אפשר לסובב את זה איך שרוצים, אבל אחרי לא יותר מדי זמן אין מנוס מלהגיע למסקנה, בשלב זה לפחות, שהאופציה למשהו מעבר ל-X5 היא בחירה בין שני רכבי השטח שעד לא מזמן נחשבו לבנים החורגים ולשוברי המסורת, כל אחד מסיבות אחרות, במשפחותיהם - פורשה קאיין וריינג' רובר ספורט.
כשהושק, הקאיין של פורשה זכה לקיתונות של צוננים מצידם של הלקוחות הנאמנים ומעריצי יצרנית רכבי הספורט הגרמנית. הם לא הבינו איך אפשר לשים את הסמל של פורשה על ג'מוס מגושם וכל כך שונה מה-DNA של רכבי החברה.
אבל היום, יותר מעשור לאחר שהושק, ברור לכולם שהמעריצים הותיקים טעו והיום הקאיין מהווה כ-50 אחוז מסך מכירות פורשה בעולם ולאחרונה בפורשה צירפו להיצע גם רכב פנאי קטן בשם מקאן. מעבר לעובדה שהקאיין, כל הנראה, הפך את פורשה לאחת מיצרניות הרכב הרווחיות ביותר, הוא למעשה גרם לכך שגם מותגים שהתרחקו מרכבי פנאי כמו מאש דוגמת מזארטי, יגואר ואפילו בנטלי הכירו בכך שקרוסאוברים הם העתיד.
גם לחסידי האליפסה הירוקה לא היה קל. עבורם הריינג' ספורט היה קשה לעיכול בדיוק מהסיבות ההפוכות, והם פשוט לא הבינו כיצד חברה שיכולת שטח היא ערך ראשון עבורה יכולה למכור רכב חסר תוחלת בהתמודדות מול בוץ וסלעים עם צמיגי כביש עדינים וספורטיביים בחתך נמוך ובעיצוב מוחצן על גבול הפרחי. אבל גם הם טעו והריינג' ספורט שהושק ב-2005 הפך לאחד הדגמים המצליחים ביותר של לנד-רובר, וזה, לפחות עד השקת האיווק, שהביא לחברה קהל לקוחות צעיר וחדש שלפני כן מעולם לא חשב על האופציה להחזיק מפתח עם סמל החברה.
שני המתמודדים נמכרים כעת בדורם השני שעבר שדרוגים משמעותיים לעומת זה הראשון וכדי להפוך לבעליהם עליכם להכין סכום פעוט של החל מ-700 אלף שקלים - בין 100 ל-200 אלף שקלים מעבר למחיר הגרסאות המקבילות מבית ב.מ.וו, אודי ומרצדס.
בתמורה לדלתא הזו הם מבטיחים לשדר נוכחות יוקרתית אפילו יותר, להציע ערך מוסף בתחושות האיכות ולהעניק יותר פאנץ' ייחודי בהתאם למותג אותו הם מייצגים: בקאיין - אופי ספורטיבי יותר ובריינג' זו יכולת שטח מעט גבוהה יותר.
פורשה קאיין - פלפל בשדה
כמו העיצוב החיצוני, גם תא הנוסעים שולח קריצה למכונית הכל-כך מזוהה עם פורשה, ה-911. לוח השעונים אנלוגי-קלאסי ולמרות שהדשבורד מלא כפתורים בקונסולה המרכזית ובתקרה,ונראה מאיים בתחילה, כאן לא נוצרת תחושה של עומס יתר מבולבל אלא דווקא של קוקפיט של מטוס. באופן מפתיע אחרי זמן קצר גם התפעול הופך אינטואיטיבי לגמרי. המושבים נוקשים אבל מעניקים תמיכה טובה וסביבת הנהג מאוד מרשימה ומרגישה הדוקה כמו במכונית ספורטיבית, אבל גם קצת פשוטה ולא יוקרתית כמצופה מרכב עם תג מחיר שכזה. תנוחת הנהיגה מצוינת ומזמינה אבל הקאיין לא מעניק לנהג ולנוסעים תחושה שלטת "על הגובה" כמו ברכבי שטח אחרים.
המרווח לנוסעים מאחור טוב, אך בסיס הגלגלים (289.5 ס"מ) פחות נדיב מאשר בריינג'. כמו כן התקרה קרובה יותר לפדחת והמושבים פחות נוחים אך לפחות יש מאפרות בדלתות אם תרצו לתת לנהג הפרטי את ההגה ולהתענג על סיגר קובני. תא המטען נוח מאוד, מצויד בסף הטענה נמוך ונפח גדול העומד על 670 ליטר.
636 אלף שקלים נשמעים כמו מחיר אטרקטיבי למדי לרכב פנאי עם סמל פורשה בחזית אבל כשצוללים למפרט האבזור של גרסת הכניסה "אקזקיוטיב", מבינים שיש בעיה וכדי לפתור אותה צריך להוסיף כסף רב.
אמנם המפרט כולל בקרת אקלים מפוצלת, מושבי עור בסיסיים, מושב נהג חשמלי, מסך תצוגה בגודל 7", חיישני תאורה, גשם וחניה אחוריים, בקרת שיוט וחישוקים קלים בקוטר 18", אבל כדי לקבל אביזרים אלמנטריים למכונית שכזו כמו קישורית בלוטות', שמשות כהות, דלת תא מטען חשמלית, זיכרונות למושב נהג וחלון שמש פנורמי תיאלצו לשדרג לרמת האבזור "לקשרי" ב-727 אלף שקלים, ואם תרצו אז מצלמת רוורס, מפתח חכם, ומערכת שמע איכותית שתציע כניסת USB ושליטה מההגה תצטרכו להוסף עוד 55 אלף שקלים.
זה לא נשמע הרבה לרכב עם סמל של פורשה אבל כאן בלבנט עם הגבלות המהירות והשגחת המצלמות של האח הגדול בכל פינה, הביצועים של גרסה זו הרבה יותר ממספקים, לא מעט בזכות גמישות יחידת הכוח עם שיא מומנט של 56.1 קג"מ הזמינים כבר ב-1,750 סל"ד ותיבת הילוכים מהירת תגובה המסייעת להפיק את המיטב מהמנוע.
רכב המבחן צויד במתלי פלדה פשוטים בעלי כיול נוקשה יחסית כנהוג בתוצרת גרמניה, ולמרות שהקאיין לא מתרסק על פגעי האספלט הישראלי, נוחות הנסיעה לא מצטיינת במיוחד. מניסיון העבר ניתן לציין שמתלי אוויר האופציונליים (תוספת של 30 אלף שקלים) משפרים משמעותית את הנוחות.
גם בידוד הרעשים לא מושלם ולמרות שהמנוע מסתובב על טורים נמוכים בשיוט (1,800 סל"ד ב-110 קמ"ש) הוא נוכח יחסית וכך גם רעשי רוח ודרך שחודרים לתא הנוסעים.
מאז ומתמיד הקאיין היה הסמן הימני בקטגוריה בכל הקשור להתנהגות כביש, ובדור הנוכחי (שהשיל כמעט 100 ק"ג בהשוואה לקודמו) התחושה הזו רק מתעצמת וביחס למימדיו הוא ממש לא מבייש את הפירמה ומציג נימוסי כביש כשל מכונית סאלון.
זה אמנם לא רכב ספורט אבל יש לו הגה חד ומדויק ואחיזה גבוהה באספלט המאפשרים לטרוף פניות במהירות שלא מוכרת ברכבים בעלי מרכז כובד שכזה ובחירה במצב ספורט מעצימה את התחושה ומחדדת את תגובות המצערת ותיבת ההילוכים.
בהקשר זה אי אפשר שלא לציין את כפתורי התפעול הידני המעצבנים של הגיר על ההגה שבניגוד למשוטים משני צידי ההגה כמו שנהוג ברוב המכוניות עם גיר אוטומטי ותפעול ידני מההגה מציגים התחכמות מטופשת עם הפעלה דו כיוונית מאוד לא אינטואיטיבית וטוב תעשו אם תבחרו לוותר על השטות הזאת ולבקש את ההגה עם משוטי העברה קונבנציונליים (תוסיפו עוד 4,500 שקלים לצ'ק).
חלק מההצלחה של פורשה בדיאטה של הדור הנוכחי נובעת מכך שבחברה ויתרו על תיבת העברה עם הילוך כוח, גם כאופציה, כנראה מתוך הבנה שחוץ מכתבי רכב פתטיים אף אחד לא באמת מאתגר מכוניות כאלה בשטח קשה.
במקום הילוך כוח יש כעת כפתור Off-Road המשנה את מערכות הרכב כך שיתאימו לנהיגה בתנאים דלי אחיזה.
אמנם מרווח הגחון של 21.5 ס"מ סביר אבל הפגושים ללא חלק תחתון קשוח עדינים מאוד וככל הנראה גם יקרים בהתאם. בסיכום פרק השטח ניתן לקבוע שלקאיין יש יכולת שטח במחוזות של קרוסאובר ממוצע. מתלי האוויר האופציונליים מגביהים את הבטן הרכה 26.8 ס"מ מהקרקע ומאפשרים לנסוע בשבילים עם קצת יותר ביטחון.
צריכת הדלק של הקאיין לוגם הסולר הייתה טובה למדי ובסיכום מאות הקילומטרים של המבחן רשמנו נתון של 13.1 קילומטר לליטר.
ריינג' רובר ספורט - גוצ'י בשטח
בהתאם לכך הציגה החברה בתערוכת דטרויט 2004 את רכב התצוגה "סטורמר" שהיה הקדימון לריינג' ספורט שיצא לאור שנה לאחר מכן. הספורט היה הראשון להרחיב את משפחת ריינג' רובר האריסטוקרטית, אלא שבניגוד לשמרנות הבריטית הספורט היה הילד הרע במשפחה, זה שמקושר לפרשיות מין ולעישון חומרים אורגניים למיניהם, דבר שהפך אותו לאחד הדגמים הפופולריים והנחשקים ביותר של לנד-רובר. 
הדור החדש, שנחשף בתערוכת ניו-יורק האחרונה ולאחרונה נחת בארץ, שונה מאוד מזה הראשון וניחן בעיצוב קצת פחות שובב המשלב בין שיוך משפחתי מתבקש עם גריל הכוורת והשמשה האחורית המשתפלת בחדות, למרכב רבוע ומוגבה של רכב שטח קשוח.
תא הנוסעים נראה יוקרתי וייחודי ועמוס בדיפונים וריפודי עור איכותיים ורכים למגע, שילוב הצבעים עם גימורי אלומיניום נאה לעין ולוח השעונים הדיגיטלי מוסיף לאווירה מודרנית. אמנם ביחס לריינג' הרגיל תנוחת הנהיגה נמוכה יותר אך ללא ספק מדובר ברכב שמאוד מרגישים בו "על הגובה". כמו כן ניתן לציין את שטחי החלונות הגדולים שתורמים לתחושת הגודל והמרווח בעיקר בשורת המושבים השניה.
המושבים עצמם נוחים מאוד והמרווח במושב האחורי נדיב בכל קנה מידה בזכות בסיס גלגלים עצום של 292.3 ס"מ וכתוצאה מהמראה הרבוע, גם מרווח ראש מצוין.
תג המחיר העומד על 845 אלף שקלים בהחלט מבהיל אבל כולל ברמת הגימור HSE אבזור מקיר לקיר עם ריפודי עור רכים, מושבים קדמיים חשמליים עם זיכרונות, הגה מתכוון חשמלית, חלון שמש פנורמי, בקרת אקלים מפוצלת, מסך מגע בגודל 8" עם מצלמת רוורס, מערכת שמע איכותית של מרידיאן עם שליטה מההגה, בלוטות' ו-USB, חיישני תאורה, גשם וחניה מלפנים ומאחור, בקרת שיוט, מפתח חכם, סגירת וואקום לדלתות, דלת תא מטען חשמלית, פנסי קסנון וחישוקים בקוטר 20".
הריינג' רובר ספורט מוצע עם ארבעה יחידות הנעה - V6 ו-V8 טורבו דיזל או בנזין סופרצ'רגר ותיבת הילוכים אוטומטית עם שמונה יחסי העברה. רכב המבחן צויד בגרסת הבנזין הבסיסית עם מנוע 3.0 ליטר V6 עם מגדש העל החדש שמוכר גם מדגמי יגואר, מפיק 340 כ"ס ומספק ביצועים יותר ממרשימים לרכב במימדים כאלה.
יתרה מכך, סאונד המנוע עושה חשק למעוך פעם אחר פעם את דוושת התאוצה לרצפה ולהתענג על המוזיקה הנפלאה שמפיק צינור המפלט.
נוחות הנסיעה של הריינג' מצוינת, ומתלי האוויר (סטנדרט בכל הגרסאות) מסננים ביעילות את כל המפגעים המצויים באספלט הארץ ישראלי במיוחד בהתחשב בחישוקים העצומים עליהם נעולים צמיג בחתך סופר נמוך.
גם בכביש המהיר הריינג' ממשיך להרשים. באופן מפתיע מאוד, למרות העיצוב הרבוע, מקדם הגרר שלו נמוך יותר משל הקאיין (0.34 לעומת 0.36) ובתוספת שמשות כפולות, בידוד רעשי רוח ודרך כמעט מוחלט בכל מהירות הגיונית וכל עוד נמצאים במצב שיוט גם המנוע כמעט ולא נשמע (1,900 סל"ד ב-110 קמ"ש).
נראה שהדבר הספורטיבי היחיד בריינג' ספורט הקודם היה השם שלו ועם מרכב שהתבסס על שלדת הדיסקברי 3 ומשקל עצמי של כמעט 2.5 טון היכולות הדינמיות של הספורט היו נחותות באופן משמעותי מאלו של מרבית מתחריו. הספורט החדש שונה לחלוטין - מתבסס על שלדת האלומיניום של אחיו הגדול, מציג משקל העצמי נמוך בכ-350 ק"ג וכתוצאה מכך מרגיש בנוח בכבישים מפותלים.
אמנם צריך להתרגל אליו כדי לקבל את הביטחון לדחוק חזק את הרכב גדול המימדים הזה לפניות אך עם זוויות גלגול צנועות, אחיזת הכביש גבוהה והגה עם משקל נכון ורמת תקשורת סבירה זה, בניגוד לעבר, בהחלט אפשרי.
אמנם אף אחד לא קונה ומעז לצאת עם רכבים שכאלה לנסיעות בפול גז בכבישי נהיגה, אך בהשוואה ישירה מול הפורשה, כשדוחקים אותם לקצה בכביש המפותל ולמרות השיפור הגדול, הספורט עדיין לא מרגיש בבית כמו הקאיין החד ומדויק יותר.
ואם כבר אנחנו בדברים שלא תעזו לעשות עם רכב שטח במחיר של דירה לא רעה בפריפריה, כדאי שתדעו שלריינג' יכולת שטח גבוהה בהרבה ממה שניתן לצפות מרכב פנאי אופנתי.
מערכת בקרת השליטה "טריין רספונס" מפליאה ביכולותיה לחפות על טעויות נהג ולהתאים את מערכות הרכב לתוואי הקרקע, מתלי האוויר מאפשרים מרווח גחון נדיב של 27.8 ס"מ וגם הפגושים מסיביים ופחות מתרגשים מפגיעות בקרקע. בנוסף, לספורט יש גם הילוך כוח (סטנדרטי בחלק מהדגמים או אופציונלי בתוספת 6,000 שקלים בשאר) המאפשר להעמיק בשטח הרבה יותר ממה שבוודאי תעזו לנסות.
צריכת הדלק של הריינג' חובב הבנזין מאוקטן 95 הייתה סבירה ביחס לגודל הרכב ועמדה על 9 קילומטר לליטר.
סיכום
במבט ראשון על הנייר הקאיין קורץ יותר: פורשה היא ללא ספק מותג נחשק יותר מלנד-רובר ומחיר גרסת הכניסה, העומד על 636 אלף שקלים, אטרקטיבי יותר. כמו כן, לקאיין יש אופי ספורטיבי ויכולות דינמיות גבוהות בכביש ובשילוב הפרקטיקה של מרכב עם נוכחות של רכב שטח וקבינה הכוללת מרווח טוב לחמישה נוסעים ומציעה תא מטען גדול אפשר בהחלט להבין למה הוא הפך למצליח כל כך בכל העולם.
עם זאת, קצת קשה להתעלם מהעיצוב השנוי במחלוקת, מתא הנוסעים שמרגיש פשוט מדי ביחס מחיר, מנוחות נסיעה לא מושלמת ובעיקר מהאבזור המועט שכדי ליישר קו עם זה המצוי בריינג' תאלצו להוסיף 200 אלף שקלים.
הריינג' ספורט החדש עשה קפיצת מדרגה גדולה בהשוואה לקודמו. אמנם אין לו את הניחוח הדינמי-ספורטיבי של הקאיין אך הוא בהחלט נראה טוב ומרשים, תא הנוסעים שלו מרווח, איכותי מאוד, משדר יוקרתיות ומאובזר לעייפה, נוחות הנסיעה מצוינת ויכולת השטח היא בונוס שגם אם לא תממשו אותו לעולם, טוב לדעת שהוא קיים. השיפור הגדול ביותר לעומת הריינג' ספורט הקודם הוא בתחום הדינמי וסוף סוף ניתן למצוא קשר בין שמו לאופיו, אם כי ללא ספק בלנד-רובר עדיין לא הצליחו להגיע לסטנדרט הגבוה בתחום הדינמי שקבעה המתחרה משטוטגארט.
אמנם, כאמור, הבדלי המנועים לא אפשרו לנו בחינה השוואתית מלאה, אבל בניגוד לרכב המבחן שצויד במנוע בנזין, נראה כי גרסת הדיזל TDV6 היא שצפויה להיות הפופולרית ביותר. על הנייר גרסה זו מציגה נתוני ביצועים וצריכת דלק כמעט זהים לקאיין דיזל ומחירה 835 אלף שקלים.
בשורה התחתונה, בגלל הוורסטיליות והשימושיות העדיפה, אנחנו היינו בוחרים בריינג' ספורט שמציע נוחות נסיעה, תא נוסעים, מרווח פנימי, ביצועים (בהשוואה בין גרסאות הבנזין הבסיסיות) ויכולת שטח טובים יותר.
בנוסף, אם שמים לרגע בצד את הסמל, הריינג' ספורט ללא ספק מציע חבילה שמאפשרת להבין טוב יותר למה הוצאתם עוד מאות אלפי שקלים מעבר למחיר של רכבי פנאי-פרמיום איכותיים כמו מרצדס ML או ב.מ.וו X5.
בחנו: נעם וינד וניר בן זקן
>> אנו בוחרים את המכונית הכי קולית בישראל
