחדש. עם זאת, זה גם היה בריא. יש רגעים שאתה חושב, 'מה אנחנו עושים פה, למה אנחנו מצלמים סדרה?'. לרגעים זה הרגיש כל כך לא מחובר למציאות, אבל אני חושב שככה האומנים תורמים לחברה וזה התפקיד שיש לאומנות בעיקר בזמנים האלה. אם מישהו ראה את העונה הזו והצליח להתנתק, לצחוק להתרגש - זה חשוב וזה מרפא".
"התחלנו לצלם את 'המפקדת' כחודש אחרי המלחמה. היו רגעים שחשבתי, 'מה אנחנו עושים פה, למה אנחנו מצלמים סדרה?"
אחרי כל השנים כאנונימי בחו"ל, הרגשת את הפרסום מחדש בעקבות התפקיד?
"בגלל שאני גר בארה"ב, אז אני לא מרגיש את זה. אני לא מרגיש סלב כי אני לא גר בארץ, אבל לחזור לשחק הרגיש לי קצת מפחיד. החוויה עם 'פלפלים צהובים' הצליחה כל כך שהרגשתי קצת לחץ אם אצליח להביא משהו ברמה הזו. היו לי בראש לחצים וקולות שלא עזרו לי, אבל אני כל כך שמח שעשיתי את זה. זו לא הייתה יכולה להיות סדרה טובה יותר מ'המפקדת'".
השורש היהודי
במקביל לקריירה בארץ, זפסוצקי מפתח גם קריירת משחק בארצות הברית. בימים אלו הוא מככב בתפקיד מרכזי בסרט הביכורים של ג'רמי בוריסון "מה שלא נאמר" (Unspoken), שיוקרן השבוע בבכורה ישראלית בפסטיבל הגאה (שמתקיים בתאריכים 31.10-10.11 בסינמטק ת"א וברחבי העיר).
הסרט מתרחש בקהילה יהודית דתית בארצות הברית ועוקב אחר נער בשם נועם, היוצא למסע לגילוי הסודות של סבו ניצול השואה, אשר הלך לעולמו ומתמודד תוך כדי עם זהותו המינית. זפסוצקי מגלם את ג'ונה, חברו לבית הספר הדתי, שמסייע לו להגיע לשורשי האמת המשפחתית ושבו מתאהב נועם.
בתור ישראלי שגר בארה"ב מגיל צעיר, עד כמה הכרת את הקהילה היהודית?
"זה משהו שאני לא יודע עליו הרבה, וזה אחד מהדברים שמשכו אותי לסיפור שמבוסס על ילדותו של הבמאי. הרגשתי רחוק מהקהילה היהודית כשעברתי לארה"ב. כל החברים שלי היו ישראלים והייתי מרוחק מהעולם הזה. הקהילה הדתית כאן חיה במעין בועה כזו - אתה שם מהגן ועד התיכון, ויש מין תמימות כזו שיש אצל התלמידים ובקהילה. אין לך חשיפה לדברים אחרים, וזה מאוד מעניין להיכנס לסיפור כזה ולעולם כזה".
אתה מרגיש היום יותר כיהודי שגר בארה"ב או כישראלי?
"כשאני חושב על עצמי אני רואה את עצמי קודם כל כישראלי ואז כיהודי. ישראל זה הבית שלי וכל המשפחה שלי גרה בארץ, ואני נמצא שם בלב. אני מרגיש שלאחרונה התחברתי יותר ליהדות, פחות בקטע המאמין אלא במובן של השורשים של העם. בא לי יותר לחקור את ההיסטוריה ומאיפה באנו. אני רואה את מה שקורה בעולם עכשיו בהקשר אלינו ואני מרגיש שהמסע שהתחלתי ללכת זה להבין איפה אני מתאים".
הצילומים של הסרט גרמו לך להרגיש קרוב יותר ליהדות ארצות הברית?
"לחלוטין, הוא העלה בי סקרנות ומודעות לקהילה, אבל אני חושב שהסרט לא עשה את זה כמו 7 באוקטובר. רק אז זה גרם לי להסתכל על ההיסטוריה שלנו, להבין את החשיבות של האחדות בינינו, להבין מאיפה הגענו".
איפה 7 באוקטובר תפס אותך?
"הייתי בארץ באותו זמן. היו לי חברים שהיו בנובה וניסו לשכנע אותי לבוא, אבל זה היה יום הולדת 8 של בן דוד שלי, אז לא הלכתי בסוף. למזלי, כל החברים שלי שהיו שם ניצלו".
"לאחרונה התחברתי יותר ליהדות. פחות בקטע המאמין אלא במובן של השורשים של העם. באלי לחקור את ההיסטוריה ומאיפה באנו"
האירועים האלה גרמו לך לנסות להציג את הקול של ישראל בארה"ב?
"אני חייב להגיד שהשנאה לישראל נראית יותר מפחידה בתקשורת מאשר במציאות. כשהייתי בארץ והתקרבנו לסוף הצילומים של 'המפקדת', היה בי קול שלא רצה לעזוב מהפחד. באופן מצחיק הרגשתי יותר בטוח להישאר בין אזעקות בארץ מאשר לחזור ללוס אנג'לס. ואז חזרתי, והדברים הם לא כאלה מטורפים. אנחנו רואים ממש את האקסטרים ואם אתה לא מחפש אותו, רוב האנשים פשוט לא יודעים מספיק, הם לא מחוברים רגשית לסיפור. כשאני אומר להם שאני מישראל, וזה משהו שאני מאוד גאה בו, הם מתעניינים בי ובמשפחתי. לאנשים כן אכפת".
נתקלת גם בקולות אחרים?
"כן, יש כאלה שאתה נכנס איתם לשיחות שבהתחלה היה בי רצון ללמד ובסוף הגעתי למצב שבגלל שהבסיס של הידע שלהם כל כך מנותק מהמציאות, אין איפה לקיים שיח, השיחה לא יכולה לקרות.. לבן אדם שלא קשור למה שקורה בארץ, זה מאוד קשה להבין מה נכון ומה לא. יש מלא שיט בכל מקום".
מה שאתה אומר על חוסר הידע מזכיר לי את הסצנה מהסרט "מה שלא נאמר", כשהמורה בבית הספר היהודי מדברת על ששת המיליונים שנרצחו בשואה, והתלמיד שואל על 12 המיליון שהנאצים רצחו - זה מספר שאנחנו פשוט לא מכירים בארץ.
"כן, זה מדהים. אני גם לא ידעתי על ההיסטוריה של הגייז בשואה, הסרט חידש לי דברים. זו עובדה מדהימה על 12 המיליון שנרצחו וזה גם אחד הדברים הכי מטרידים - שאנחנו לא מודעים לזה. זה מאוד קשה להיות מודע לעובדות, עכשיו בזמנים עם כל כך הרבה אינפורמציה. אם אתה לא חדור מטרה למה שאתה רוצה להבין מאוד קשה, בעיקר לאנשים צעירים, למצוא את עצמם ולחקור דברים לעומק כי יש אנשים שעושים כסף מתשומת הלב שלנו".
אתה רואה את המשך הקריירה שלך בישראל או בארצות הברית?
"עכשיו סיימתי חודש צילומים במיסיסיפי של סרט יחסית גדול פה בארה"ב, שאני עוד לא יכול לספר מהו. היה לי מאוד כיף לצלם אותו, עם שחקנים מדהימים ובמאי מצוין. אני רואה את עצמי עובד לפי איפה שהכתיבה יותר טובה, זה מה שמעניין אותי. אני גר ולומד בארה"ב והאנרגיות שלי לפיתוח הקריירה הן פה. אני כן ממשיך לעשות אודישנים ופרויקטים בארץ וגם באירופה. זה לא משנה לי איפה זה נמצא ומה סדר הגודל של הפרויקט, אלא יותר איכות התסריט".
הסרט "מה שלא נאמר" יוקרן בפסטיבל הגאה ביום רביעי 6.11 בשעה 20:00 וביום שישי 8.11 בשעה 11:00. לאתר הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה TLVFest
כתבות, ראיונות וסקירות נוספות מהפסטיבל הגאה – במתחם הפסטיבל באתר Seret