הג'יפ הראשון נולד בעקבות מכרז בהול שהוציא צבא ארצות הברית עם תחילת מעורבותו במלחמת העולם השניה. התכנון המיוחד של חברה קטנה זכה במכרז אך לא היה ביכולתה של החברה לעמוד בעלויות הייצור וכך התכנון המוצלח (של הדגם שזכה לכינוי 1941) הועבר לחברת וויליס שיצרה במהלך מלחמת העולם לצרכים צבאים יותר מ-600 אלף ג'יפים. לאחר תום הקרבות באירופה ובמזרח אסיה הוסבו רבים מהוויליסים, שנותרו מובטלים לצרכים אזרחיים.
חוואים רבים הפכו את הג'יפ לתחליף זול לטרקטור על ידי הסבה פשוטה יחסית שכללה התקנת וויי גרירה ייעודיים ויציאת PTO (ר"ת Power Take Off) על גל ההינע שאפשרו חיבור בין תיבת ההילוכים למגוון כלים חקלאיים.
אמנם היום מרבית החוואים האמריקאיים משתמשים בטרקטורים של ממש או בטנדרי פיק אפ מפלצתיים, אבל גם במילניום השלישי הג'יפ המודרני עדיין מציג את המתכון הקלאסי והקשוח וגם כיום הרנגלר, ממשיך השושלת של הוויליס, מיוצר באותו מפעל באוהיו ונחשב לאחד מרכבי השטח האמיתיים הבודדים שעדיין מיוצרים ביצור סדרתי, זאת בזכות שמירת האמונים לתצורה הישנה, החסונה והטובה של שלדת סולם עם סרנים חיים והנעה כפולה אמיתית, כשבפסגת ההיצע נמצאת גרסת הרוביקון המיועדת לחובבי השטח האמיתיים.
גם אנחנו התרשמנו בהשקת הרוביקון, שהתקיימה באופן סימבולי בנתיב הרוביקון בהרי סיירה נבאדה בארה"ב, מיכולות השטח הגבוהות של הכלי וקבענו שמדובר ברכב שטח קשוח אמיתי ולא באבזר אופנתי. 
מגזין "מוטור-טרנד" האמריקאי החליט לבחון את קשיחותו של הרנגלר המודרני בצורה מעט שונה ולבדוק האם יש לג'יפ עדיין את היכולת החקלאית כמו שהייתה לאב הקדמון, או שמדובר ברכב שטח מפונפן שלא בנוי לעבודת שדה אמיתית.
אין ספק שהיעדר חיבור PTO מגביל את הוורסטיליות של הרנגלר בשדה, אך עם זאת הרנגלר המודרני בהחלט הוכיח שגם אם לא מדובר בתחליף לג'ון דיר (הפרארי של עולם הטרקטורים), הוא בהחלט מסוגל לחרוש.
