זה היה סלע גדול.
ישבתי עליו מעוך. מותש. נוטף מים.
מישהו הגיע אלי מודאג – "אתה פצוע? צריך מים??" שמעתי רוכבים צועקים "אחי, אני לא יכול עוד!" ו"תעזור לי", קולות של רוכבים שזעקו כי נגמר. אופנועים היו מוטלים על האדמה כמו סוסים מתים, מזילים ריר של שמן ודלק, הכל נראה כמו סצינה הזויה של פלאטון, אפוקליפסה עכשיו. או - הדרדסים בעורף האויב.
הזיות של איש באפיסת כוחות.
היתה לי סחרחורת.
נהיה לי שחור.
קאט.
עוד ב-mako רכב
מבחן דרכים: שרקו SE-F300R
הודו: הם סוגדים גם לאופנועים
בית המשפט: אופנועי ב.מ.וו לא גורמים לזיקפה
הכל החל בפניה - תמימה, אלא מה - של בחור בשם אילן עזרא.
סתם שיחת טלפון שלא ידעתי כמה זיעה היא תעלה לי. "בוא תתחרה במרוץ אנדורו" אמר האיש בצד השני של הקו. "אנדורו? זה בטח שבילים ואולי פה ושם איזו דיונה חביבה, חשבתי לעצמי, קטן עלי, הרי אני רוכב בשטח מגיל 16". העניין הוא שלא רק הגוף שלי השתנה מאז הגיל המטופש וחסר האחריות ההוא, גם האנדורו עצמו עבר מהפכה.
היום הוא קרוב יותר למה שמכונה "טריאל" שהוא ענף ספורט דו גלגלי שמטרתו הוא קיפוץ על אבנים, שלא לומר סלעים, שלא לומר בניינים קטנים.
אז ניסיתי.
וכמובן שעשיתי בושות.
בשבת הגיע בוקר המרוץ. הכנסתי את מיקום היעד לווייז, שיקרתי ש"איני הנהג" והוא הסתכל עלי בתימהון של "מה יש לך לעשות שם". הגענו. חניתי בלב יער עלום, הורדתי את האופנוע מהעגלה, עטיתי עלי את בגדי הרכיבה, וכמו - אין מילה אחרת, אידיוט מושלם – עליתי בפעם הראשונה על האופנוע שישמש אותי בתחרות ורכבתי עליו עשרים מטרים שלמים עד לקו הזינוק.
בזה הסתכם אימון הרכיבה שלי.
חיכיתי שם על קו הזינוק לקראת מה שאמורה היתה להיות תחרות האופנועים הראשונה בחיי - הדופק עלה, יובש הורגש בשפתיים, הרגל עם המגף רעדה על הרגלית, התרגשות גדולה.
ואז הזניקו אותי, ולא הרבה זמן אחר כך זה נגמר.
הכישלון היה צורב.
"חבל", אמרו לי אחר כך, "דווקא הפעם נפלת על מרוץ קשה", ממש אותם אנשים שרק כמה ימים לפני זה הבטיחו לי מסלול למתחילים.
אחרי עיסוי לאגו הפגוע החלטתי לעשות את זה פעם נוספת. הבטחתי לעצמי ששהפעם אני מתכונן ברצינות. האימונים נערכו על הק.ט.מ EXC300, אופנוע חזק מאוד וקל משקל עם מנוע שתי פעימות מהדור החדש שהכוח שלו ליניארי יותר ומצליח להעניק גם מומנט מצוין.
"אנשים לא מבינים כמה אנדורו זה קשה. לדעתי זה הספורט הקשה ביותר שיש", אומר לי אוריה כרמלי, מתחרה ותיק שלוקח אותי לרכיבת אימון. צריך כושר אירובי. צריך שרירים. צריך חוסן מנטלי. צריך את הכל. כל מה שאין לי ממנו מספיק. הפעם יש לי שבועיים להתארגן. אני רץ כמעט כל יום. מרים משקולות. בראש המוסיקה ההיא מהסרט של רוקי. או יֶה. הפעם אני הולך לעשות את זה.
במקביל אני רוכב הרבה, כמו יום עם תומר שמש בסדנת האלופים של זיו כרמי ותומר שמש. בית ספר פרטי לאנדורו.
שמש השתתף פעמיים בתחרות הסיקס דייז, אלוף ישראל ארבע פעמים באנדורו, איש שמבין משהו בתחום שמנסה להעביר מהניסיון שלו לאחרים.
יחד איתי מתאמן ילדון בן שמונה עשרה, ושנינו מתרגלים שוב ושוב כניסה לעיקול: גז חזק, בלימה חזקה, רגל שלוחה קדימה, הפניית מבט להמשך העיקול, ושוב גז חזק. פשוט. קלי קלות. אז למה אצלו זה יוצא מהר כל כך?
כך אנחנו מבלים יום שלם ביער, תומר מראה לי איך עושים את זה נכון ואני בתגובה מראה לו איך עושים את זה נכון פחות.
זהו. הגיע יום המרוץ השני בחיי.
"הפעם יהיה מסלול סופר קל", אומר לי מישהו ואני משום מה מתפתה להאמין. הפעם יש לי סיכוי, הרי אין לי שאיפות גדולות, כל מה שאני רוצה זה לסיים. עלה על האופנוע, ושים גז. ואם יש סלע שים יותר גז. זה הכל.
שוב קוראים בשמי ושוב אני מוזנק, נזכר בעצה שנתנו לי רגע לפני - "תהנה!", אבל מספיקות כמה שניות כדי שאני אסבול שוב. המסלול מתעקל לו בין העצים, הילוך ראשון מקסימום שני, עם אינספור גזעים שמחכים שאחבק אותם. הקרקע זרועה באבנים בגודל כדורגל, סלעים קטנים שלא מחוברים לאדמה ומקשים על האחיזה. כל השרירים עובדים. הירכיים, הזרועות, החזה. המוח בריכוז מקסימלי, והגוף נשטף זיעה בתוך דקות. נזכר בכל אלה שלא מבינים את הדבר הזה שנקרא ספורט מוטורי, כל אלה שחושבים איך מתאמצים כל כך כשיש מנוע. בורים.
ההקפה הראשונה עומדת להסתיים אבל היא רק הראשונה מתוך ארבע. די מהר מתחילה להתעכל ההבנה המכאיבה שגם הפעם לא אסיים. אתה נאבק בתחושת ההשפלה, בשאלה מה אתה ומי אתה ועד כמה אתה מוכן להלחם, אבל הגוף מותש כבר, ובשלב הזה עושים שטויות, וטעויות גוררות פציעה ולמי יש זמן עכשיו לקחת חופשת פציעה. תוך כדי מבוכה גדולה אני פורש הצידה, מודה בעוד כישלון.
אחד מהמתחרים המנוסים יספר לי אחר כך שאחרי שלוש הקפות עצר להקיא ופרש. אחר פרק את הכתף.
ואז אני שומע שוב משפט שאיכשהו נשמע לי כבר מוכר - "דווקא היום נפלת על מסלול קשה".
>> סיפורו של הספורט המוטורי בישראל
אילן עזרא, יושב ראש עמותת האנדורו הוא האיש שהשאיל לי את הק.ט.מ 350 הפרטי שלו לטובת המרוץ. האופנוע האחרון שהיה לו לפני כן היה אי שם באמצע שנות השמונים, פנטיק מוטור אנדורו האגדי. את הקטמ הוא קנה לעצמו רק לפני שנה, בגיל 42. "משבר גיל הארבעים? לגמרי. "אתה קורע את התחת בעבודה, לילדים יש חוגים, לאישה יש את הקניות שלה – מגיע גם לי לפנק את עצמי, לא?". ג'וב מאוד לא מפנק הוא לקח על עצמו, הרי זו מדינה שיותר קל לשכוח מי נתן לך 600 אלף דולר מאשר לארגן כמה אופנועים שיבדקו באיזה יער שכוח אל מי מהם יותר מהיר. יש את הרשות לנהיגה ספורטיבית – מי שהספורטאים מכנים בעצב "הרשות למניעה ספורטיבית". "זה לא הם", עזרא טוען, "זה החוק, וזה אנחנו. הרי רוכבים ונהגים היו שותפים בדיונים אז בכנסת". אפשר להבין את עזרא שהוא לא רוצה להסתבך עם מי שבקושי מאשרים כאן מרוצים, אבל לא בטוח שהיתה אז לרוכבים ולנהגים ברירה. הם כל כך רצו שיתנו להם לעשות משהו כל כך בסיסי שקיים בכל מדינה, משהו שקיים בערך מאז שייצרו את האופנוע השני בהיסטוריה, כדי שיוכל להתחרות בזה הראשון. עזרא, שעושה את הג'וב המזוכיסיטי הזה בהתנדבות, גאה בכך מאז שנכנס החוק זו הפעם ראשונה שהצליח לסיים ליגה של ממש עם שישה מרוצים, מה שלא קרה באף אחד מענפי הספורט המוטורי האחרים.  הרי אין אף מדינה שבה יש "חוק ספורט מוטוריי", בדיוק כמו שאף מדינה לא קובעת לשחקני כדורגל מה זה אופסייד. רק אצלנו המדינה היא זו שמוציאה רישיון נהיגה ספורטיבי, רישיון, כמה מביך, שלא מוכר במסלולי העולם משום ששם מי שמוציא רישיון כזה הוא ה- FIA, הפדרציה הבינלאומית שעוסקת במרוצים. אבל עזבו, הרי אנחנו היהודים יודעים תמיד יותר טוב מכולם. באופן אבסורדי יש היום פחות מתחרים מהימים שבהם המרוצים לא היו חוקיים. הרי למי יש כוח לקחת, למשל, אופנוע עם רישוי צהוב, כזה שיש לו כבר טסט ואישור לנסיעה בכביש הציבורי, להעביר בדיקת בוחן, לשלם 500 שקל לשנה, והכל רק כדי שיוכל לעשות מה שהמדינה כבר אישרה לו לפני כן – לרכוב בשטח. "אנחנו הספורט היחיד שמשלם מס על הכלי", אומר עזרא, והרי מה באמת ההבדל בין תחרות אופניים לתחרות אופנועים? הרי גם שם סוגרים כבישים ומתחמים אז למה אצלנו כל כך קשה? מדוע לנו יש חוק ספורט שמקשה על קיום אחד מענפי הספורט הפופלארים ביותר בעולם? |
* תודה גדולה לאילן עזרא שדחף, לאבי ששון מד.ל.ב מוטור ספורט שתמך, ולתומר שמש מסדנת האלופים של זיו כרמי ותומר שמש שניסה לחנך. תמיד יש את הפעם הבאה. 