"טוב, אני רוצה לספר לכם סיפור שעברתי בארבעה חודשים האחרונים. סיפור של אהבה, בגידה, נאמנות, שקרים, תככים, זיוף". בהבטחה הזאת נפתח הסטורי הבלתי נשכח של אביבית בר זוהר בלילה אקראי בתחילת אפריל. עוד לפני שכל חלקיו הרבים של הסטורי הספיקו להיטען, כבר אפשר היה להבין שההבטחה תקוים במלואה. קשה לתאר את השמחה שעלתה בלב עם כל טעינה מחדש, הציפייה הנרגשת והסיפוק מכל קו קטן שנטען, כל כך הרבה קווים עד שהם הפכו לנקודות, בזמן שאביבית שופכת את הסיפור בהתרגשות כמעט בלתי נשלטת.
מעשה שהיה כך היה: יום אחד בחור אקראי התחיל עם אביבית באינסטגרם. לא הייתה לו תמונה של עצמו בפרופיל, רק שעוני יוקרה. היא כמובן ביקשה שישלח תמונה, הוא שלח והיא לא הייתה בעניין אז הוא התחיל להפציץ אותה במשלוחי מתנות. היא נסעה לתאילנד ומפה לשם התחיל סיפור אהבה וירטואלי. פה חשדתי, אבל אביבית פחות.
למרות וירטואליותו, סיפור האהבה היה אמיתי וחזק. לראייה, בזמן שהיא הייתה בתאילנד, הוא דרש ממנה שלא תהיה עם גבר אחר. אביבית כמובן, כמו שהיא, מזל שור, נאמנה. אז כל החופשה הארוכה בתאילנד היא לא השתוללה ולא עשתה שטויות. כשעוד הייתה בתאילנד, והקשר הוירטואלי ככל הנראה העמיק, הוא סיפר לה שגילו לו סרטן, ולא סתם סרטן, דרגה 4, סופני, נשארו לו שמונה חודשים לחיות.
אביבית הלכה לקברי צדיקים, השתטחה, וכל הזמן הזה היא הייתה בקשר עם בת הדודה שלו, רותם. אותה רותם ביקרה בביתה של אביבית, הביאה לה את משלוחי המתנות, אספה בשביל בן דודה תבשילים ממטבחה ותיאמה איתה בטלפון את כל סידורי הקשר הוירטואלי. אם המשלוחים לא הספיקו, אביבית התכוונה להתחתן איתו בגלל שביקש, "בשביל החודשים האחרונים שלו". ולא סתם להתחתן, אלא עם הסכם ממון, כדי שלא יגידו לה שהיא עושה את זה בשביל הכסף.
האדם עצמו, אלירן, לא הסכים שהיא תבקר אותו כי נשרו לו הריסים והגבות, הוא התבייש. אלירן אפילו לא הסכים לדבר בטלפון. מדוע, אתם שואלים? לטענתו, גם בגיל 16 גילו לו את המחלה, שפגעה לו במיתרי הקול וכעת הוא נורא מתבייש בקול הבס שלו. זה אולי נשמע לכם חשוד, אבל זה רק כי אתם לא מבינים אהבה אמיתית מהי. אביבית מאמינה, פשוט מאמינה. גם אם זה גבר שהיא לא פגשה מעולם, לא דיברה איתו, וככל הנראה אינו קיים. וכל הזמן הזה היא מאוהבת, והוא מאוהב, סיפור אהבה שגם רומיאו ויוליה לא הכירו.
סיפור האהבה העל זמני נמשך בשלט רחוק עד שיום אחד אביבית הראתה תמונה שלו לחבר וזה אמר לה שהוא מכיר אותו, ושזה לא השם שלו. היא אמרה לו, "השתגעת, הוא חולה סרטן סופני", והחבר הבטיח שיעשה בדיקה, עשה בדיקה, ואכן, למרבה התדהמה, זה היה אדם אחר. אתם יודעים מי זה היה? (מה, באמת לא ניחשתם כבר?) זוכרים את רותם, בת הדודה שהביאה את המתנות והייתה איתו בקשר? אז זאת רותם! היא לסבית! והיא מאוהבת בה ארבעה חודשים! זה לא היה גבר והוא לא דיבר איתה בטלפון כי זאת הייתה אישה!
זה נשמע כמו סיפור הקאטפיש (התחזות אינטרנטית עם פתיון רומנטי) המפגר בהיסטוריה. קאטפיש כל כך שקוף שהוא אפילו לא ראוי להיקרא קאטפיש. אבל אל תראו את זה ככה, אביבית בדרך כלל מאוד חריפה, לא תמימה בשיט. זה לא היה סתם רומן וירטואלי קליל, זה היה קשר אינטנסיבי, הודעות כל היום, מבוקר עד לילה. מותו המתקרב לא נתן לה מנוח, היא בכתה בלילות, קראה תהילים כל הלילה, פנתה לפרופסורים, ביררה על טיפולים מיוחדים מעבר לים.
בערך באמצע הסטורי אביבית כבר מסיימת להעביר את עיקרי הסיפור, ובדקות הבאות היא בעיקר חוזרת על עצמה כמה פעמים בתדהמה ניכרת, "למי שלא הבין, אין אלירן, אין סרטן, הכל המצאה". היא מסכמת את הסיפור עוד עשר פעמים, "אוקיי זה הסיפור", ואז מחממת את עצמה שוב וחושפת עוד פרטים מעוררי תמיהה. היא מספרת הכל בזמן שחברה הטוב קיציס (אין קשר למנחה) מתפקע מצחוק ברקע. בדיוק לפני שעה רותם חשפה בפניה את זהותה האמיתית, והיא רצה ישר לספר לנו הכל. לכן היא מתרגשת. בא לה לעלות על צוק ולצרוח. אז עכשיו, אחרי שסיימה לשתף, יש לה דייט באותו ערב, עם גבר! לא לסבית! למי שעוד נותר לו ספק.
מדיום אמנותי חדש
לא מדובר ברצף הסטורי הרגיל של אביבית. ב-12 דקות של דיבור מבולבל ומקוטע למצלמה, אביבית לוקחת את סגנון הסטורי המוכר שלה לגבהים חדשים. סיפור חזק, מרתק, מופרך ומצחיק, עם הגשה ייחודית ומהותית לעצם הסיפור. המדיום, השימוש הספציפי של אביבית במדיום, סערת הרגשות בה היא נמצאת והסיפור עצמו - כולם מתגבשים ליצירה שלמה וחד פעמית. זה לא סתם סטורי, זאת יצירת אמנות.
הנטייה הראשונית היא לזלזל בצורות התקשורת החדשות הללו, ואפשר להבין למה. הטרנדים ברשתות החברתיות מתחלפים תדיר, לא מדובר בצורת הבעה מבוססת כמו כתיבת מכתבים, אלא בפורמט חולף. זאת גם צורת הבעה מוגבלת למדי, לפחות בזמן. בני אדם הם יצורים גמישים, וכשמדיום מגיע לבגרות מסוימת, ההגבלות והאפשרויות שהוא מציע עוזרים ליוצרים לפתח שפה ייחודית וספציפית למדיום.
כשהקולנוע יצא מצילו של התיאטרון, אי שם באמצע המאה הקודמת, זה היה ברגע שיוצרים בעלי יומרה (יומרה חיובית ויצרנית) הפסיקו לנסות לעבד יצירות מופת ספרותיות, ועברו להתמקד בנקודות החוזק של המדיום החדש, במה שמייחד את הקולנוע מאמנויות אחרות. כל מדיום מחפש את השלמות שלו, היצירות שלא היו יכולות להתקיים בשום מקום אחר. במקום העתקה עבשה של מדיום ישן, עולם חדש של אפשרויות נולד מתוך אילוצי הפורמט. קונבנציות חדשות, צורה חדשה של דיאלוג עם הקהל, דרך חדשה לספר סיפור.
אביבית אמנם לא משתמשת בפרומיל מהכלים הרבים שאינסטגרם מציע, רק פנייה ישירה למצלמה בתוספת כיתוב מזדמן, אבל היא יצרה שפה מדויקת וספציפית משל עצמה, והיא מצליחה לרתק איתה אלפי עוקבים מסורים. במילים אחרות, אביבית היא מאסטרית של סטורי, והסטורי על רותם המתחזה הוא יצירת המופת שלה. בסרטונים ההיסטריים אין פילטרים או גיפים מאוירים, אבל המיידיות של המדיום ניכרת בכל רגע ביצירה. המבע של הסטורי הולם את הסיפור ומעלה אותו לגבהים חדשים - הפנייה האישית, הפריים הקרוב, ההתרגשות שמלווה את הצפייה בזמן אמת, צפייה באוצר שייעלם בעוד כמה שעות (למרות שהיו נשמות טובות שהספיקו לתעד בשביל הדורות הבאים).
לאורך הסיפור הסטורי כל הזמן קוטע אותה, לא נותן לה להשלים משפט, ואז בקטע הבא היא מתחילה מנקודה חדשה, כל הזמן מאתחלת את עצמה. הקיטוע מעניק ליצירה תזזיתיות שהולמת ומעצימה את התחושה האישית והמיידית. הסיפור הוא לא רק הסיפור שאביבית מספרת, הסיפור הוא הרגע הזה,הרגע שבו היא בדיוק חזרה מעימות עם המתחזה שהונתה אותה במשך חודשים. היא מתה לספר לנו, לא יכולה לעצור את עצמה, מרוב התרגשות היא מתבלבלת, מסבכת, משהה את הפואנטה במידה מוגזמת וחוזרת על עצמה. זה הקסם של הרגע, ואי אפשר לשחזר אותו בסרטון ביוטיוב. זה הקסם של יצירה שעולה רק ל-24 שעות, רגע חד פעמי שיחלוף.
בלי תכנון, בלי הפקה, אחרי ארבעה חודשים של שתיקה היא שופכת הכל בהיסטריה. ואתה, הצופה, מרפרש כל פעם, מקבל עוד חלק מהסיפור, משתגע מציפייה לפואנטה אותה כבר אפשר בקלות לנחש, נמצא איתה בכל סערת הרגשות. זאת חוויה שאף פורמט אחר לא יכול לספק, לא בצורה הזאת. אני מודה לאביבית שחלקה איתי את הרגע, שלקחה את המדיום לשיא, שהביאה לעולם יצירת מופת של סטורי, מודה על כך שזכיתי לחזות בזמן אמת ברגע בלתי נשכח של שלמות מטופשת.
שאר רגעי השנה שלנו בתרבות:
נטע חוטר על "המתחזים" עם הדס שטייף | עדן יואל על "היה היתה" מאת יעל נאמן | מיכל ישראלי על "המדרגות" | ניב שטנדל על האנה גדסבי ושרה סילברמן