ביום ראשון (11.11), שודר בערוץ 20 ראיון של בועז גולן עם יצחק גבאי, שלפני 4 שנים הורשע בהצתת בית הספר הדו לשוני בירושלים. גבאי, שריצה עונש מאסר של שנתיים, אמר בין השאר בראיון "אני לא מתחרט שהצתתי את בית הספר. אני מתחרט על שישבתי בכלא, אבל שילמתי את המחיר". הראיון עורר עניין תקשורתי רב - גולן התנצל על עריכת הראיון בשידור חי, הרשות השנייה הודיעה שתערוך בירור עם הערוץ, ומנהלי הערוץ הביעו חרטה והסתייגות מדבריו של גבאי.
פנינו להורים שילדיהם לומדים בבתי הספר הדו לשוניים בירושלים ובתל אביב, וביקשנו שיספרו על תחושותיהם האישיות בעקבות הראיון של גבאי.
דנה הירשפלד, אמא לשלושה ילדים בבית הספר הדו לשוני בירושלים:
הערב בו הוצתו כיתות א' בבית הספר הדו לשוני זכור לי היטב. בתי האמצעית למדה אז בכיתה א'. ראיתי בקבוצות הווטסאפ הכיתתיות תמונות של שריפה ומכבי אש חשבתי שבטח לא הבינו נכון את מה שאירע, מדובר בטעות, היתה תאונה, איזה שיכור עשה שטות שהסתבכה. לאט לאט נהיה לי ברור שזו אינה טעות. זו אינה תאונה או הסתבכות. הכתובות היו ברורות מאוד על הקיר.
אבל הן היו שם עוד הרבה לפני כן. זו היתה השנה הראשונה ששלושת הילדים שלי היו בדו-לשוני. ילדה בכיתה ג', ילדה בכיתה א' וילד בגן. הסתובבתי גאה עם המידע הזה, אבל שמתי לב, שפעמים רבות אני מתחמקת מהשאלה 'באיזה בית ספר הבנות שלך?'. ידעתי שאם אענה, תתחיל שיחה, שאינה תמיד נעימה. התרגלתי. התרגלתי לזה שכשבאים חברים דוברי ערבית לביקור, אנחנו מקבלים מבטים משונים בגן הציבורי בשכונה, התרגלתי לחשוב פעמיים לפני שיוצאים עם סמל בית הספר לפעילות אחר הצהריים, להרמת הגבות, לשאלות החודרניות.
במהלך הלילה התבהרו הפרטים סביב ההצתה והחלו דיונים לגבי מה יקרה למחרת. התפרסמו ההודעה הרשמיות של עמותת 'יד ביד', של וועד ההורים המרכזי, הודעות מהמחנכות, הודעה מהמנהלים, מהעירייה, ממשרד החינוך.
נשארנו לבד עם הזמזומים של הטלפון, שני הורים לילדה בכיתה א' ששרפו לה את הכיתה צריכים להחליט האם היא הולכת מחר לבית הספר. הבטיחו שיהיו שוטרים, מאבטחים, מצלמות, נציגים. אבל האם אנחנו מוכנים לשלוח את הבת שלנו למקום לא בטוח? התחושה היתה שעכשיו אנחנו כבר לא סתם בבית ספר שכשמזכירים את שמו אנשים מרימים גבות. עכשיו אנחנו בבית ספר שיש מי שמוכן לשרוף אותו. וכשיש אחד שעושה זאת, כנראה שיש רבים מאוד שהיו רוצים לעשות זאת.
החלטנו שזה בית הספר שלנו, ואין לנו אחר. מחר בבוקר הולכים כרגיל. מי שצריך היום להתבייש לצאת מהבית הם אותם מרימי גבות, ממלמלי מרמורים, מזעיפי פנים. שיראו כמה רחוק מגיעות אותן תגובות גזעניות ומשתיקות: אלימות קשה ומפחידה היוצאת מכלל שליטה.
בכניסה לבית הספר עמדו שוטרים ויחד איתם מפגן תמיכה מדהים ומחמם לב של אנשי ציבור, של התקשורת והמרגש ביותר - של ילדים מבתי ספר שונים בעיר שבאו להפגין תמיכה בבית הספר והתנגדות נחרצת לאלימות. אלו לוו בביקור בבית הנשיא ובשיעורים מיוחדים מהצוות. זה היה מחמם לב, היתה תחושה שהטוב מוכרח לנצח. תחושה שהגזענות נדחקת לפינה. תחושה של אמירה חד משמעית נגד הגזענות ונגד האלימות. תחושה.
לאט-לאט הכל חזר למסלולו. תיקנו את הכיתות, הורידו את השלטים וחזרו לשגרה. תפסו את האשם, היה משפט, היה עונש, היה ערעור. במקביל, החלה להתפוגג התחושה שכולם איתנו. ילדים רבים הפסיקו להגיע לבית הספר עם סמל בית הספר מרוב פחד. הרמת הגבות חזרה בכל פעם שנשמע השם 'דו-לשוני'.
והנה עכשיו, ילדי כיתה א' של אז הם היום תלמידי כיתה ה'. העבריין נשפט, נאסר, ושוחרר. ושוב, אני יושבת בבית ושומעת את קבוצת וועד ההורים של בית הספר בעניין שידור בערוץ 20. שוב, כתגובה ראשונה, חשבתי שהדברים הוגזמו, שהוצאו מהקשרם, שלא יכול להיות, שלא ייתכן. אך ייתכן וייתכן. האווירה המחויכת והזחוחה באולפן השאירה אותי פעורת פה לא פחות מהדברים שנאמרו.
אנחנו, הילדים וההורים, עברנו עכשיו חוויה נוראית. אדם - שחדר בלילה לפני ארבע שנים לכיתה שלהם, ערם במרכז את ספרי הלימוד, המחברות, הקלסרים והמעילים שנשכחו בכיתה, שפך חומר בערה והצית את המבנה תוך ריסוס כתובות נאצה מפחידות על הקירות סביב - יושב מחייך ומרוצה, מוקף באנשים התומכים במעשיו וצוחק על האירוע ואף מציע לאחרים לחזור עליו בשידור לכל בית.
אולי ידברו על זה מחר בכיתות הגבוהות יותר בבית הספר שלנו. אולי יהיו קבוצות שיח להורים. אולי יפרסמו אצלנו בקבוצות הווטסאפ הודעות רשמיות משלל גורמים. אבל לא אצלנו צריך לדבר על זה. לא אנחנו צריכים להתבייש או לפחד. מחר צריך לדבר על זה בכל בתי הספר הסובבים אותנו, ובכל בתי הספר בארץ הורים צריכים לשמוע איך זה מרגיש כששורפים לך את הכיתה. איך זה לראות בטלוויזיה את הפושע ששוחרר מהכלא שאינו מביע חרטה וקורא לאחרים לעשות כמוהו.
ברק הימן, אבא לילד בבית הספר הדו לשוני ביפו:
"יש אלוהים בשמיים" אמרה האישה בחנות בשמחה אדירה. "מסתבר שלא היה שם אפילו לא ישראלי אחד. איזה מזל. איזו הקלה. כבר היה לי כל כך עצוב בלב". לפני כשבוע נהרגו תריסר אנשים בשיטפונות שבירדן ואט-אט החלה להתפשט השמועה הדאגנית שאולי ישנם ישראלים (יהודים) בתוכם. מרגע שהסתבר שלא כך - גדולה הייתה השמחה. הרי מה לנו ולכאב של אותן משפחות שאיבדו את היקר להן מכל פתאום באמצע החיים. הרי ערבים הם. וערבים זה לא כמו יהודים. לא נורא שהם מתים. הנה, עובדה, בחמישים השנים האחרונות, מאז מלחמת ששת הימים, נהרגו 6,100 פלסטינים כאן בארץ הזאת ולא נראה שזה מספר שמזעזע יותר מידי אנשים, בטח לא אלו שיושבים במוקדי קבלת ההחלטות בממשלה, בכנסת ובצבא. 387 יהודים נהרגו בזמן הזה וכל אחד ואחת מהם שבר את הלב של כולם וחברי כנסת שרים וראשי ממשלה מיהרו להצטלם עם הורים של רבים מהם תוך כדי מלמול הבטחות סרק ש"לא עוד, עד כאן" ושאר קשקושים פופוליסטיים שלא הדובר ולא השומע מאמינים להם.
כך גם אני זוכר את האווירה הכללית שבתוכה גדלתי. בכל פעם ששמענו על תאונת דרכים קטלנית ועל משפחה שלמה שנמחקה מעל פני האדמה ואז הסתבר שמדובר בערבים ישראלים הייתה ממלאת את הגוף ואת הלב תחושת הקלה. שוב אפשר היה לנשום ולחייך. זה לא אחים יהודים שנהרגו כי אם בני דודים ערבים. פחות נורא. וגם אם זה עצוב קצת, זה הרי לא מתקרב לרמות העצב של יהודים שנהרגים. על בסיס יומי צה"ל הרי הורג פלסטינים בעזה וזה לא מזיז לאף אחד כאן. לעומת זאת, כשיהודי נהרג מפגיעת טיל באשקלון זה מרעיד את כל אמות הסיפים וגורר את כל המזרח התיכון למלחמה.
החוויה שעיצבה יותר מכל את השקפת עולמי בעניין הזה ומה שאיפשר לי להשתחרר סופית מהגועל נפש הגזעני שזורם ברבים מאיתנו, היהודים, בדם, מגיל אפס (באדיבותה של המציאות הפוליטית והתקשורת הממסדית בישראל שמחדירה לך לורידים שחיים של יהודי שווים יותר מחיים של ערבי) הייתה המפגש עם פייסל, ערבי ישראלי מכפר קרע שהיה בן בית אצלנו וסוג של אח גדול ומודל להערצה. כשחבריי הטובים ביותר זרקו אבנים קטנות על חבורת ערבים שבילו על ידנו בבית הקפה שעל שפת הים של בית ינאי והתחלתי לצעוק עליהם "למה אתם עושים את זה, משוגעים? למה למה למה" אז הם ענו לי באגביות "מה, אתה לא רואה? הם ערבים! שילכו למקום אחר", לא יכולתי שלא להשתגע מכעס כי הרי יש לי אח גדול שהוא ערבי והרגשתי שעליו עם ירקו ובו הם בעטו וזה לא משהו שיכולתי לקבל.
אותו פייסל הקים, יחד עם קבוצת ערבים ויהודים מאיזור המשולש, את בית הספר היהודי-ערבי הראשון מסוגו בארץ שממוקם בתוך יישוב ערבי ("גשר על הואדי") והייתה לי הזכות לתעד, יחד עם אחי, תומר, את השנה הראשונה לקיומו, לטובת סדרה דוקומנטרית ששודרה בטלוויזיה ב-2005.
למרות, וגם בזכות, הרבה אתגרים קשיים והתמודדויות שהייתי עד להן, כל כך קינאתי בילדים האלה שצילמתי. ילדים וילדות אשר לומדים ומתחנכים במסגרת נפלאה שכזו שמגיל כה צעיר מלמדת אותם את מה שבעולם נורמאלי לא היה צריך ללמד בכלל – שאין מי ששווה יותר ממישהו אחר בגלל דתו או צבעו או שיוכו הלאומי.
לכן היה לי ברור ומובן מאליו שהבן שלי יילך גם הוא למסגרת שכזו, כאן ביפו.
וכשהזבל האנושי הזה, יצחק גבאי, יושב ומספר בגאווה ובהומור על הצתת בית הספר היהודי ערבי בירושלים וכל עלובי הנפש שיושבים על ידו משתפים פעולה עם הדחקה הגרוטסקית הזאת, אני ממש לא מתפלא ודי מתקשה להזדעזע. כי הם מייצגים באופן הכי אותנטי את הלך הרוח הכללי של המקום הזה וזו תהיה צביעות וחוסר מודעות ממדרגה ראשונה להשתומם ולהתפלא על זה. הרי אם פוליטקאי כמו יאיר לפיד שנחשב כביכול לאיש מרכז אומר ש"כל פלסטינית שמוציאה מברג מהתיק צריך לירות בה בשביל להרוג" אז המסר הוא מאד ברור - ערבי טוב זה ערבי מת. ועובדה היא שהמחבלים היהודים שהציתו את בית הספר בירושלים הושפעו עד מאד מכתבת שטנה ששודרה בערוץ הראשון ושהתירה את דמם של תלמידי בית הספר.
יותר מכל מה שאני מרגיש זה שתצוגת השנאה האלימות וחוסר הרגישות הזאת מייצגת את העבר ולצערי גם את את ההווה.
הילדים שלנו לעומת זאת, שהולכים כל בוקר ביחד, יד ביד, לבתי הספר ולגנים הדו לשוניים של עמותת "יד ביד" ברחבי ישראל, הם הם העתיד. וכל מי שרואה בהם סכנה ולא תקווה הוא איש רע ומסכן שאסור בשום פנים ואופן לתת לו במה ולבטח שלא להתייחס בשוויון נפש לאכזריות שלו.
תגובת ערוץ 20 שפורסמה אתמול בכלי התקשורת:
"הנהלת ערוץ 20 רואה בחומרה את הריאיון שנערך אמש (ראשון) בתכנית ה'אולפן הפתוח' עם העבריין יצחק גבאי שהצית את בית הספר הדו-לשוני בירושלים. הריאיון חרג מכל נורמה מקובלת ואנו מסתייגים לחלוטין הן מהפשע שביצע גבאי והן מהאופן שבו התראיין בתכנית".