הדוקאטי מזנק קדימה, בעוד ההונדה ממשיך לנמנם את שנת הצהריים. התהליך חוזר במאה קמ“ש, ולאחר מכן ב-120 קמ“ש. את כל העסק אנו עושים שוב גם בהילוך חמישי ורביעי, אולם פעם אחר פעם המנוע המחוספס של המולטי מזניק את האופנוע קדימה בצורה שגורמת לנו להרים גבה. רק בהילוכים הנמוכים בשילוב סל“ד גבוה מנוע ההונדה השאיר אבק קל ליריבו, אז התאוצות של ה-VFR מאיימות לתלוש את הרוכב מהאוכף.
מתברגים בכמה קטגוריות
אבל לפני שנמשיך במבחן, צריך להסביר מה עושים כאן הונדה VFR1200F החדש ודוקאטי מולטיסטרדה 1200S, הספורטיבי בדגמי המולטי, שמשווק בארבע גרסאות הנבדלות במפרט. לרגע נראה כי הם ממש עופות שונים, אולם מתברר שיש הרבה מהמשותף לשניים. אף אחד מהם אינו נופל בהגדרה שלו לקטגוריה אחת בלבד. אם היינו צריכים להגדיר, היינו אומרים שהם מתאימים לכמה קטגוריות: ספורט-תיור, סופר תיור, סופר-ספורט ואפילו סופרבייק.
במקרה של הונדה VFR 1200F העסק ברור קצת פחות. ממש כמו האב הרוחני שלו, ה-VFR800, הוא לא מתברג בשום קטגוריה, ובעצם בהרבה קטגוריות. ה-VFR800 לא היה ממש ספורט-תיור או סופר-ספורט או תיור מהיר. יש שיגידו שהאופנוע נפל בין הכיסאות, אחרים יטענו בתוקף שהוא רב-משימתי. בגרסת ה-1,200 סמ“ק, ואחרי שרכבנו עליו לא מעט, אנחנו יודעים שהוא יכול להיות כולם ביחד ולהתאים למגוון רחב של שימושים ושל רוכשים. הקסם בדגם החדש שהוא מסוגל לחבוש כמה כובעים בלי להתבלבל ולגרום לרוכב להרגיש מהרגע הראשון בבית, למרות המראה הסולידי (הלו, מישהו שם בהונדה, הגיע הזמן להתעורר ולהתחיל לעצב אופנועים קצת יותר מדליקים!). תנוחת הישיבה קרבית והמתלים מכוילים באופן ספורטיבי, גם ההתנהגות מרגישה כך – ולמעשה הוא אופנוע ספורט בכל רמ“ח איבריו.
ספורט אלטרנטיבי
עוד מהרגע הראשון שהנפנו רגל מעל מושבם לצמד האופנועים, היה ברור: מדובר באופנועי ספורט, אך לא בתצורה השגרתית שאנו מכירים. כל אחד מהם מציג פרשנות משלו למונח, אך שניהם מתאימים לקהל רוכשים המחפש אופנוע נוח לרכיבות ארוכות (גם בזוג), בעל ביצועים גבוהים, כזה שיאפשר גם לתקוף פניות בקצב לוהט או סתם כשבא לכם להירגע, לרכוב לעבר השקיעה כשאחד משיריו של ”Blue-eyes“ (פרנק סינטרה) מתנגן ברקע. מעבר בין שני האופנועים בזמן הרכיבה, והתחושה היא שאנחנו מזפזפים בשלט הטלוויזיה בין שני סרטים שונים. המולטי, עם תנוחה זקופה וידיים פתוחות לצדדים סטייל אופנוע שטח, המושב הנוח והמפנק והמנוע שמושך בכל סל“ד תוך כדי פעימות כוח חזקות ומחוספסות, גרם לנו בכל פעם לחייך כמו ילדים למראה סוכרייה על מקל. הכידון הרחב ומרכז הכובד הגבוה מאפשרים להפליק את האופנוע בפניות הדוקות בקלילות רבה, אם כי תחושת ההיגוי עמומה במקצת וצריך היה להתרגל לאופנוע. היטיב להגדיר זאת טל סולומון, עורך מוטובייק: ”אתה עולה על המולטי, והתחושה היא שאתה רוכב על סופרמוטו שדחפו לו הרבה מאוד סטרואידים“.
להבדיל מאופנועי הספורט הצרים והממוקדים של דוקאטי, יש במולטי החדש גם הרבה מחשבה ופינוק לרוכב, ובזכותם הרכיבה קלה, כמעט נטולת מאמץ: לדוגמה, המשקף הקדמי המתכוונן בקלות על ידי שני ברגים גדולים, או השליטה בכל המערכות האלקטרוניות מתבצעת בעזרת האגודל. עוברים להונדה. תנוחת הישיבה שונה מאוד. הרוכב יושב עמוק בתוך האופנוע עם משקל על הידיים, אף שהקליפונים ממוקמים מעל המשולש העליון. התחושה היא שהם ממוקמים נמוך הרבה יותר. המושב נוח ומרווח, ויחידת ההנעה מצויינת. פעולת המנוע חלקה כל כך שהקלישאה של מנוע חשמלי קופצת ישר לראש. אספקת הכוח לינארית, והכוח הולך ונבנה ככל שהסל“ד עולה, עד שהוא מאיים לתלוש לך את הזרועות. בשום שלב אין התפרצויות או הפתעות לא נעימות. ההיגוי שונה מאוד מזה של המולטי.
במהירויות נמוכות, המשקל (כמעט 270 ק“ג, רטוב ללא דלק) מורגש. תוסיפו לזה בסיס גלגלים ארוך, ונדרשת יד חזקה והחלטית כדי לגרום לו לשנות כיוון. הוא מפצה על כך בענק בסוויפרים מהירים, שם הוא מרגיש יציב ברמות-על, גורם לך להשתכר מכוח המנוע ומהיכולת שלו לקחת פניות במהירות מסחררת.
סושי או ספגטי?
עם שניהם אפשר לרכוב ספורטיבי ומהר, מהר מאוד אפילו. אולם ככל שרכבנו על השניים, ההבדלים היו ברורים ומורגשים יותר. יש כאן גם שתי גישות שונות בנוגע לאלקטרוניקה ולניהול מנוע. אמנם בהונדה VFR מנוע ה-V4 בנפח 1,237 סמ“ק חלק מאוד, והדבר מאפשר לתפעל אותו מסל“ד נמוך מאוד, אך הכוח האמיתי יגיע רק מ- 6,000 סל“ד. רק שם, במעלה הסל“ד, המנוע מתעורר ומתחיל למשוך בקצב שיגרום לכם לשיר שירי הלל ולמכור את חמותכם.
המולטי התברך במנוע (וי-טווין, 1,198 סמ“ק) שמושך מסל“ד נמוך בהחלטיות, ובתוך כך הוא מוריד לכביש כל קג“מ שיש לו, בלי לאבד פירור של אחיזה. לחובתו של המנוע עומד חספוס ניכר, שלפעמים יוצר תחושה כי בעוד רגע משהו יתפרק, והדבר מוריד את החשק בתיור או כאשר רוצים להניף את הסל“ד אל-על. לזכותו של המולטי עומדת גם מערכת ה-DTC (בקרת אחיזה) בעלת שמונה מצבים שונים, שלטעמנו עובדת מושלם, ואפילו תאפשר לחובבי הווילי להניף את הגלגל הקדמי בגאון. במולטי, מערכת המתלים הנשלטת חשמלית (DES) של חברת אוהלינס, עושה עבודה מרשימה. בעת הרכיבה אפשר לעבור בין המודים השונים תוך כדי התאמה של פעולת המתלים לרצון הרוכב – מקשיחות ספורטיבית עד רכות תיורית. מתלי ה Showa ב-VFR מצליחים לתמוך יפה במשקל של האופנוע: אינם קשים מדי או רכים מדי, מספקים את הקשיחות הנדרשת לרכיבה ספורטיבית לוחצת, ומנגד סופגים בלי להעניש את הרוכב, לצרכי תיור.
אז אהבנו יותר את הכוח של המולטי בסל“ד נמוך ובינוני ואת ההתנהגות בכבישים מפותלים וצפופים, אך ברגע שעולים לכביש מהיר, ה-VFR הוא המלך. כאילו נולד לאוטוסטרדות של אירופה. ההונדה מרגיש נינוח במהירויות-על, ברמה שתגרום לנו לאבד את הרישיון לצמיתות בלי להבין למה. הבדל נוסף שצץ בעת הרכיבה נוגע לתיבות ההילוכים. בגיר שבמולטי ההילוכים עוברים בנקישה קשה, קשה למצוא את הניוטרל ולפעמים מצאנו ניוטרל בין רביעי לחמישי. לעומת זאת, הגיר של ה-VFR זכאי לתואר ”מושלם“. מערכת הבלימה המשולבת של ה-VFR, בתוספת ABS , מספקת נשיכה עצמתית מהרגע הראשון בו אצבעות יד ימין מלטפות את מנוף הבלם. התחושה היא שעם הלחיצה הראשונה נפתח מצנח ענקי מאחור ובולם באחת את האופנוע לכדי עצירה. הקטע הפסיכי הוא שזה ממש ממכר, ובכל שלב אתה יודע שאתה יכול לבטוח במערכת ה-ABS שתמנע נעילה ודאית של הגלגלים.
לעומת זאת, במולטי, דוקאטי בחרו בגישה שונה. התחושה בידית הבלם הקדמי לינארית והעָצמה הולכת ומתגברת, ובשום שלב אין כאן נשיכה קטלנית, עד הכניסה של מערכת ה-ABS. שלא תטעו, יש שם מספיק עָצמה כדי לגרום למולטי לעצור, אבל בכל זאת תחושת הבלימה ב-VFR חזקה יותר. לצרכים עירוניים המולטי עדיף ובגדול, בעיקר בזכות תנוחת הישיבה. למרות המושב הגבוה, שאינו ידידותי לרוכבים מתחת למטר שבעים, הקלילות שמאפשר האופנוע ברכיבה בעיר ממכרת. עם כניסה לעיר, בוחר עם אצבע יד שמאל בתוכנית ”אורבן“, המתלים נעשים רכים יותר ומערכת ה-DTC נמצאת ברמת התערבות גבוהה.
ההונדה בעיר מרגיש גדול, כבד ומחמם. לזה תוסיפו מצמד שמפריד נקודתית ואחרי פרק רכיבה קצר בפקקים - יד שמאל מתחילה להתעייף.
אז על מי תרכבו לעבר השקיעה?
ללא ספק, אופי הרוכב יהיה המכתיב העיקרי לבחירה. המולטיסטרדה 1200S והונדה VFR1200F שניהם אופנועי ספורט–תיור, אם כי בעלי אופי שונה שקשור ברובו לתנוחת הרכיבה. כל אחד מהם מסוגל לבצע מגוון פעולות בעלות אופי שונה, שיוט בכביש מהיר גם במהירויות גבוהות מאוד, תקיפת פניות צפופות וארוכות, ובעיקר קיצור המרחק מנקודה אחת לאחרת. שניהם יהיו מהירים מאוד בכביש הציבורי, אך אף אחד מהם לא ישבור שיאים במסלול המרוצים. שניהם מרגשים ומספקים כמויות פאן אדירות, כל אחד בדרך הייחודית לו. אז מי מהם הוא המנצח של המבחן? כמו שאפשר להבין, אין כאן מנצח אחד, פשוט מפני שהם שונים. השאלה הראשונה שתשאלו את עצמכם היא איך אתם אוהבים לשבת. למעדיפי תנוחה ספורטיבית עם גוף שעון לפנים – VFR הוא האופנוע שלכם. למעדיפי תנוחת רכיבה גבוהה וזקופה – מולטיסטרדה הוא הדבר.
אחרי שבחרנו את אופן הישיבה, נמשיך לאופי הרכיבה. אם אתם מבלים הרבה מחוץ לעיר, מדי פעם יורדים לערד–סדום, אוהבים את הדרך לאילת – ה-VFR 1200F הוא האופנוע. אופנוע ספורט בתחפושת של ספורט-תיור, נמר בעור כבש. דוקאטי מולטיסטרדה לא נופל בדיוק לתוך קטגוריה אחת. הוא מצליח להתברג בכמה קטגוריות, ומעל הכול, האלקטרוניקה המתקדמת שלו מאפשרת למצות את פוטנציאל הביצועים שלו. אופנוע שייקח אתכם כל היום לפגישות ולסידורים בעיר בנוחות, בסופי שבוע לרכיבות עם בת הזוג, ובכל פעם שרק תחפצו תוכלו לעבור למוד ספורטיבי, להצטרף לחברים לרכיבות בכבישים מפותלים, שם הם יראו את זנב המולטי משאיר אותם הרחק מאחור.
ואחרי הכול, נשאר לדון במחיר. כאן יש הבדל גדול של כמעט 40,000 שקלים לזכותו של ה-VFR. נכון שהקהל שמסוגל לשלם 150,000 שקלים עבור ה-VFR לרוב מסוגל להגיע גם ל- 189,000 שקלים תמורת המולטיסטרדה, ובכל זאת, הפער לא קטן.
*בחנו: טל סולומון, אילן ציוני, משה פרחי
הכתבה התפרסמה לראשונה באתר motobike
לקבלת גליון של מגזין "מוטו" במתנה, לחצו כאן
