לנהל ריאיון עם חנה לסלאו זה לזכות במופע יחיד, כשאת יושבת בשורה הראשונה. זה להיכנס לבית יצירתי כמו האישה שגרה בו, צבעוני ועטור אומנות: ציורי מופת על כיסויי הכריות, דיוקן בדמותה, פסלי בודהה, חדר ארונות ססגוני עם סטייל ששמור רק לה, פרסים ואותות הוקרה (כולל פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן), מתלה גדוש באוסף מגבעות מרשים - מחווה לאביה של לסלאו, שהיה כובען - ומקרר מלא עד אפס מקום, למרות שהיא חיה לבדה ("זה כאילו אני מאכילה משפחה שלמה. אני אוהבת להכין לחברים").
את הדלת לדירה התל-אביבית פותחת לי לסלאו בקריצה לא מתוכננת לדמות האיקונית שלה, קלרה המנקה: היא שואבת אבק ולא מפסיקה לפני שהיא מרוצה. אחר כך היא עוברת לספונג'ה, ורק אז מתפנה להציע קפה, להגיש קערית אגוזים, ולהתראיין.
בגיל 71 ממשיכה לסלאו לקפץ מעניין לעניין ומנושא לנושא. כך הופכת שיחה על תפקיד חדש - בהצגה "פיטר פן & וונדי", לצד עומר דרור ומיכל הקטנה - לשיחה על תלבושות, ואז על מידות, ואז על מעמד האישה. "כשהייתי מלאה עד אפס מקום לא יכולתי למצוא בגדים. הייתי צריכה ללכת לדודות ולהגיד, 'תחברו לי שניים'", מספרת לסלאו. "היום אני רואה בנות צעירות שהן לא קטנות במכנסיים קצרים, ואולי בהתחלה זה היה לי מוזר כי אותנו לימדו לחשוב שזה לא יפה ולא מקובל, אבל אני מסתכלת ואומרת, שאפו. אם היא אוהבת, אז זה מה שחשוב. מישהו אחר חושב שזה לא יפה? אל תסתכל. זה כמו המצעדים של הגייז, חלק מהמאבק הוא ללמוד לקבל בלי אי-נוחות".
את קיבלת את עצמך לאורך השנים?
"לא. כשהייתי צעירה הייתי חתיכה וחשבתי שלא, הייתי מלאת תסכולים, רואה כל ריס וציפורן ובוכה לאמא שלי, 'תראי איזה פצע, אני לא יוצאת ככה מהבית'. היא נתנה לי פרופורציות, ועדיין, זה אופי. גם היום אני מאוד מקפידה, לא תראי אותי יוצאת מהבית לא מסודרת. כל בוקר אני אתקלח ואסתדר ואתאפר. זה גם גיל שצריך לטפל. כשהייתי צעירה, בלהקה צבאית, היו נותנים לי קנסות על זה שלא התאפרתי. כמעט את כל המשכורת היו מורידים לי, אבל מה הייתי צריכה להשקיע? מנערים את השיער והופ, את מוכנה. היום זה שארית הפליטה, צריך להקפיד, בטח עם תרבות הסלפי. מצטלמים איתך ברחוב, אי אפשר לדעת לאן זה יכול להגיע".
רגע, אז עם הזמן למדת לקבל את עצמך?
"כן, עם הזמן את מתחברת לעצמך. אני עוד מעט בת 72, אז היום אני מקבלת את הגוף שלי. או שקצת נסחפתי, אני ארד את השניים-שלושה קילו האלה שמפריעים לי".
עשית שינוי ואת שומרת עליו הרבה מאוד זמן.
"הייתי בקבוצה למכורים, אתה פשוט בגמילה מסוכרים ופחמימות. 311 יום הייתי בהימנעות מלאה".
מה דעתך על טרנד זריקות האוזמפיק?
"לקחתי בזמנו בגלל הסוכרת שלי, רק שזה עושה בחילות, זה נורא. אבל תראי, העולם השתנה. נשים צעירות לא מבינות כמה טוב עכשיו לנשים, אנחנו בתקופה נהדרת בזכות ההעצמה ותנועת MeToo. אני תמיד אומרת, פעם השטיח הקטן במטבח היה מעמד האישה".
יש איזה פרופסור שרוצה להכיר אותי
על שמה של לסלאו עצמה רשום ציון דרך של העצמה נשית. בשנות ה-80 היא הייתה מהקומיקאיות הראשונות בישראל שהעלו מופעי יחיד; ולא רק הרעיון היה חריג לשעתו, אלא גם התכנים. "אני רציתי להופיע לבד בתקופה שהרבה קומיקאים עוד פחדו מזה, אפילו ספי ריבלין, שהיה קומיקאי מצוין, פחד", היא אומרת. "ב-1981 הופעתי בחיפה בתור הדבר החדש, התגלית, אחרי שימי תבורי וחופני כהן. הרגשתי את הזיעה ניגרת לי עד לישבן, אבל אז אמרתי למנהלת שלי שאני רוצה תוכנית יחיד. היא שאלה, 'את חושבת שיבואו לקופה ויגידו, אני רוצה כרטיס לחנה לסלאו?'. ואני אמרתי, 'כן'".
היית מאוד נועזת עם המופע "סקס, שקרים וחנה לסלאו".
"אני מהראשונות שדיברו באופן חופשי על סקס. למה, אישה לא יכולה לדבר על סקס מזווית הומוריסטית? אני לא הרגשתי עכבות או מגבלה בגלל שאני אישה, אבל בזמנו הפסיקו להזמין אותי להופעות כי זה היה וולגרי מדי. או שהזמינו וכתבו בחוזה, 'הקומיקאית תתחייב שלא לדבר על סקס כי יש דתיים בקהל'. אמרתי, 'למה, דתיים לא עושים את זה? הם עושים את זה יותר מאיתנו'".
בשנות ה-80 ניסו לצנזר אותך, אבל בשנים האחרונות את מדברת על הנושא בפתיחות. גם על העובדה שאת לא מקיימת יחסי מין כבר כמה שנים טובות.
"זה פשוט הפסיק להיות, הרי זה לא דבר שאנחנו שולטים בו. ברגע שאין פעילות הורמונלית, זה פשוט לא קורה. 25 שנה אני חיה לבד, שקט לי ונעים לי, אני מאוד אוהבת את הלבד שלי.
בהתחלה לא הבנתי מה זה השקט הזה, כי זה לא רק הסקס אלא ההתעסקות בזה: לצלצל? לא לצלצל? ניפגש? מה יקרה? ואז הפסקתי, וזה נורא נעים. אני הכי מפוקסת בשנים האלה. בסוף זה המון הסחות דעת, זה לוקח מאיתנו המון אנרגיה. נכון שסקס ותשוקה זה מה שמניע את העולם, ויש לי תשוקה - למקצוע, לאוכל, לחיים. אבל סקס זה כבר לא דבר שמניע אותי".
אני מניחה שיש אנשים ונשים שיזדהו, אבל זה כנראה יותר מפתיע כשזה מגיע ממך.
"אני מבינה, זה טבעי. ויכול להיות שאם אפגוש מישהו אז יהיה נעים, הרי אתה לא שוכח את זה. מאוד נעים להתנשק. זה לא שאני יושבת בבית וסורגת, אני מוקפת באנשים צעירים ויוצאת פעם בשבוע למסיבות וכאלה, אבל סקס? הגוף לא דורש. לא סתם אמרו חז"ל, 'איבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו - שבע, משביעו - רעב'. ככל שאתה יותר בסקס, כך אתה יותר רוצה. ככל שאתה נמנע ומתרחק, כך זה לא חסר. גם באוכל. בכלל, סקס ואוכל זה דברים מאוד דומים, זה סיפוקים מיידים. אחרי שאתה אוכל, אחרי שנגמר הסקס, אתה אומר, 'בשביל מה? שייקח מונית הביתה'. מה שנקרא, 'בואי אליי הביתה ואני אראה לך קסם: אני אזיין אותך ואז תיעלמי'".
מה בנוגע לזוגיות? לזה אין חשק אחרי 25 שנה?
"אני כבר חייתי שלושת רבעי חיים. יש ילדים, יש נכדים. נניח שאפגוש עכשיו מישהו בגילי, וגם ככה גברים מתים לפני נשים - אז נהיה ביחד שנתיים-שלוש ואז אני אצטרך להיות הפיליפינית שלו? אין לי חשק. אם את חיה עם גבר ומתבגרת איתו, אז ברור שאת שם ללוות. אבל ככה? אני רוצה לדאוג לעצמי, נקודה. אלא אם כן תקרה פתאום התאהבות. מישהי בדיוק אמרה לי שיש עכשיו איזה פרופסור שרוצה להכיר אותי, נראה אם זה בכלל מתאים. אבל אני לא יודעת איפה אפשר לדחוף את זה בלו"ז שלי".
הייתי רוצה למות על הבמה
כרגע בראש הלו"ז נמצאת כאמור "פיטר פן & וונדי", הצגת חנוכה שהושקה עוד לפני החג. לסלאו שוב נכנסת כאן כהרגלה לנעלי הרשע - הפעם ממין זכר. "תמיד אני משחקת את הנבל", היא אומרת. "ב'סינדרלה' הייתי האם החורגת הרעה, גילמתי את קרואלה דה ויל, וכמובן את נעמי שחר ב'השיר שלנו', רק שהיא לא באמת רעה. נעמי עושה הכל למען הבת שלה, הכוונה שלה טובה. לפחות כלפי נוע'לה, גרגיר תירס שלה".
נעמי שחר זו כבר קלאסיקה. לשחק את קפטן הוק זה פחות סימפתי.
"הוא ממש נבל, אבל אני מכניסה בזה הומור, ועצם המחשבה שאני אהיה קפטן הוק זו הברקה. זו פעם ראשונה שאישה מגלמת אותו. הבמאי רצה בהתחלה לעשות מזה קפטנית, אבל אמרתי לו שכאישה נורא קשה לי להיות רעה לילדים. חשבתי גם שזו דרך טובה להעביר את המסר שנושא המגדר לא כל כך משנה, והנה אני יכולה להיות אישה בבגדי גברים ולצייר לי שפם. ילדים צריכים לקבל את השונה, וזה מרגיל אותם מגיל צעיר שזה אפשרי".
הסתובבתם עם ההצגה בכל הארץ עוד לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה. איך זה הלך?
"בצפון היה טירוף. הופענו במעלות יום אחרי פגיעה ישירה, הייתי בטוחה שיבטלו את ההופעה, אבל היה אולם מלא. ביציאה הנהג התלבט איך לנסוע, דרך נהריה או שפרעם, ובשני הכבישים היו נפילות. זה קאסט עם יעל נחום, שילדה לפני שלושה חודשים, ועם מיכל הקטנה, שהיא אמא לשישה ילדים. כולם בהיסטריה, ואני מרגיעה אותם: 'אל תדאגו, לא כתוב לי שאני אמות בהפגזה. כל עוד אני פה זה בסדר'".
את לא מפחדת?
"הילדים והנכדים שלי לא חיים פה, ועל עצמי אני לא פחדנית. אין פה ממ"ד, אין לי מקלט. זו רולטה רוסית, את פשוט מקווה שזה לא יפגע בך".
אבל בשנה הזו היו דברים שפגעו בכולנו.
"שנה משוגעת, אני מתחילה לאבד תקווה. לא רוצה להיכנס לזה, כואב לי ועצוב לי מדי. הכנתי לי דסקית זהב עם החריטה "הלב שלי שבוי בעזה", ואני לא מורידה את זה עד שהחטופים יחזרו. לפחות המקצוע שלי הוא סוג של אסקפיזם, ולא רק במלחמה. עולים לבמה, משחקים צרות של אחרים, מחיאות כפיים, נסגר המסך ואת חוזרת הביתה".
את היית חלק מהאסקפיזם כבר במלחמת יום הכיפורים.
"שירתתי שנתיים וחצי כי קיבלתי צו 8. אריק שרון האריך לי את השירות. היינו במקומות של הפגזות, היה חתיכת כאוס, אבל בכלל לא הבנו שהיינו בסכנה קיומית. המצרים הגיעו עמוק, אבל לא כמו עכשיו, שזה כבר ממש טבח. לא, אין לי כוח לדבר על זה. בואי נדבר על משהו אחר".
אז אנחנו מדברות על המשפחה. שני בניה של לסלאו מנישואיה הראשונים, למפיק אביב גלעדי, חיים מעבר לים: בן (39), מפיק קולנוע וטלוויזיה, נשוי לשחקנית רומי אבולעפיה ומגדל איתה בלונדון שני ילדים. איתמר (36) חי עם אשתו, נועה, על קו ניו יורק – אל-איי. השניים חובקים תינוק טרי, נכד שלישי ללסלאו.
נישואיה השניים של לסלאו, לסוכן התכשיטים בני בלוך, הגיעו לכותרות כשהמשטרה מצאה סמים בווילה שבה התגוררו; יחסיהם הסתיימו בסכסוך שהגיע לבתי המשפט והכניס את לסלאו לסחרור כלכלי ומקצועי. "אני פוסט-טראומטית", היא אומרת על היחסים עם מי שטענה בעבר שהונה אותה. "את מאבדת אמון כשאת מגלה שיש אנשים כאלה, ברור שזה פוגע. לא התגברתי עד היום".
עברה רבע מאה מאז הגירושים, ואת עדיין סוחבת את זה?
"נשארתי מאוד זהירה, זה הפוסט-טראומה. אני כן מתפקדת וחיה, אבל איבדתי את הביטחון בבחירה של עצמי".
ומכאן הבחירה להיות לבד?
"זה גם עניין של גיל. הגעתי לנקודה של לעשות ביחד מה, ללכת לראות סרט? לאכול במסעדה? מה אני צריכה? אני אוהבת לארח בבית ואוהבת לשבת עם עצמי".
יש אנשים שמנהלים זוגיות בגלל החשש להזדקן לבד.
"אז אני אומרת, לא חייבים. לא כל התשובות נמצאות בזוגיות. אני מאחלת לעצמי למות בריאה, ואני מאחלת לעצמי שיהיה לי מספיק כסף כדי לקחת פיליפינית. בכנות, הייתי רוצה למות על הבמה".
גם בבנק ימחאו לי כפיים
על המוות אנחנו מתעכבות, למרות שלסלאו לא מבינה בשביל מה ומשיבה בשלילה נמרצת על השאלה אם הסוף מפחיד אותה. "אמא שלי אמרה לי שפחדנים מתים עשרות פעמים, כי הפחד ממוות כמוהו כמוות. מה יש לי לחשוב על זה? הרי גם אם את לא חושבת, הוא בא ולוקח אותך. אני חיה כאן ועכשיו, רק היום, אין מה לתכנן. היום יש לי חופש, והופ, נכנסו לי גם שבעה וגם הלוויה. אני כמו פולנייה ששואלים אותה 'מה את כל כך שזופה?', והיא עונה, 'אני אשמה שכל ההלוויות ב-12 בצהריים?'".
איך באמת נראה אצלך יום חופש?
"מניקור, פדיקור, לעשות צבע, תוספות לשיער פעם בשלושה חודשים. פעם בחצי שנה אני גם מזריקה חומצה היאלורונית, אבל יש לי עור טוב. רואים את זה בכפות הידיים, בחזה, גם ברגליים. זה העור שלי, קיבלתי את זה מאמא", היא אומרת ומרימה את המכנסיים כדי לחשוף את השוקיים. אין מה לדבר, עור מתוח וקורן.
חופשה היא כרגע אירוע נדיר אצל לסלאו - 70 הצגות מחכות לה בשבועות הקרובים - אבל הייתה תקופה שבה ההתרחשות הנדירה הייתה פרנסה. "אחרי הבעל האחרון התרסקתי עם ההצגות ועם העסק שהיו לי, היו שלוש שנים קשות שלא עבדתי. כל הדלתות שפתוחות בפניי היום היו סגורות, והבנתי שזה גל שצריך להתכופף לקראתו ולתת לו לחלוף. אמרתי לעצמי, 'יצאת לשנת שבתון, מגיע לך'. הילדים היו קטנים, טיפלתי בהם, בישלתי להם, שחיתי 40 בריכות כל יום. היה לי ברור שזה יעבור, כי הזיכרון של הקהל קצר".
ככה פשוט? ידעת לנשום עמוק בין הצלחה להתרסקות?
"קודם עשיתי עם עצמי בדק בית, וכשבדקתי הבנתי שטעיתי בכל מיני דברים. כמובן יש גם רגעים שאת מפקפקת בעצמך: קם דור חדש של קומיקאיות, אולי אני לא מצחיקה יותר? אולי אני לא רלוונטית? אבל תשמעי, כישרון זה לא דבר שחולף. להפך, ככל שאתה עובר יותר דברים ויש לך יותר שכבות, ככה אתה יותר מעניין. יש לך יותר מאיפה לקחת".
בשנת 2005 חזרה לסלאו לעניינים בבת אחת: המופע "יותר חנה מלסלאו" זכה בפרס הצגת הבידור של השנה, והסרט "אזור חופשי" של עמוס גיתאי זיכה אותה בפרס בפסטיבל קאן. "אז חזרתי לעבוד", היא אומרת, "ומאז לא הפסקתי לדקה".
לזכות בפסטיבל קאן רגע אחרי מפלה - איך לא מאבדים את הראש מכבוד כזה?
"הייתה הפתעה גדולה כשזכיתי, מה גם שהייתי מועמדת לצד השחקניות הטובות בעולם - ג'סיקה לאנג, נטלי פורטמן, ז'ולייט בינוש. אבל ממש למחרת חזרתי לארץ והייתה לי חלטורה, הופעה מול איגוד נהגי המשאיות. זה הנחית אותי, החזיר אותי הביתה. אין מה לעשות, פרסים פרסים, אבל הפרס האמיתי הוא שאני עובדת ועדיין רלוונטית. אני רק מבקשת שהבריאות תישאר ככה".
אחרי הגירושים והנפילה הכלכלית למדת להתנהל נכון יותר?
"היום אני יודעת שיש לי מספיק כדי לחיות בכבוד. אולי לא בתפזורת, אבל יש לי מספיק. אם הייתי יודעת בזמנו להתנהל נכון אז הייתה לי היום יותר מדירה אחת, אבל 'מרבה נכסים - מרבה דאגה'. לא מעניין אותי להיות עשירה, אני רק רוצה לחיות טוב, ואני באמת חיה טוב. נוסעת הרבה, קונה מה שבא לי לקנות, וזה העושר. אני לא צריכה טירה, רק שיהיה לי בשביל מה שאני רוצה".
זכית בכינוי "עוף החול". בתקופה שכל כך הרבה אנשים מאבדים תקווה, יש לך עצה עבורם?
"הייתי יכולה להרצות על זה לו רק היה לי זמן. כשיש תקופות קשות - כלכלית, נפשית, פיזית, אנשים שמתאבדים כי הם נכנסים לדיכאון - תזכור שזה זמני. תאסוף את עצמך ואל תתעסק במה שהיה, תתעסק בכאן ובעכשיו ובמה שאתה יכול לעשות קדימה. אני אדם אופטימי, מאמינה שבסופו של דבר הדברים מסתדרים. בורכתי, אין לי חרדה קיומית. אני תמיד אומרת, 'זה יסתדר'".
את כבר יודעת מה יהיה אצלך אחרי קפטן הוק?
"יש לי הצגה שבה אני משחקת את רות וסטהיימר (סקסולוגית ומטפלת מינית ניצולת שואה - א"ו). זה מדהים, היא מאוד קרובה ללבי וזכיתי לפגוש אותה לפני שנפטרה, היא המציאה את ההעצמה הנשית ואני אוהבת אותה ואת ההצגה. גם 'מי מפחד מחנה לסלאו' ממשיך לרוץ, ובעצם אי אפשר לדבר איתי עד אפריל-מאי. אני פשוט עובדת. אחר כך אני אנוח, וימחאו לי כפיים גם בבנק".
עם כל הרגליים על הקרקע והספונג'ה, יש רגעים שאת טופחת לעצמך על השכם?
"קודם כל יש לי גם מנקה פעמיים בשבוע. אבל כן, אני גאה, ולאחרונה יש יותר רגעים כאלה. במיוחד כשאני עובדת עם חבר'ה צעירים. אלעד מזרחי, שמשחק את העוזר שלי ב'פיטר פן', אמר לי שהוא לקח את התפקיד רק בשביל לעבוד איתי. עומר דרור שאל אותי, 'איך את כזאת צנועה אחרי שעשית כל כך הרבה?'. אמרתי לו, 'מה אתה רוצה שאני אעשה, אלך עם הסיכה של פסטיבל קאן על הראש?'. כן, עשיתי. ואני עדיין עושה".
צילום: אלון שפרנסקי | איפור: טלי קירשטיין | שיער: אלעד נגר | הפקה: טל פוליטי