נסו לדמיין את הסיטואציה ההזויה הבאה: לוקחים בחורה עירונית, מנתקים אותה מהחיים היום יומיים ושולחים אותה ליער עבות אי שם מעבר לים ללא טלפון זמין, ללא שיחות בנות, ללא קניון או אפילו מרכז קניות קטן ל- 10 ימים, עם הרבה גברים שנאבקים ביניהם בבוץ.
בדרך כלל היאבקות בבוץ היא משהו שמתקשר עם זירה, בחורות בביקיני וגברים שוביניסטיים שטורחים לתעד כל תזוזה בפרוטרוט. אבל הנה היוצרות התהפכו ובחורה היא המתעדת והגברים הם אלה שבבוץ. מדובר בקרואטיה טרופי – מרוץ העבירות שנחשב למאתגר בעולם,מסוג האירועים שנחשבים בקרב חולי השטח לפסגת המאוויים – אתגר שכל מי שקצת בוץ זורם בעורקיו חייב, אבל חייב! לחוות לפחות פעם אחת.
מדובר בתחרות בת שבוע ימים שמארחת מתחרים מכל רחבי אירופה. התחרות מבוססת על מספר מקצים ביערות צפופים, בוץ ומים עמוקים. זו אחת התחרויות הקשות\ארוכות\מתישות בתחום.
החיבור שלי לאירוע המיוחד הזה מתחיל ביום רגיל אחד בו לפתע הטלפון צלצל ומעבר לקו שמעתי" תתחילי לארוז ..." יצאתי לתעד את "צוות ניר", צוות שהוקם ע"י אלי שחר כמפעל הנצחה לזכר בנו ניר ז"ל שנפטר ממחלת הסרטן. אלי שחר נהג ולצידו רן סטון הנווט.
עצם הרעיון לאסוף את הפקלאות ולצאת עם הצוות לעשרה ימים רצופים של אקסטרים, בתנאי שדה, בלי כל הפינוקים שאני רגילה אליהם, גרמו לי לארוז כמות עצומה של... הכל! ים של סוודרים ומעילים, ארבעה כובעי צמר, שישה זוגות כפפות, שמונה צעיפים... רק שלא יחסר.
לקראת התחרות אני צופה בסרטונים מהשנה הקודמת, משתתפת במפגשים מקדימים עם אנשי הצוות, מתחילה להידבק מהם בהתרגשות ומבינה שזו הולכת להיות חוויה מסעירה ומיוחדת עבורי.
נחתנו בקרואטיה. אני מסתובבת ומנסה לאמוד את גודל ההשקעה של האירוע. מסביבי תנועה של רכבי שטח מסוגים שונים, הצבעים מרהיבים. ממש כמו במפגן ראווה.
הצוות שלנו הוגרל לזנק בקטגורית הטרופי, במקום ה- 47 מתוך 95 צוותים. המרצדס האדומה של הצוות הישראלי, מסוג G280, למרות היותו נחות מן הרכבים המובילים, משתתף בקטגורית זו בהתאמה מושלמת לאופי הקשוח של המתחרים בו, אלי ורן.
בכל מקצה עוברים המתחרים במסלול קבוע המסומן בספר דרך. עם כל רכב שעובר, האדמה הופכת בוצית יותר, ממש עד כדי ביצה, והדרך שהייתה עבירה לראשונים תהיה גיהנום לאחרים.
המרצדס של הצוות הישראלי נקנתה כגרוטאה בקרואטיה ועברה בניה מחדש בסדנה מקומית לשיפורי ג'יפים, בהתאמה לדרישותיו הקפדניות ובפיקוחו הצמוד של אלי שחר. הותקנו לה צמיגים יעודיים לבוץ ומשטחים חלקים במיוחד הנמצאים במעבה היער.
למרצדס הותקנו 3 כננות. הכננת הקדמית, מהירה וחזקה במיוחד בעלת שני מנועים מסוג Gigglepin, בנוסף הותקנו כננת אחורית וכננת מרכזית שמטרתן לחלץ את המרצדס ממצבים של שיפועי צד חריפים ו/או תקיעה בתוך תעלה שהחלק הקדמי נעוץ לפנים.
יום ראשון
" צוות ניר" מוזנקים לתחרות הפרולוג אשר תוצאותיה יקבעו את סדר ההזנקה של המתחרים למקצה הראשון. השמש יוקדת וחם בטרוף. אני וצוות הסיוע צועדים מעל שיחי פטל עם קוצים אכזריים לעבר נקודת המפגש של הצלמים עם התחרות.
הרכבים מתחילים לחלוף דרכינו והזירה הופכת אט אט לסיוט עבור המתחרים - בוצית, עמוקה וחלקה. רכב שהתהפך מספר מטרים בגבעה מעלי מקבל סיוע מהקהל, עומד שוב על גלגליו וטס משם, זה קרה הרבה לפני שהלב שלי חזר למקומו. דקות ספורות לאחר מכן, מבעד לעדשה מזהה רכב נוסף שמתהפך. הקהל שוב נחלץ לעזרתו ודוחף אותו אך מעוצמת הדחיפה הוא מתהפך שוב ושוב במורד הגבעה בעוד אני יורה צילומים לעברו. בסופם של שלושה גלגולים הוא נעמד על גלגליו וממשיך במרוץ. האדרנלין שלי ושל המצלמה עולה, אני בחורה עירונית רגילה ומראות אלו רחוקים ממה שצילמתי בישראל. לפתע אני מזהה כתם אדום מרחוק. זו המרצדס האדומה של אלי ורן. הבוץ כבר עמוק מדי והם שוקעים. רן מתקשה ללכת בתוכו אך עושה זאת בגבורה ועבודה קשה של שניהם מצליחה לחלץ אותם מהמכשול הראשון. עכשיו אפשר להתפנות להרמת כוסית עם החברים במחנה.
יום שני
יער ירוק קסום שנראה כמו מתוך אגדת ילדים מתגלה לי בנקודת המפגש הראשונה של היום השני ואני מוקסמת כליל, מחייכת וחושבת על רומנטיקה. על מפה משובצת אדום לבן, בקבוק יין וסלסלת גבינות. אין מקום רומנטי מזה בעיני.
רכב שמגיח במהרה מאחורי מעיר אותי מהחלומות הקוסמים ואני מיד קופצת לתוך הבוץ ומנסה להנציח מבעד לעדשה את המראות. הרכבים עובדים בוואדי צר בין שתי תלוליות מאד משופעות. לאט לאט הולך המסלול ונהיה ביצה אחת ארוכה מטורפת, גיהנום אחד גדול לכל הרכבים שיגיעו מעכשיו. מרגע לרגע זה הופך לשדה קרב, מלחמה של הצוות ,הג'יפ והשטח.
בשעות שלאחר מכן כשישה צוותים נותרו טבועים עמוק עמוק בביצה. קולות של מנועים מבעבעים מתחת לבוץ נשמעים לי כמו מוניטור רפואי של חולה סופני שעומד לעצור. באופן לא מפתיע אני מוצאת את עצמי מרוצה מהזוועה שלהם, כמו כל צלם שאוהב לתפוס רגעים לא שגרתיים.
מבעד לעדשה אני עוקבת אחר אחת הנשים היחידות שמשתתפות במרוץ המטורף הזה - נווטת שנלחמת כבר שעות כדי לחלץ את הנהג שלה. אני מתחילה לפתח אליה תחושות הערצה מבלי להבין בכלל איך היא עומדת בזה - שעות של ריצה במדרונות תלולים ובוץ ,היא איננה מתייאשת.
בציפייה ודאגה רבה אנו ממתינים לצוות שלנו. מתפללים שהם לא הולכים להכנס לגיהינום הזה שנוצר פה, מייחלים שיזהו את רמת הזוועה ויערכו בהתאם. שעות מתוחות ויער שהולך ונהיה שקט מרגע לרגע, זה השקט שלפני הסערה הבאה.
מאוחר יותר הם מגיחים מלמעלה. דוהרים במהרה לתוך היער, אני בריצה אחריהם, מנסה לתפוס כמה צילומים אך הם נעלמים מעיניי ונתקעים במעלה ההר. היה זה המשבר הראשון. משאבה שכשלה מונעת מהצוות לסיים את היום.
כמו חייל פצוע שנתן את כל כולו בקרב, הובל הג'יפ למחנה. אני יכולה להרגיש כמה אלי ורן אוהבים אותו וכמה קשה להם ברגע זה. חודשים של עבודה ואימונים עוברים לנגד עיניהם.
הלחץ כבר גדול מאד הצוות הטכני נכנס לפעולה. דודי טל ושמעון ראובן, שניהם בעלי ניסיון עשיר מאד בתחום, עושים את מרב המאמצים להכין את הרכב למקצה הבא. בשעות של לחץ אני לומדת המון על תחרותיות, עבודת צוות ובעיקר נחישות ועקשנות.
יום שלישי
בזמן שהצוות עובד במחנה, אני יוצאת עם צוות העיתונות לצלם את מקצה הטרופי דיי, בו מתחרים בקבוצות של 5 רכבים על משימות שונות ומורכבות. החום הכבד ותנאי השטח מקשים עלי מאד. רוב היום אני מננסה לייצב את עצמי על משטחים חלקים של בוץ עמוק ומדרונות תלולים. מדי פעם זה לא ממש מצליח ואני נוחתת על הישבן, זה מאד מביך ובעיקר מצחיק את הקהל המתוח.
סוף היום מגיע ואני כבר לגמרי מותשת. כל שריר בגופי מייחל למנוחה. אני חוזרת למחנה ומגלה שהצוות המוכשר הצליח להחזיר את המרצדס לחיים. עוד לפני שהספקתי להתאושש אני אוספת את עצמי ואת כל כוחותיי, מעלה עוד כמה שכבות לבוש ויוצאת למקצה לילה מטורף. מקצה זה קשה ומאתגר, בו לא ניתנת למתחרים שום הנחה ברמת הקושי על אף תנאי היער הצפוף והאפל.
אל אותם יערות סבוכים וקשים אני מגיעה הפעם בזמן החשיכה. אפילו אורו של הירח לא הצליח לחדור מבין הענפים. ירידה חלקה ומסוכנת וואדי בוצי מתגלה בעזרת אלומות אור של פנסי ראש. כשאני חמושה בשתי מצלמותי אני מתגברת בקלות על פחדים ומחסומים. לאט לאט ובקושי רב אני מצליחה לעבור לגדה שמעבר, תופסת זווית נוחה לצילום המעלה המטורף שהמתחרים יעלו. הוא נראה כבלתי אפשרי.
ב- 4 לפנות בוקר מגיח מקבץ של רכבים ששקע בבוץ העמוק.
צוות ניר עוקף אותם, כננות נפרשות בזריזות לכל עבר והרעש של כולם ביחד מחריש את השקט של הלילה. הזירה נהיית בוערת, מתח רב באוויר. ברקע נשמעות קריאות בכל מיני שפות. מגדל בבל.
אני לא מבינה כלום אך מרגישה את הלחץ המטורף. התנאים לצילום היו קשים ואין דרך להמחיש את המופע האדיר שראיתי שם.
צוות ניר נתקע ממש בקצה המעלה כשהוא קשור בזוית של כ-60 מעלות עם כננות לעצים הדקיקים. מתחתיהם תלויים עוד שלושה רכבים. תתארו לכם את המראה המפחיד הזה: אלי באוטו ורן מסביב מנסה לחלצו. תוך כחצי שעה נותרים 3 רכבים עם מכסה מנוע פתוח על ההר .
הצופים מביטים בהם בשקט מופתי, לא מוסיפים עוד שמן למדורה. כמו בבית אבלים, אף אחד לא מוציא מילה. לאחר שעה קלה אלי ורן מצליחים להניע ולזנק קדימה. אנחנו דוהרים בחשיכה עם רכב הסיוע ומנסים להשיג אותם במעבה היער אך לשווא. עם הזריחה חזרנו למחנה.
עברנו כבר שלושה ימים, ארבעה מקצים. בשלב זה של המרוץ אני מרגישה מרוסקת. מרגישה את התשישות והחולשה בכל חלק בגופי - השרירים עייפים, הראש כבד והעיניים נעצמות. חשבתי לעצמי איך אני ממשיכה מפה והאם באמת הגוף יצליח לשרוד עוד 7 ימים כאלה.
יום רביעי
התעוררתי לאחר שלוש שעות של שינה מודאגת מאד. החברה מבשרים לי שהרכב נתקע דקה מהסיום. מאוחר יותר הם הצליחו ליצור קשר והגיעו למחנה.
בזמן שהצוות עובד על תיקוני תקלות קטנות וקלאצ' יצאתי לסיור במחנה. מתחת לכל רכב נמצא טכנאי ומסביבו אנשי צוות שעובדים סביב השעון בריתוכים, תיקונים וכו'. כמו אזור תעשיה שלם בלב ליבו של הטבע. אני מנסה להתעניין ולשמוע איך עבר היום על המתחרים האחרים ומבינה כי ישנם כבר כ-40 פורשים.
יום חמישי
צברנו כוח ואנרגיה. צוות הסיוע, אלי ורן מרוצים מהרכב ומתרגשים לקראת המקצה הבא.
יום ההקפות ידוע בתור יום אלים שקשה לעבור אותה מבלי "לקרוע" את הרכב. אחוז הפרישה גבוה מאד ורוב הצוותים שנותרו בתחרות שוקלים את השתתפותם ביום הזה לפי הערכת מצב רכבם.
אני יוצאת מהמחנה לעבר השדות, כשלושה קילומטרים לכיוון מקום האירוע, חם מאד בחוץ. עם כל הציוד המכביד שלי אני תופסת טרמפ על גבו של אחד הרכבים המתחרים ורואה מלמעלה שביל ענק של רכבי שטח. הרעש של המנועים נשמע לי מרגש פתאום. מרגישה כמו חיילת בצבא שיוצא עכשיו לקרב. מדי פעם מצליחה לשחרר ידיים ויורה צילומים.
אנחנו מגיעים לזירת האירוע. צוות ניר מוזנק בקטגוריית הטרופי. אני ממתינה בקוצר רוח לצוות בנקודה הראשונה שבה יעברו, ממוקמת טוב טוב לקראת הפריימים הבאים. על כל המתחרים לעבור מסלול של כ-3 ק"מ בשטח הפתוח, הסבוך והבוצי, ובעבודת צוות מהירה לפרק ולהרכיב מחדש את הגלגלים.
דקות רבות חולפות מאז שהוזנקו, אני לבד בשמש הלוהטת וכבר ממש מודאגת. מתוך כל הקהל ברקע הרחוק לפתע מזהה חולצה אדומה רצה לעברי. לאט אני מתחילה להבין שזהו רן. רן הנווט בעצמו? מה לעזאזל הוא עושה פה? הוא הוזנק לפני דקות ספורות. אני רצה לעברו ומתבשרת בנורא מכל: "קרתה לנו תקלה חמורה, התפוצץ מנוע"!
ראיתי את המבט המרוסק בעיניו ונחנקתי. זה צבט חזק בלב שלא הצלחתי להנציח יותר מרגעי אדרנלין שעפו מתוך המרצדס האדומה של צוות ניר.
טעימה קטנה מהזווית של המשתתפים
אנחנו, הקהל והצלמים, רואים רק מכשולים מסוימים ונקודות קבועות אליהן ניתן להגיע, אך המתחרים מספרים כי אין זה דומה בשום פנים למה שהם חווים בתחרות מבפנים.
הוזמנתי למקצה פרטי על ידי אחד מהמתחרים החזקים ביותר בתחרות - ג'ים מרסדן מאנגליה, אשר נחשב לאגדה בתחום העבירות ומי שהקים את חברת Giggelpin המייצרת היום את הכננות, ככל הנראה הטובות בעולם. מרסדן קיווה להמחיש לי איך הנסיעה נראית מהזוית של המתחרים.
ג'ים לבש כפפות שחורות, דפק יריקה קטנה אל כפות הידיים, שפשף אותן היטב ושאל אם אני מוכנה. ברוב תמימותי עוד שאלתי למה הוא צריך את הכפפות בכלל. סימנתי לו בראשי שאני מוכנה ומאותו רגע למשך כעשרים דקות בערך עפתי איתו לתוך היער הסבוך, בנסיעה מטורפת בין מרווחים צרים של עצים, לתוך מדרונות תלולים, ואדיות ושלוליות. הרגשתי איך התחת של הג'יפ נזרק מצד לצד ואת ההחלטות המיידיות שהוא מקבל בשברירי שניה. החסרתי פעימה אך חיוך ענק נדבק על פני. משך כל הנסיעה הרצתי לעצמי מחשבות סופניות, ובין מחשבה למחשבה אמרתי לעצמי שהבחור האלוף הזה בוודאי יודע מה הוא עושה.
ג'ים הסביר לי שנסענו רק כ- 70% מהמהירות בה הוא נוסע בתחרות, זאת על מנת לשמור עלי. הוא היה מרוצה לחלוטין מהמבט המבועת שלי בסוף הנסיעה וטען שככה ידע שעשה עבודה טובה.
>> ניר בן זקן חוצה את נתיב הרוביקון המפורסם עם ג'יפ רוביקון 