לגמרי לא מדובר בעניין של מה בכך ובמקום בו נהוג לרכוש את המכוניות לפי מטראז' הפח ובעיקר צורת הסדאן, הישגה של הקטנטנה קטומת הישבן הקוריאנית מדגיש את הצימאון של שוק הרכב הישראלי לפתרון מוטורי זול עם ניילונים על המושבים מצד אחד, אך יותר מכל מראה שכאשר מציעים לישראלים דיל טוב הכולל מכונית עם מראה מדליק שמביאה עמה ערך מוסף, לא מרגישה פשרה כואבת בתמורה למחיר נמוך ומציעה תא נוסעים ואבזור לא קמצני, ניתן לשנות גם קיבעונות של שנים רבות
הפיקנטו הצליחה להתגבר על בעיית התדמית הזולה והפשוטה שבדרך כלל דובקת במכוניות קטנות ונהנית גם מביקושים נאים בשוק המשומשות.
אך עם ניסיון רב בשוק המקומי בטלקאר, יבואנית קיה בישראל, יודעים שלא לעולם חוסן וכדי לשדרג את ההיצע, לקראת הגעתן של מתמודדות חדשות בקטגורית הקטנטנות ובראשן קרובת משפחתה היונדאי i10 החדשה, החליטו להנחית כאן את הפיקנטו ספורט - גרסת 3 דלתות עם חישוקים נאים, פגושים בולטים ומנוע 1,250 עם גיר ידני (וכעת גם אוטומטי).
האם הספורט באמת ראויה להיקרא כך או שבסך הכל מדובר בגרסת אבזור ייחודית ותו לא. הרשמים לפניכם.
פלפל שחור
זה מתחיל מפרופורציות מעניינות יותר, כשההבדל המשמעותי בעיצוב, הוא במבט מהצד. משם מבנה השלוש דלתות הופך אותה לקצרה יותר למראה, שטח החלונות הופך למקשה אחת גדולה וגלגלים גדולים יותר ממלאים היטב את בתיהם. כמו כן, קשה להתעלם מהחישוקים הקלים עם נגיעות השחור ועיצובם הקרבי, תאורת הלד המהודרת מלפנים ומאחור, פס אדום המעטר את אזור הגריל, חלון הגג השחור, הפגושים המעוצבים, הספויילר האחורי ולקינוח אגזוז כפול. המשלמים מראה נכון וקרבי העושה חשק רב לחקור את היצור הקטן והשובב הזה לעומק.
עם זאת במבחן הרחוב היא לא הצליחה למשוך המון תשומת לב. סביר להניח שזה קשור לכך שהפיקנטו נפוצה היום על כבישי ארצנו כמעט כמו סובארו DL בסוף שנות ה-80 ומאחר שהיא הפכה לגנרית, לא רבים מקדישים מבט נוסף כדי להבין שמדובר פה במשהו קצת שונה.
הכניסה פנימה קצת מכבה את החשק שנוצר מבחוץ. והקבינה של הספורט מתגלה כסטנדרטית למדי ובהעדר כסאות ספורט ושינוי עיצוב משמעותיים, ההבדלים מהגרסאות הפשוטות מסתכמים בהגה שמנמן יותר ומצופה עור ומוט הילוכים מהודר שגם הוא בציפוי עור.
המושבים ותנוחת הישיבה זהים לחלוטין לגרסאות האחרות, הווה אומר תנוחת נהיגה לא מושלמת והמושבים מעט מצומצמים ברוחבם. המושב האחורי לא יוכל לאכלס יותר משני מבוגרים ולאלה גם לא כדאי להיות בעלי אורך גפיים קיצוני. אך שני ילדים או שני בוסטרים יתארחו שם בקלילות ולאורך זמן. תא המטען כצפוי נשאר זהה ומציע נפח מצומצם של 200 ליטרים בלבד.
גברת פלפלת
האגזוז הכפול מקבל משמעות מסוימת עם ההתנעה והסאונד שמתקבל נשמע די נמוך וקרבי, אך זה בולט בעיקר כשעומדים מחוץ לרכב ובעמדת הנהג קשה ליהנות מצליל שמכניס לאווירה ולמעשה בכל סל"ד מעבר לסרק, הסאונד המיוחד מתפייד במהרה ונשארים עם תחושה סטנדרטית לחלוטין.
כפי שנאמר המנוע כאן זהה לחלוטין לזה של גרסת 5 הדלתות האוטומטית הפופולרית ומנפח של 1,250 סמ"ק הוא מספק 85 כוחות סוס ומומנט של 12.3 בסל"ד לא נמוך של 4,000. בפועל התוצאה היא ביצועים טובים אך לא יותר מזה - הספורט מספקת זריזות עירונית משכנעת אך לא באמת מדובר בביצועים ספורטיביים. עקומת הכוח באה לידי ביטוי בעיקר בחציו העליון של טווח הסל"ד, כך שאם רוצים לסחוט ביצועים בהתאם למראה יש לשמור כל העת על סל"ד גבוה. גם באזורים האלה המנוע לא בועט אך בהחלט מרגיש חי, חבל רק שהפעולה שלו בספרות האלה מלווה ברעש לא מזמין ולא ספורטיבי שהופך, בעת נסיעה נמרצת בכביש המהיר, למונוטוני ולא ממש נעים וכך אפילו בשיוט במהירות של 120 קמ"ש המנוע מסתובב ב-3,500 סל"ד גבוהים ורועשים.
תפעול ההילוכים רך, נעים ומדויק למדי, אך חסרה מעט תחושת קלילקיות שמאפיינת גירים של מכוניות ספורטיביות. כמו הביצועים, גם צריכת הדלק לא הלמה את הכינוי ספורט, אך הפעם זו מחמאה. מדידה ידנית השיגה נתון ממוצע מרשים מאוד של 15 ק"מ לליטר. מחשב הדרך הציג משום מה תוצאה מעט פחות אופטימית. אך בכל מקרה זה נתון מעולה, במיוחד בהתחשב בנהיגה הספורטיבית של עבדכם הנאמן ובצורך לסחוט ביצועים ממנוע שאונו בשיאו רק מאמצע מד הסל"ד.
טבסקו
באופן מפתיע עם צמיגים מעט גדולים יותר וכנראה גם מתלים טיפה שונים מתקבלת תוצאה מוצלחת יותר מכל הבחינות ביחס לגרסאות הפיקנטו האחרות. וכך למרות שציפינו לפגיעה ברמת הנוחות במפתיע התקבלה דווקא תוצאה הפוכה ולמרות שהבסיס הטכני זהה לחלוטין לשאר הגרסאות, משהו כאן מרגיש יותר הדוק, מגובש ובוגר. זה בא לידי ביטוי בפעולת מתלים נכונה שמצליחה ליצור פשרה טובה יותר בין נוחות לדינמיות ובזמן שאחיותיה של הספורט רופסות ומקפצות מעל בורות בעיר, הספורט מצליחה לספוג ולשכך בצורה טובה את תחלואי הכביש העירוני. גם מחוץ לעיר זה מורגש אך בפער קטן יותר. במישור הדינמי ההבדלים מוחשיים פחות ובדומה לאופי השובב של כל הגרסאות של הקטנטנה הקוריאנית גם הספורט מעניקה תחושה נעימה עם שיפור קל בזכות הגה שמרגיש קצת יותר כבד וזריז אך למרות שהתחושה שלו טיפה פחות ג'ויסטיקית מבשאר הגרסאות, גם הוא ניחן בניתוק מוגזם.
בכביש המפותל הספורט מגלה מעט חוסר לינאריות כאשר המעבר לעומק עבודת המתלה - לחלקו הרך והסופג קורה בבת אחת ויוצר זוויות גלגול מורגשות תחת עומס, ברמה שמרחיקה את התנהגותה משמה ופוגמת בפוטנציאל ההנאה בכבישים מסוג זה.
בטעם של פעם
בשורה התחתונה לא מדובר בדגם ספורטיבי אמיתי וגם לא במכונת נהיגה מהנה, אך אם נתעלם מסטיקר הספורט שמודבק מאחור, אין ספק שמשהו כאן מרגיש בשל, הדוק ושלם יותר באופן המציג את המתכון הבסיסי המוצלח של הפיקנטו בצורה הטובה ביותר עד כה. העיצוב החיצוני המוצלח של פיטר שרייר מגיע פה לשיאו בזכות תוספות של אלמנטים חיצוניים נכונים, האבזור בהחלט מפנק, האופי שובב, היא נעימה מאוד לנהיגה ויש בה משהו שמזכיר מעט את הקטנות האירופאיות של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 וזו בהחלט מחמאה.
וגם המחיר סביר - 75,000 שקלים לגרסה הידנית (80 לגרסה האוטומטית שנוספה לאחרונה). כלומר עשירייה מעל דגם ה-1.0 ליטר הידני הבסיסי ושלושת אלפים שקלים פחות מדגם 5 הדלתות האוטומטי. במחיר הזה הפיקנטו ספורט מהווה אלטרנטיבה מעניינת למכוניות הסופר-מיני הידניות והערומות מאבזור שנמכרות ברמת מחירים דומה ומי שלא חייב 5 דלתות ומתלהב מעיצוב מושך יכול למצוא כאן מכונית מדליקה, בשלה ופיקנטית עם קצת ארומה וטעם של פעם.
>> השוואתי ענק: כל מכוניות המיני של ישראל במבחן
