טוארג הוא אחת ההצלחות הגדולות של פולקסווגן בעולם ובמיוחד אצל היבואן בארץ. זו הפעם היחידה בה צ'מפיון מוטורס הצליחו למכור ובכמויות נאות את "מכונית העם" כמותג פרימיום שמתייצב ללא רגשי נחיתות מול טובי רכבי הכביש-שטח האירופאים. וזה מפתיע עוד יותר בהתחשב בכך שהטוארג ספג לא מעט חצי ביקורת מעיתונות הרכב וגם איזו תקרית מצערת ש"זיכתה" אותו בשער בכל העיתונים היומיים (ע"ע עו"ד דורי קלגסבלד).
שמונה שנים אחרי שהוצג מגיע ארצה טוארג חדש ואנחנו החלטנו לזרוק אותו ישר למים העמוקים ולהשוות אותו לשני כלי רכב הנמצאים בקצוות הקטגורייה: לנד-רובר דיסקברי 4 ולוולוו XC90.
על הנייר
במבט ראשון נראה הטוארג החדש כעוד מקרה בו יצרן בוחר לקרוא למתיחת פנים "דגם חדש", אבל בחינה מעמיקה מגלה כי הרבה השתנה. פרט לרוחב, גדלו כל מימדיו (בעיקר בסיס הגלגלים) אך העיצוב שומר על קווי הדגם היוצא והשיוך המשפחתי, במציאות הוא מצליח לא להיראות גדול כמו שהוא באמת. פנסי LED בחזית הפכו לפריט מחייב בקטגוריה והם בהחלט תורמים את שלהם לעיצוב החזית המרשים, אך את האחוריים אנחנו קצת פחות אוהבים - זה נראה כמו קריקטורה של גולף שתפסה גובה (שלא נאמר תחת).
הדיסקו לעומתו לא מנסה למצוא חן בעיני אף אחד, הוא רכב שטח אמיתי ואין לו גם בעיה להצהיר זאת בריש גלי. אנחנו אוהבים את עיצוב הקובייה הבריטית ושמחים שאין חדש תחת השמש האנגלית (בעצם יש שמש באי הבריטי?). בזמנים אלה בהם הזהות והאופי הולכים לאיבוד, יש משהו קסום ומזמין בעיצוב הרבוע והלא פולטיקלי קורקט של הדיסקו (למרות שגם הבריטים החליטו להיכנע ולהוסיף מחרוזת LED מלפנים).
וולוו XC90 הוא הרכב הוותיק ביותר כאן (מוטיב שעוד יחזור בהשוואה הזו) והוא נראה כמו וולוו של פעם: מגושם, כבד, בוגר, רחוק שנות אור מנועזות העיצוב השוודי בדגמים החדשים.
באולם התצוגה
העניינים בפנים זהים לאלו שבחוץ. זה אומר שטוארג מרגיש מאוד איכותי (בדגם הקודם נשמעו לא מעט טענות בנושא זה), אבל נטול שאר רוח עם משטחים שחורים לרוב שלא עושים טוב לעין. תנוחת הנהיגה מזכירה מאוד מכונית כביש, המושבים חובקים ותומכים ויש מי שיאהב זאת אך הרוב המכריע של רוכשי רכבי שטח עושה זאת בגלל תנוחת נהיגה גבוהה ושולטת, דבר המאפיין פחות את הגרמני. גם התפעול מסובך יחסית ודורש תשומת לב רבה והיכרות עם ריבוי הכפתורים הקטנים הפזורים בקוקפיט.
הדיסקברי לעומת זאת הוא ההפך המוחלט; commanding מכנים החברה בסוליהול את הישיבה בלנד-רובר, הוא המרווח בחבורה ולא משנה באיזה מבין שבעת המושבים תבחרו, תקבלו ראות מעולה כלפי חוץ שהופכת את הנסיעה לנעימה למדי. בכלל האווירה בדיסקברי היא הנעימה ביותר, הקונסולה המרכזית מכילה משטחים בצבעים שונים ובאיכות טובה שעושים טוב בעין ולמגע. הנדסת האנוש שלו מעולה כך שתפעול הפונקציות השונות פשוט וקל.
לוולוו המושבים הנוחים ביותר, אתה מרגיש כאילו אתה יושב על כורסת אמריקן קומפורט ותוכל לחצות את כל המזרח התיכון ללא הפסקה. גם לוולוו שבעה מקומות ישיבה כמו לדיסקו, אולם אלה האחוריים פחות נוחים, תנוחת הנהיגה פחות גבוהה ושולטת ומיקום קורת A העבותה מפריע לשדה הראיה. הגיל ניכר בעיצוב ובפלסטיקה של תא הנוסעים, כמוה כבר לא פגשנו זמן רב במכונית כלשהיא, והיא זקוקה לשדרוג מקיף.
מבחינת אבזור וגאדג'טים מוביל הטוארג את החבורה. גרסת 'ספורט' הנבחנת מציעה מלבד האבזור הסטנדרטי לסגמנט מערכת מצלמות היקפית, מושבים קדמיים מקוררים, מסך מגע, מערכת המחזיקה את הבלם בעצירה עד הלחיצה על הגז ומנועת דרדור וגם את חלון השמש הגדול ביותר. הדיסקו לא היי-טקי כמו הטוארג, אפשר לקבל כמעט את כל האבזור המצוי בטוארג אבל אז תג המחיר קופץ מאה אחת למעלה. הוולוו הוא אחרון כאן, מסך הניווט הנשלף אולי עשה הרבה רעש לפני עשור, אבל היום הוא כבר פאסה וכך גם שאר האבזור, יש את כל מה שצריך, אבל בהשוואה כאן הוא מרגיש דל יותר.
על הכביש
שלושת המתמודדים חמושים במנועי טורבו-דיזל אולם בעוד יחידות הכוח בטוארג ובדיסקו מודרניות וחלקות, כראוי לדיזל אירופי בעשור זה לוולוו יחידת כוח שפשוט לא מתאימה לרכב בקטגוריה זו. זה לא רק נתוני ההספק או המומונט הצנומים בהשוואה לשניים האחרים (185 כ"ס ו-40.8 קג"מ) אלא בעיקר הרעש הרב שהזכירו לנו מנועי דיזל מלפני שני עשורים. למנוע משודכת תיבת הילוכים בעלת שישה יחסים אך גם היא אינה מצליחה למנוע מהוולוו להשתרך מאחורי השניים האחרים.
בטוארג אין שוני בנתוני יחידת הכוח, שכמו בעבר מפיקה 240 כ"ס ו-56 קג"מ אך תיבת ההילוכים הוחלפה בתיבה החדשה של ZF בעלת שמונה יחסים. בדיסקו לעומת זאת יחידת הכוח היא חדשה (תרומת יגואר XF ), שלושה ליטרים שבסיוע שני מדגשי טורבו מפיקים 245 סוסים ו-60 קג"מ אך תיבת ההילוכים נשארה עם שישה יחסים כמו בדגם הקודם. למרות יתרון הכוח, הטוארג מהיר מהדיסקו, בזכות משקל עצמי נמוך ב-400 ק"ג (בדגם החדש השיל הטוארג כ-200 ק"ג) ותיבת ההילוכים המצוינת. בתאוצות הביניים לעומת זאת באה לידי ביטוי מהירות התגובה של תיבת ההילוכים בדיסקברי בעוד לזו של טוארג על ריבוי יחסיה לוקח קצת יותר זמן לבחור את ההילוך הנכון, מה שמשאיר את הדיסקברי קרוב יותר לטוארג בתאוצות הביניים. כך או אחרת לשניהם היכולת לשייט כל היום במהירות אוטובאן ללא בעיה מיוחדת ובשקט מופתי.
על מה שמכונה בארצנו "אספלט" מצטיין פחות הטוארג ולמרות שהוא מצויד במתלי אוויר הוא פחות נוח מהשניים האחרים במהירויות נמוכות. לוולוו מתלי פלדה קונבנציונלים אבל הוא נוח כמו שרק וולוו של פעם היה נוח – תענוג. כשנוהגים בדיסקו אפשר ממש לחשוב שאתה במקום אחר בפלנטה – מתלי האוויר לא מניחים לשום שיבוש לעבור לישבן. בכביש המפותל המצב הפוך. בטוארג הקודם צירוף המילים הנאה מנהיגה לא היה קיים בלקסיקון, אבל כנראה שההשתתפות ושני הניצחונות הרצופים בראלי דקאר הביאו את המהנדיסים להכניס קצת פלפל חריף לדגם החדש. תנוחת הנהיגה כבר מכניסה את הנהג למצב קרבי, והשלדה והמתלים שכוילו מחדש מאפשרים לצלוח את הכבישים העולים לירושלים במהירויות שרחוקות שונות אור ממה שאפשר הדגם הקודם. באותם כבישים מעדיפים השניים האחרים לפתוח חלונות ולמלא את תא הנוסעים באוויר הטוב ביותר בעולם. זוויות הגלגול בדיסקברי ממש מרתיעות ללחוץ אותו ויש ניתוק מוחלט בין הנהג למה שקורה למטה. הוולוו מגלגל קצת פחות, אבל כאן ההגה מנותק עוד יותר, ומערכת העברת הכוח מסוג האלדקס (שאינה מהדור החדש שב- XC60 ) גורמת ללא מעט לוחמת הגה ביציאה מהפניות.
בשטח
את הוולוו כדאי להשאיר כמה שיותר קרוב לכביש. מרווח גחון מצומצם, פגושים פגיעים ומערכת העברת הכוח משאירים אותו מחוץ למשחקי עבירות ואם לומר את האמת זאת גם לא המטרה. ה- XC מסוגל לקחת את המשפחה לטיול בהרי ירושלים ללא בעיות ובנוחות ונינוחות מרביים וגם לעלות לתצפית המשלטים ממסילת ציון (לא דרך המעלה המפורסם כמובן) תוך התגברות על הצלבות מזדמנות ולרוב הקליינטורה זה כנראה יספיק.
בטוארג החדש הבינו בפולקסוואגן שרוב הלקוחות לא צולחים שטח קשה ולכן הילוך כוח ונעילת דיפרנציאל אחורית הם אופציה בהזמנה מיוחדת. במקום זה יש מצב שטח המשנה את מערכות בקרת היציבות והמשיכה, מפעיל את בקרת הירידה במורד (האפקטיבית ביותר בה נתקלתי) באופן אוטומטי והכי מרשים הוא אופן פעולת מערכת ה-ABS. אחת הבעיות הגדולות ברכבי שטח המצוידים ב- ABS היא בבלימה על שביל, המערכת פשוט מנסה למנוע את נעילת/החלקת הגלגלים כשזו למעשה נחוצה על מנת לעצור והתוצאה היא מרחקי בלימה מאוד ארוכים. בג'יפ הפרטי אני מנתק את ה-ABS בכל ירידה לשטח, אבל בטוארג פשוט לא צריך – המערכת עובדת באופן מושלם! בשביל המהיר שוב עולה ההשפעה ממירוץ הדקאר, הטוארג הוא מכונת שבילים מאוד מדויקת לנהיגה ובקרת היציבות הגם שהיא לא ניתנת לניתוק מלא, לא מפריעה אלא רק עוזרת להוציא את הנהג גדול. אפילו בדיונה העלובה של מנדרין הרגשתי כמו קרלוס סיינז בחולות אטקמה, גולש על המורדות החוליים בהחלקת אחוריים חיננית ומדמיין שאני חוזר לנופים הבראשיתיים של המדבר היבש בעולם. בחזרה לכאן, למרות כל המערכות האלקטרוניות ולמרות שמערכת מתלי האוויר מסוגלת להרחיק את גחון הטוארג 30 ס"מ מעל פני הקרקע, ללא הילוך כוח אמיתי הטוארג לא מסוגל להתמודד עם שטח טכני כמו קודמו ומי שרוכש טוארג ומעוניין לטייל בשטח טוב יעשה אם יוסיף לרשימת האופציות הילוך כוח. הדבר היחיד שלא שופר בטוארג הוא נוחות הנסיעה כשהמיתלים במצב הגבוה ביותר, זו הייתה כמו לנסוע על קרש גיהוץ ונשארה בחדש גרועה באותה מידה
לנד-רובר לא יכולים להרשות לעצמם לא להיות הטובים ביותר בשטח ומי שאוהב רכבי שטח בגלל הערך המוסף שלהם ולא בגלל סמל הסטאטוס לא יכול שלא להתאהב בדיסקברי. ככל שנוקפות השעות בחברתו כך מתגלים עוד ועוד דברים שמבהירים שאת הרכב הזה תכננו אנשים שמטיילים בשטח. כמו בדיסקו 3 גם כאן קיימת מערכת ה'טריין רספונס' - רק תקבעו בחוגה באיזה תוואי שטח נוסעים והיא כבר עושה את כל העבודה בשבילכם. רוצים להשתעשע בדיונה, שלבו את מצב חולות, בקרת היציבות תעצום עין, ניהול המנוע והגיר יהפכו עצבניים ואתם תגיעו לפסגה ללא בעיה. רוצים לג'עג'ע במסלעה, שלבו rock crawl , תגביהו את הגחון לגובה המקסימלי (31 ס"מ, מבלי לפגוע בנוחות) שלבו קצר והיא כבר תעשה את העבודה. הבעיה היחידה של המערכת – היא עלולה לגרום לכם לחשוב שאתם נהגים טובים ולנפח לכם את האגו מעבר לרצוי.
סיכום
היום, בניגוד לעבר אין מכוניות רעות והכרעות המבחנים הופכות יותר ויותר קשות, עד כדי כך שלעיתים קשה לנו להחליט אפילו את מי אנחנו היינו רוצים לקחת הביתה. וולוו XC90 הוא רכב שטח רך מצוין למשפחה הגדולה. הוא סולידי מאוד, נוח, המושבים שלו הם הטובים ביותר כאן ויש לו את יתרון שבעת מקומות הישיבה. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מהמנוע הרועש והחלש, ומתא הנוסעים שפשוט מחייב רענון. ובכל זאת ניתן להצדיק את הוולוו כי תג המחיר הוא הנמוך ביותר כאן ובניגוד לטוארג הבסיסי הוא מגיע בגרסה אחת מאובזרת למדי.
טוארג החדש טוב מהדגם המוחלף עשרות מונים. תא הנוסעים שלו מגומר בקפידה (גם אם מעט אפרורי), הביצועים שלו מצויינים, התנהגות הכביש טובה למדי וגם בשטח הוא לא רע. לקנות טוארג זה הימור בטוח, הוא רכב טוב, יש לו את הפוזה הנכונה ובוודאי תזכו לכבוד הראוי בבית הקפה השכונתי, אך יחד עם זאת הוא קצת נטול אופי, אין בו את שאר הרוח שיש בדיסקו או בוולוו. אז כן, אם אנחנו צריכים להמליץ על שטח פרמיום לאלונה מרמת אביב, צהלה או רמת השרון כנראה שזה יהיה הטוארג.
אבל הרכב שהיינו לוקחים הביתה ושבעינינו הוא הטוב ביותר כאן שמנצח את המבחן הוא הדיסקברי. הוא נוח מאוד, פונקציונלי למשפחה (שבעה מקומות), המנוע החדש מספק ביצועים טובים למדי ובשטח הוא מסוגל להגיע כמעט לכל מקום. נציין כאן שלא מעט תלונות נשמעו בעבר על לנד-רובר בנוגע לאמינות החלקים השונים, אולם רכב המבחן, שעבר 30,000 ק"מ לא קלים (השווים בערך לכפול שלוש בשימוש יומיומי) היה נטול קרקושים מכל סוג שיעידו על בעיות מנחלת העבר. החסרונות העיקריים בדיסקו נוגעים למחיר הגבוה ולאבזור החסר בהשוואה לטוארג, אבל למרות זאת אנחנו התאהבנו בו עד כדי הצהרה שזו אולי המכונית הטובה ביותר למשפחה שכסף יכול לקנות.
המבחן הופיע בגליון 138 של מגזין הגה
לקבלת גליון של מגזין הגה במתנה לחצו כאן
