סבלנות, סבלנות, כך אני אומר לעצמי. ממתין ששיירת כלי הרכב מלפני תתרחק עד העיקול המרוחק כשני ק"מ ממני. מבט במראה האחורית מגלה שהשטח פנוי, האצבעות שלי מתהדקות על ידית ההילוכים המשונה למראה. לאלו שאינם מצויים בנבכי עולם מכוניות השרירים היא נראית בכלל כמו ג'ויסטיק של מטוס, אבל בקרב החבר'ה היא נקראת Pistol Grip. תנועה קלה לתוך ההילוך הראשון ואז עוד קצת כוח – הנה נכנס. אני יכול להרגיש את נעילת הפיטבול של התמסורת בתיבת ה-TREMEC TR6060. גישוש קל אחר נקודת השילוב של המצמד והוא מתגלה כנקודתי ביותר, ככה זה כשאתה צריך לשמש חוליה מקשרת בין 376 סוסים, 56.6 קג"מ וגלגלים אחוריים עם יותר גומי מפס היצור של מסטיק עלמה.
שיירת המכוניות כבר נעלמה, זה הרגע, מרים סל"ד ל-4,500, משחרר את הדוושה, מה שמרגיש ברגע הראשון כמו הצצה לפתחת הגהנום הולך והופך לתאוצה פרועה ושוצפת קדימה. מנוע ה'המי' עם 5.7 ליטר גדוש עד להתפקע במומנט ומרגיש כאילו עשרות קגמ"ים מאיימים לגלוש אפילו מפתחי המיזוג. היא לא רכה כמו סבתה המיתולוגית משנות השישים, מעבר למתלה הרב חיבורי, יש כאן מוט מייצב מעובה יותר מאשר בגרסאות הרגילות, כך שרכינת הגוף לאחור היא מינימלית והשיגור לפנים מקסימלי. החלפות ההילוכים דורשות יד בוטחת ומעט אגרסיבית, אני לא מוריד מבט למד המהירות אבל הרעם המתגלגל שהולך ומתגבר בכל פעם, הנוף שהופך למריחה כללית בגוון ירוק והזיעה הקרה שמדביקה לי את החולצה למושב העור מספקים לי את הנתון הבא – שיט, הבהמה הזו מהירה. נתון רשמי בנוגע לתאוצה למאה קמ"ש אין, אבל מדידות של מגזינים אמריקניים מראות שמדובר בסדרי גודל של 5.5 שניות. אני מת לדפוק פרסת דונאט'ס על המקום ולהרביץ שוב את הישורת הזו, אבל הזמן דוחק וצריך כבר לצמצם פערים.
על הפוני בפניות
רבותי ההיסטוריה חוזרת, כך שורר חיים חפר ומה אתם יודעים, זה נכון. כי ממש כמו בגלגול הראשון שלה ב-1970, גם הפעם צ'אלנג'ר היא התשובה המעט מאוחרת של דודג' לפורד מוסטאנג ושברולט קמארו. השלישייה הנצחית של מכוניות הפוני, הממוקמת מדרגה אחת מתחת למכוניות השרירים בהיררכיה המוטורית האמריקנית. הגלגול המודרני של מוסטאנג הוצג ב-2005, שברולט הגיבה בקונספט לקמארו ב-2006 ובשנת 2008 הוצגה צ'אלנג'ר. אני פגשתי אותה במסגרת מתיחת פנים הכללית לקו המוצרים של דודג' עם הצגת קרייזלר 300 בתחילת 2011.
היום כמו אז, העיצוב החיצוני שלה הוא בעיני הטוב מבין השלישייה המודרנית. יש לה פרופורציות מעולות, עם חישוקי 20 אינץ' היא גם מצליחה למזג מעולה את הרטרו עם המראה ההיי-טקי של היום. כונסי האוויר הקטנים שעל מכסה המנוע, פתח מיכל הדלק הם מחוות לקלאסיקה של עיצוב הרכב האמריקני.
חבל שתא הנוסעים לא נוסק לגובה הזה. יש כאן את לוח המחוונים שאפשר לזהות בו שמץ מאמץ, אבל שאר התא, למרות מושבי העור עם מראה הרטרו, פשוט לא עושה הרבה חשק. שברולט קמארו מראה איך צריך לעשות את זה באמת. החומרים בסדר, ביחס לאמריקה ולדודג' בפרט, ההרכבה לא יותר מסבירה מינוס, במיוחד לאור כמה חלקי פלסטיק שאני לא יודע אם היו שורדים עוד כמה תאוצות כמו זו מהפתיח.
בכביש המתפתל הנמכתי ציפיות, למרות המתלה הרב חיבורי, למרות אותו מוט מייצב, תעשיית הרכב האמריקנית לא ממש בעניין של דינאמיות על הסכין. הביצועים תאמו את הציפיות; ממרומי אחת הגבעות הרכות שממזרח לסאן דייגו אני מאתר כביש בעל שלל פניות נחמדות. צלילה לעבר הרצף הראשון וההגה מעט איטי בתגובה שלו, בפעם הבאה כבר כיוונתי את האף אל האייפקס מוקדם יותר אבל אז זה הגוף שמייצר רכינה קלה בטרם נתמך על ידי הבולמים. סשן שלישי, כניסה מוקדמת, הטחה מעט אגרסיבית יותר של הגוף, והנה אני בטוח שמצאת את הנוסחה הנכונה, היציאה מהפנייה נגלית לפני במלוא הדרה ודוושת הגז נסחטת לשלושת רבעי המהלך, רגע של זן, ואז כל הכוח הזה שעובר אחורה ולא באופן מעודן - כולא אותי בין תשוקה עזה לשחרר את הזנב להחלקה בין חוסר מודעות בנוגע ליכולת שלי לחבור למכונית כדי להשיב אותו בחזרה למוטב אחר כך. מכאן ואילך היו לי שתי ברירות, הראשונה, להיכנס בהדרגתיות, מניח להגה ולמתלים לעשות את הקטע שלהם בזמן שלהם, להיות עדין עם המצערת – בקיצור לא כיף. האפשרות השנייה הייתה לנהוג באופו ש... ובכן, בואו נגיד ככה, שכשעצר אותי השוטר בערך שעה אחר כך, כשאני כבר נוהג בצ'ארג'ר, הבנתי כמה תזמון זה דבר חשוב בחיים. ככה היא, רק בכוח זה הולך איתה.
קאובוי
צ'ארג'ר היא יופי של מכונית פוני, אריזת ביצועים חמים, ארוזה במעטפת שהיא עדיין יומיומית ושימושית. יש לה פן אפל ופרוע, כזה שיהפוך גם את אל גור לחובב גומי שרוף וריחני. בינה לבין שיווק סדיר בישראל עומדות אי אלו משוכות בירוקרטיות, אני, במקום האנשים ב'מכשירי תנועה' יבואנית מותג דודג' בישראל הייתי מתאמץ כדי להציב אחת כזו באולם התצוגה, לא כי יש לה פוטנציאל מכירות יוצא דופן - בכל זאת בישראל חסרה לה הילת המיתוג הנוסטלגית - אלא מכיוון שאצור בה פוטנציאל של האצלת ברק שובב ומסעיר על כלל המותגים האחרים.
בקצרה :
עיצוב: מעולה, תרגום מודרני נאמן למקור שלא מאבד מאום מהאפקט החיצוני
תא נוסעים: מרווח סביר, העיצוב אפילו לא מדגדג את ההתעלות החיצונית
נוחות: נוקשה למדי, אך בהחלט נסבלת
שימושיות: מושבים אחוריים נורמלים, תא המטען עם 457 ליטר
ביצועים: פסים שחורים וארוכים בכל יציאה מהמקום
התנהגות: ערטילאית משהו, לא לחובבי הנהיגה המעודנת
תמורה למחיר: לא משווקת בישראל, אבל אחת מחבילות המראה וכוח ביחס לדולר הטובות ביותר
בשורה התחתונה: נותנת ברטרו ובראש
הכתבה מופיעה בגליון יולי 2011 של מגזין "הגה" המייחד, לכבוד יום העצמאות האמריקאי, חלקים נרחבים לתעשיית הרכב האמריקאית
לקבלת גליון במתנה של מגזין הרכב "הגה" לחצו כאן
