נניח שאני פילגשו של שוע ("שוע" - לידיעת הלא-יודעים - היא מילה עברית ל"טייקון"). ונניח שנסענו לשבוע של התפנקות באי טנריף שבאוקיינוס האטלנטי. ונניח שאנחנו משוטטים לנו בכבישי ההרים המטולאים והמסוחררים של האי. ואז - כך נמשיך ונניח - חולפת על פנינו שיירה ססגונית של מכוניות ספורט דו-מושביות, יפות ככוכבניות סרטים, רועמות כתזמורת צבאית, וגדושות שמחת חיים כקרנבל ברזילאי.
באחת ניצתות עיניי הבוהות, כהרף עין פורחת לה ההבעה המשועממת מפרצופי המאופר, וסומק קל של שקיקה מפציע על לחיי.
"כזאת אני רוצה!", אני מבשרת לטייקוני, ששקוע כולו בשיחה עם רעייתו הרחוקה, מפליא לתאר באוזניה את סיבלו הנורא בישיבות הארוכות שנגזרו עליו בגולה.
"ששששש!", הוא מהסה אותי בהיסטריה קלה, עיניו פעורות בבעתה שמא קלטה בת-שיחו שמץ מקולי. רק זה חסר לו.
"כזאת אני רוצה!", אני שבה ומכריזה בקול רם עוד יותר, יודעת היטב כי ברגעים בהם הוא משקר את אשתו בטלפון, הוא יסכים לקנות לי גם את ארמונה של מלכת אנגליה, ובלבד שאסתום סוף-סוף את הפה.
"בסדר, בסדר..." הוא מתיז אליי בלחישה, מכסה בכף ידו את דבלול הבלו-טות' שבוקע מתוך אוזנו.
ואני שבה ומצטנפת לי במושב שלידו, חיוך ענוג של ניצחון סרוח על שפתיי, וכל שנותר לי להחליט הוא מה יהיה צבע המכונית שאבחר לי.
גילוי נאות. אינני פילגשו של טייקון. מעולם גם לא הייתי. ובתרחיש דלעיל, אני בכלל הייתי באחת ממכוניות הספורט בשיירה שחלפה, ולא במכוניתו של איזה אשמאי עשיר. אך אם לשפוט על-פי שיפעת העיניים המתפעלות שננעצו בנו לאורך כל הדרך, עיני נשים וגברים, קשישים וצעירים, עשירים ועניים, אין בלבי ספק שרבים-רבים מהם מלמלו לעצמם בדיוק את אותן מלים שמלמלתי אני, בעודי מניח שאני פילגשו של טייקון תפוח-כיסים: "כזאת אני רוצה!".
"כזאת" - כלומר את SLK החדשה. דור שלישי לרודסטר הקטן של מרצדס. הדור הראשון נולד ב-1996 והצטרף אל האח הגדול SL. ב-2004 נולד דור 2, שהביא לעולם את בשורת "צעיף האוויר" - טריק מבריק במסעד המושבים, הנושף אוויר חמים אל עורפם של הנוסעים ומנעים עליהם את הנסיעה בגג מקופל בימי סגריר וקור.
צורתה חשובה מתאוצתה
עתה נולד דור 3. הגימיק של SLK הזאת - שהרי בלי שמיצ'יק ייחודי כלשהו אי-אפשר - טמון בגג. זה, זולת היותו קשיח ומתקפל בזריזות אל תוך הבגאז', מתנאה גם בחלון זכוכית ענק המותקן במרכזו. והנה גימיקו: בלחיצת כפתור קלילה עוטה חלון זה גוון כחול עמוק וכהה, הוא חדל מלהיות שקוף ונעשה אטום כמעט לחלוטין. נחמד. גם מעניק לנוסעים מבט רחב אל השחקים, וגם - אם ירצו - נאטם ומגן על פדחתם מפני שמש יוקדת או סקרנים יוקדים לא פחות.
אך השינויים המשמעותיים ביותר נעשו בעיצוב. אפשר להבין מדוע. הרי חזותה של מכונית זו היא כמעט חזות הכול. יותר מהינע, יותר מיכולות כביש, הרבה יותר מחסכנות ואקולוגיה. במרצדס יודעים היטב כי צורתה חשובה ללקוחותיה הרבה יותר מתאוצתה. ודי במבט זריז אחד כדי להבחין שציוותי העיצוב הפליאו עשות.
ראשית, נעקר החוטם הנטוי בסגנון עדות SLR והפורמולה 1 שהתנוסס על פרצופו של הדגם הקודם, ובמקומו הוצב גריל זקוף יותר, אלגנטי יותר ובעיקר - שייך הרבה יותר לתולדותיה של המכונית. אני אוהב מכוניות המודעות לעברן, ו-SLK החדשה גדושה במחוות קטנות וגדולות, לכל אשר קדם לה. מ-SL190 המיתולוגית של 1955, ועד לדרמטיות הכוחנית של SLS. חרטומה וצדודיתה כמעט קלאסיים, ירכתיה מודרניים לחלוטין, והכל משתלב יחדיו בהרמוניה מלאה. בקיצור, אוטו יפהפה.
גם עיצוב הפנים זכה למנת השבחה משלו. הרבה אלומיניום ממורט להגברת האפקט הספורטיבי, מחוונים גדולים ונוחים, מסך מולטימדיה גדול, הגה שתחתיתו פחוסה, וגם - למרבה הצער - קושי לא מבוטל למצוא תנוחת נהיגה היאה למכונית עם יומרות ספורטיביות.
כשהכביש מפותל דיו (כפי שהיו שרוכי הכבישים המפלונטרים בהם נהגתי) ותפעול הגה מחייב התעמלות לא מבוטלת, שבים המרפקים ומתנגשים במשענות הידיים גם מימין וגם משמאל. רק התעמלות די מעיקה מאפשרת לחולה-ההגה המצוי לנהוג בה כפי שחולה הגה מבקש לנהוג. האם טעות תכנונית לפנינו? כשל עיצובי? ליקוי ארגונומי? לא נראה לי. סביר הרבה יותר כי מדובר בהחלטה שקולה ומודעת; להעדיף את הנינוחות על הספורטיביות. לחשוב על המשייט להנאתו בריוויירה ולא על הקורע להנאתו כבישי הרים. לדאוג למנוחת המרפק יותר מאשר לתפעול ההגה.
קשיחות מדודה ונזהרת
הוא הדין בפשרה המאולצת-קמעה בין כוח לחיסכון. בין הכרזה ספורטיבית לבין הכרזה ירוקה. בין 306 כ"ס (ב-SLK 350 בה נהגתי) לבין מצב "אקונומי" בתיבת ההילוכים האוטומטית, שגורם לרוב הסוסים הללו תסכול לא מבוטל. בל יטעה איש; גיר שבעת ההילוכים משובח בהחלט, וכל עוד לא כופים עליו חילופי-הילוכים פלגמטיים כדי לחסוך קצת דלק, 350 היא מכונית עתירת כוח, מהירה וחסכונית להפתיע.
וגם בהתנהגות הכביש לא קשה להבחין כי זו מכונית שיוט לנוסעיה, ולא מכונית מרוץ לנוהג בה. מתליה אמנם נוטים לצד הקשוח כדי להיטיב את יכולותיה, אך הקשיחות הזאת מדודה מאוד, ונזהרת מלהעיב יותר מדי על נוחות הטוסיק. היא תנעים, היא תפנק, היא תרשים. היא לא תסעיר. כי היא סאלון, לא ג'ים.
ולכן, אם אתם/תן מצליחן היי-טק המבקש לחלוק עם שכניו את בשורת הצלחתו, בתה הסטודנטית של יורשת מיליונים, רווק הדוניסט ואנין טעם, בנו המתפנק של נובו-ריש גז, אספן מכוניות שיהיו קלאסיות, אשתו ההרפתקנית של טייקון המבלה זמן רב בחו"ל (וטוען שזה למטרות עסקים) - זו המכונית עבורכם. וגם לכל מי שמבקש לעצמו מכונית יפהפייה, יקרה, מושכת עין ולב, כדי להשביח בה עוד יותר את חייו.
מתחרות
אודי TT רודסטר
ב-408 אלף שקל מציעה אודי את רודסטר האוטומטית של TT הנאה. כמו SLK יש לה שני מושבים, תנוחת ישיבה ספורטיבית, שלדה קלה ומושחזת וגג חשמלי נפתח, אם כי מדובר בגג "רך" ולא קשיח. מנוע 2 הליטר טורבו המוכר של פולקסווגן מייצר 200 כ"ס ובגרסה האוטומטית די בו כדי להאיץ ל-100 ב-6.5 שניות, בדרך ל-240 קמ"ש ועדיין להחזיר יותר מ-10 ק"מ לליטר
ב.מ.וו Z4
גרסת הבסיס של ב.מ.וו Z4, עם מנוע 2.5 ליטר בהספק 204 כ"ס, עולה בארץ 417 אלף שקל. יש לה גג "רך" והיא מסוגלת להאיץ ל-100 ב-7.4 שניות בגרסה האוטומטית. חובבי הצמיגים העשנים יכולים להזמין אותה עם מנוע 3 ליטר בהספק 258 כ"ס (שעולה 483 אלף שקל) או בגרסת מרוצי שישי-בערב עם מנוע טורבו-כפול בהספק 306 כ"ס, שמאיץ ל-100 ב-5 שניות בלבד
פורשה בוקסטר
במחיר שמתחיל ב-489 אלף שקל (לדגם ידני, 526 אלף לאוטומטית) אפשר לצרף למוסך את הדו-מושבת של פורשה. יש לה שלדה ספורטיבית שמתגמלת היטב חובבי נהיגה ספורטיבית, אבל גם מערכות אלקטרוניקה ומתלים ידידותיים לנהיגה יומיומית בידי מתחילים. מנוע 2.9 הליטר של גרסת הבסיס מייצר 255 כ"ס ודוחף את הרודסטר קלת המשקל ב-5.9 שניות ל-100, בדרך ל-263 קמ"ש
אלפא ספיידר
הספיידר היא מתחרה ותיקה בפלח (2006), עדיין מצליחה לסובב ראשים ברחוב ושופעת סטייל כביום היוולדה. יש לה גג מתקפל "רך", שני מושבים ובחירה בין שני מנועים: 2.2 ליטר בהספק 185 כ"ס, במחיר שמתחיל ב-415 אלף שקל, או 3.2 ליטר בהספק 260 כ"ס, שעולה 480 אלף שקל, מצוידת בהנעה כפולה קבועה ומשודכת לתיבה אוטומטית (7.4 שניות ל-100 קמ"ש)
>> פחות פוזה יותר ספורט - ניסאן 370Z במבחן
