בתשע השנים האחרונות, בסופי שבוע וכשיש לו קצת זמן פנוי, יאסו טקמאצו יוצא אל הים בסירה, לבוש חליפת צלילה ומכל חמצן רתום אל גבו, ומחפש את אשתו בים. הפעם האחרונה שהתראו הייתה בבוקר 11 במרץ, 2011. טקמאצו הסיע את יוּקו לעבודתה בבנק, הם דיברו על מה יאכלו בארוחת הערב ונפרדו כשהגיעו ליעדם. ב-14:46 שעון יפן התרחשה רעידת האדמה הרביעית בעוצמתה בעולם מאז החלו המדידות, וגלי צונאמי בגובה עשרה מטרים הכו בחופי האי הונשו ושטפו עמם את כל הנקרה בדרכם. יוקו טקמאצו לא שבה הביתה.
"כשהטלפון של אשתי נמצא הוא היה רטוב ממי ים", מספר טקמאצו ב"אין לאן ללכת אלא לכל מקום", סרטם הדוקומנטרי הקצר של מסאקו צומורה ואריק שיראי, שהועלה לאתר מיוחד שבו ניתן לצפות בו במלואו ביום השנה ה-11 לאסון הצונאמי שצוין בסוף השבוע. "לא חשבתי שהוא יידלק, אבל הוא נדלק. וכשהסתכלתי בו ראיתי הודעה שהיא שלחה לי מאותו יום: 'אני רוצה לחזור הביתה'. אז… אני חייב להחזיר אותה הביתה".
מסאקו צומורה: "כשיצאנו לצלם טוקיו הייתה בסגר חירום, אז כמה פעמים היינו צריכים לדחות את הצילומים. בנוסף, היינו צריכים להביא צוללנים מקצועיים ופעמיים ביטלנו צילומים כי היו זרמים חזקים וצפי לסערה - והייתה לנו גם רעידת אדמה"
סרטם של צומורה ושיראי, המלווה את טקמאצו מעל ומתחת לפני המים, ובו הוא מספר על אסונו בגילוי לב מעורר יראה ובמילים מעטות וחותכות - נוצר, למרבה הפליאה, ביוזמה ישראלית (והופק בתמיכת משרד החוץ ושגרירות ישראל ביפן). "בזמן אמת, ישראל שלחה לטוהוקו צוותים רפואיים למרות כל האתגרים, ועשר שנים אחר כך, חשבנו בשגרירות מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו", אומר המפיק הישראלי אריה רוזן, שהיה נספח התרבות הישראלי בטוקיו ויזם את הסרט. בתוצר הסופי שזורים צילומי טבע מדיטטיביים ומעוררי מועקה כאחד מעיר הנמל אונאגווה, צילומי ארכיון מהאסון וחלקים מקוטעים מסרטים ביתיים של משפחת טקמאצו - נוסעים במכונית, חוגגים את השנה החדשה - לפני האסון.
אל צמד הבמאים שבארבע השנים האחרונות עובדים על סרטם העלילתי "Umi", המבוסס על סיפורו של טקמאצו, הגיע רוזן בתיווכו של המלחין שי מאסטרו (שכתב את פס הקול לסרט), והשלושה החליטו ליצור סרט תיעודי על טקמאצו לציון יום השנה לאסון. "הצונאמי הוא טראומה עצומה ביפן", אומר רוזן, "כל מי שחי מטוקיו צפונה - כולם חוו את זה, ובתור נושא רחב, הסיפור של הצונאמי מאוד נוכח שם עד היום, אבל הסיפורים הקטנים, האישיים, פחות נשמעים במרחב הציבורי. בסרט הזה יש איזשהו ניסיון מאוד צנוע לגעת בהתמודדות האישית של אדם אחד".
ישראלי נוסף שהשתתף בפרויקט הוא לא אחר מדוד גרוסמן, שאחרי ששמע את סיפורו של טקמאצו ונפגש עם היוצרים, תרם את המשפט החותם את הסרט - ציטוט שבחר מתוך ספרו "נופל מחוץ לזמן". "כשפנינו לדוד הוא מיד שלח את הציטוט הזה ואמר שמבחינתו כל מילה שיש לו לומר על אבל נמצאת שם", אומר רוזן. "יש כאן שילוב של במאים יפניים, יוצרים ישראלים, עורכת מגרמניה - ובעצם רצינו להזכיר שלמרות המרחק המאוד גדול, ועוד בזמן הקורונה, עדיין אפשר לשתף פעולה וליצור ביחד ולתמוך אחד בשני".
אחרי אסון הצונאמי, כמו אלפי תושבים אחרים בחבל טוהוקו שאיבדו את יקיריהם, טקמאצו החל לחפש את אשתו: הוא חיפש בסניף הבנק שבו עבדה, לאורך חופי אונאגווה, ביערות, בהרים. "הנחתי שאשתי ברחה למקום גבוה, והחלטתי לא לאסוף אותה", מספר טקמאצו בסרט, על רקע צילומי העיר החרבה מהימים שאחרי האסון, "לא היה הרבה זמן. לא יכולתי להגיע אליה. זה היה מסוכן מדי. אבל באותו יום אולי הייתי צריך לנסוע אליה... אני מתחרט על כך".
כעבור שנתיים, בגיל 56, הוא התייצב בחנות הצלילה המקומית והסביר לבעל המקום: "אני רוצה למצוא את אשתי". "זה התחיל כפעולה נואשת", אומרת מסאקו צומורה, "הבעלים של החנות, שלימד אותו לצלול, סיפר לנו שבהתחלה הוא לא ראה את טקמאצו מחייך אפילו פעם אחת, אבל ככל שהזמן עבר הוא התחיל להיפתח ובסוף גם התחבר עם צוללנים אחרים. גם לנו לקח זמן להגיע אליו", היא מוסיפה, "הוא איש שממעט במילים. בהתחלה, כשנפגשנו, דיברנו איתו רק על הצלילה ועל איך הוא מרגיש בים, ורק כשנוצרה בינינו חברות יכולנו לדבר איתו על דברים עמוקים יותר, על אשתו".
"אני חושב שבשביל טקמאצו הצלילה היא מעין ריפוי", אומר שיראי, שהוא גם הצלם של הסרט. "התגובה הטבעית של הרבה אנשים שמתמודדים עם אבל היא להתרחק מהמקום שמסמל עבורם את מקור הכאב, ועבור טקמאצו, הדרך להתמודד עם מה שקרה לו היא לצלול, מילולית, לאותו מקום שלקח את אשתו. יכול להיות שבסופו של דבר הוא לא ימצא אותה, אבל אני חושב שהוא מצא שם משהו שהוא מעבר לסגירת מעגל, כי הוא נמצא במקום שבו הוא מרגיש הכי קרוב אליה".
אריק שיראי: "התגובה הטבעית של הרבה אנשים היא להתרחק מהמקום שמסמל עבורם את מקור הכאב, ועבור טקמאצו, הדרך להתמודד עם מה שקרה לו היא לצלול, מילולית, לאותו מקום שלקח את אשתו"
את העובדה שהצליחו להשלים את הסרט, שנוצר בעיצומו של הסגר ביפן בשל נגיף הקורונה, צומורה מגדירה כ"לא פחות מנס". "כשיצאנו לצלם טוקיו הייתה בסגר חירום, אז כמה פעמים היינו צריכים לדחות את הצילומים כי לא יכולנו לצאת מהעיר, וכשכן יכולנו להתנייד היה כמעט בלתי אפשרי לצלם מתחת למים. הים של החוף המזרחי מאוד מסוכן, המים קפואים ועדיין יש שם הריסות שנותרו מהצונאמי, לא כל אחד עם ציוד יכול לצלם שם, אז היינו צריכים להחליף את הצוות שסגרנו ולהביא צוללנים מקצועיים. פעמיים היינו צריכים לבטל את הצילומים כי היו זרמים חזקים וצפי לסערה, והייתה לנו גם רעידת אדמה", צומורה מוסיפה ומשחררת צחוק של ייאוש. "היינו במלון לקראת יום צילומים ופתאום התחילה רעידת אדמה חזקה. זה היה לילה, ואנחנו בטוהוקו, איפה שהצונאמי פגע, פחדנו פחד מוות".
ובכל זאת, עבור צומורה, ילידת יפן, רעידת אדמה היא לא אירוע חריג. "אנחנו מדינת אי, מוקפת באוקיינוס, ויהיו לנו עוד רעידות אדמה וצונאמים בעתיד, אז אנחנו תמיד צריכים להיות מוכנים. הצונאמי היה קריאת השכמה, וצריך לחשוב על מה אפשר לעשות ביפן ובמקומות אחרים כדי להתגונן. הים תמיד שם - אנחנו חיים לצידו ולוקחים ממנו דגים לסושי, ובו בזמן אנחנו יודעים שאין לנו שליטה עליו".
"אבל הסרט הוא לא על הצונאמי עצמו", מדגישה צומורה. "הוא על הרעיון האוניברסלי של אבל. כל אחד מאיתנו יאבד אדם קרוב בסופו של דבר, ויש משהו מעורר תקווה בלראות את האיש הזה, שמתמודד עם האובדן בצורה כל כך נדירה ויצירתית. בימים אלה אנחנו חווים יותר ויותר אירועים שהם מעבר לשליטתנו, המגפה, המלחמה באוקראינה, ואנחנו מקווים שהסרט והשם שלו, 'אין לאן ללכת אלא לכל מקום', ייגע באנשים בכל מיני מקומות בעולם".