הסופרת והמגישה שפרה קורנפלד זכתה לשבחים רבים על ספרה הראשון, "החצי השני של הלילה". כעת, עשר שנים אחרי, היא חוגגת את יציאת ספרה השני, "אין מקום כזה". במרכז הספר משפחה שמתפרקת ומתפצלת לשני קצוות העולם. לסיפור קווי דמיון רבים לקורות משפחתה ולזכרונות שלה.

"יש סופרים שיודעים לעשות תחקיר על עולם אחר ולכתוב משהו דמיוני לגמרי, אצלי זה תמיד בא קודם כל מהחיים שלי", סיפרה שפרה לגלית גוטמן ואנה ארונוב ב"גלית ואילנית", "הספר מתרחש בשנות ה-2000 המוקדמות בירושלים. אינתיפאדה שנייה, נפילת התאומים, תחושה של מבנים מתרסקים בכל העולם - וגם משפחת הרמן".

"המשפחה מתפרקת ומתפצלת בין ירושלים וטורונטו, סביב גירושים מורכבים. הספר עוקב אחרי בני המשפחה הזאת כמה עשורים קדימה וחושף את הדי ההתרסקות".

חששת מהרגע שהמשפחה שלך תקרא את הספר?
"בטח, אבל נתתי להם לקרוא לפני. רציתי לכלול אותם בתהליך ולראות אם מתוך הקריאה שלהם עולה מקום שלא הייתי רגישה מספיק בו, כי חשוב לי שהכתיבה תהיה סיפור ולא סגירת חשבונות. החוויה הזאת שכקוראת את אומרת: אולי הסופרת הייתה צריכה ללכת לטיפול ולא לכתוב ספר, לא רציתי להיות בדברים האלה".

עשור חלף מאז הספר הקודם.
"היו המון דברים שהסיחו את דעתי באמצע, כמו הבנות שלי. כשהילדות היו קטנות לא יכולתי לכתוב ספר, אבל היום כשהן בנות שמונה ו-12 הן יכולות להבין שאמא עסוקה עכשיו ושבעוד שבועיים תחזור להיות אמא. הבנות צריכות עיניים ותשומת לב ובשלב האחרון של הכתיבה היו תקופות שהרגשתי אותן מתחילות להתערער, כי הייתי פנימה בתוך הראש שלי ופחות איתן".

יש הרבה ממך בתוך הספר הזה. לא פחדת מהרגע שייצא החוצה?
"כן, אבל הפחד זה רק עד הרגע שהספר יוצא. בשנייה שהספר על המדף זה של כולם, הרבה פחות שלי. זו הייתה בחירה אמיצה לכתוב את הספר הזה, אני עדיין שואלת את עצמי איך היה לי האומץ לכתוב אותו. הוא בא ממקום מאוד פגיע ואמיתי. אני כבר נחשפתי, ב'האח הגדול' שמתי את עצמי מתחת לפרוז'קטור הכי גדול ואמרתי 'בואו, תסתכלו', אבל המשפחה שלי לא בחרה את הדבר הזה".

שפרה נולדה לאבא אמריקאי ולאמא קנדית שעלו ארצה בשנות ה-20 לחייהם, הקימו משפחה והביאו לעולם שמונה ילדים. "אחות גדולה במשפחות חרדיות זה מוסד, זה תפקיד. היינו שייכים לקהילה שהייתה על גבול הכת, עד שההורים שלי עזבו את הקהילה הזאת. נדדנו בין כל מיני מקומות שלא לגמרי השתייכנו אליהם, הייתה תחושה שבאמת 'אין מקום כזה', אלא שהמקום שלי זה עם האחים שלי. אלה האנשים בעולם שמבינים אותי ואת החוויה שלי".

עד כמה העולם החרדי שגדלת בו, הנוקשה לפעמים, עדיין קיים בך?
"בכתיבה שלי הוא לא הלך לשום מקום, הוא כל הזמן שם. גם עכשיו, כשאני חושבת קדימה מה הדבר הבא שאכתוב, זה שם. זה בשפה שלי. הבנות שלי גדלות עם סבא חרדי ולצד בנות חרדיות, הן מכירות את העולם הזה. אני מרגישה שאני מושיטה יד לאנשים שבאים אחריי, עם כל מיני פעילויות של דתל"שים ואנשים שעוזבים את העולם החרדי ומגיעים למין וואקום. יש לי רצון מאוד גדול לבנות את הגשרים האלה".

תוך כדי הכתיבה, מצאת מיילים מאוד ישנים שלך.
"קיבלתי הודעה מיאהו שאם לא אכנס לתיבת המייל שלי הם ימחקו אותה, כי לא השתמשתי בה הרבה זמן. איכשהו פיצחתי את הקוד ונכנסתי. מצאתי מיילים מ-2001, כשהייתי בניו יורק ונפלו התאומים. זו בדיוק הייתה התקופה שהמשפחה שלי התפצלה בין פה לשם. יש בספר רגע דרמטי שישבתי עליו בטיפול 11 שנה - הרגע שאמא שלי נכנסה עם האחים שלי לבית הדודה בקנדה והבנתי שהיא עזבה. אני יודעת להגיד מה לבשתי, איזה שטיח היה בחדר, מי נכנס בדלת, מה היה הריח. אם תשימו אותי בבית משפט אעבור פוליגרף כי הייתי שם - אלא שלא הייתי שם".

ובכל זאת יש לך זיכרון מהרגע הזה.
"אני זוכרת את הרגע הזה לפרטי פרטים. כשהתיישבתי לקרוא את המיילים חשבתי שאמצא כמה תיאורים שישלימו לי, אולי מיילים שכתבתי לחברה שלי באותה תקופה, או לאמא שלי, אבל כשקראתי את המיילים גיליתי שהייתי בכלל בבית אחר, במרחק 20 דקות באוטובוס משם. לא הייתי נוכחת ברגע, אבל יש לי זיכרון ממש מדויק, יפה וספרותי. אנחנו ממש טובים בלבנות לעצמנו את הנרטיב שאנחנו זקוקות לו".

הרבה מהזכרונות שלנו אלה לא באמת הדברים שקרו, אלא איך שבחרנו לזכור אותם.
"אני הייתי צריכה לספר לעצמי שזה קרה בהפתעה, אבל זה לא קרה בהפתעה. ידעתי שזה הולך לקרות. רציתי להיות בחדר בזיכרון, כי כשהרגע הדרמטי קורה הוא משפיע עלייך כאילו היית בחדר. המוח כבר שם אותי שם. כשכתבתי את זה בספר זה היה שחרור אדיר, להבין שכל החיים אני רק ממציאה לעצמי סיפורים. הספר זה לא תיעוד, אפשר להתווכח איתי. כל מי שיבוא ויגיד שלא ככה זה קרה כנראה צודק, זה לא קרה ככה. אני לא יודעת איך זה קרה, אני יודעת רק לכתוב את מה שהמוח שלי יודע להמציא. אנחנו סוחבות איתנו לפעמים דברים ומאפשרות להם להגדיר אותנו כל כך הרבה זמן. הסיפור לא קרה בדיוק ככה, אבל באקלים הרגשי קרה כזה דבר. היה רגע בזמן שאלה הדברים שהכרתי ומהם התפתחתי להיות מי שאני".

איך היחסים שלך עם ההורים היום?
"יחסים טובים. אמא שלי קראה את הספר וכתבה לי עליו דברים מרגשים מאוד, שזה דבר משמח במיוחד שקרה דרך זה. בינתיים יוצא מזה טוב".