היום עברו בדיוק שלושה חודשים מאז שפגעת בנו בצומת חורשים. באבי שנהג ובי שישבתי לידו. אבי נהרג במקום, מה שלא מנע ממני לבצע בו החייאה ולנסות להצילו ללא הצלחה. לי לא קרה כלום. היום עוברים שלושה חודשי השלילה המנהלית שקיבלת, ובין אם היא תוארך ובין אם לא, נראה שחייך הנהג הפוגע, שחצה באור אדום עם מערבל בטון ששוקל פי כמה וכמה מהטויוטה המחוצה שלנו – ממשיכים להם כמעט כרגיל.
זאהיר - לא חשבת אפילו לרגע להרים טלפון ולהתנצל, אני מתאר לעצמי שיש מבחינתך אי נוחות בהמתנה למשפט שכנראה יתקיים- אתה לא לגמרי יודע מה תקבל, ובטח היה קשה עם שלושה חודשים ללא עבודה. אבל למרות החוסר נוחות ואי הוודאות באשר לעונש, חייך ממשיכים כסדרם. אתה קם בבוקר, שותה את הקפה שלך ומנשק את האישה והילדים. מה אגיד לך, אני לא שקט עם זה.
הסיבה לכך היא לא דבר אישי נגדך. לא הכרתי אותך כמובן לפני, ולמעשה גם כיום אני לא יודע עליך הרבה חוץ מהעובדה שאתה לא נהג אחראי במיוחד שלוקח את מערבל הבטון שלו ועובר איתו באור אדום תוך התעלמות מההשלכות של נהיגתך. לא התכוונת להרוג את אבי, זה פשוט קרה. בטעות.
נכון, מותר לבן אדם לטעות, כמעט בכל נסיבות אחרות. הבעיה היא קלות הדעת של נהג משאית עירני (התאונה הייתה בבוקר) על מכונה ששוקלת 15 טון, שיקול הדעת שלך גרם לך לעבור באור אדום כדי להספיק לחסוך כמה שניות כי הייתה לך יציקה על הראש או השד יודע מה. זה לא מעיד על טעות אנוש ולא מעיד על אדם שלא שם לב לרגע. זה מעיד על בן אדם חסר אחריות. אין לי שום דבר אישי נגדך זאהיר, ראיתי אותך רק פעם אחת בחיי עד כה. אני לא שקט עם זה בגלל שאני יודע שהמערכת תיתן לך לחמוק מזה בעונש מגוחך, ולמעשה תוביל למקרה המצער הבא.
זאהיר למעשה אתה לא מודה בטעותך. לא מתנצל ולא מביע חרטה – לפי מה שאני מבין נכון לכתיבת שורות אלו. בעוד שחייך ימשכו פחות או יותר כרגיל, חיינו שלנו לא יהיו כרגיל יותר לעולם. אבי לא יהיה בחתונתי, לא יראה את נכדיו, ואפילו לא יראה יותר משחקים של מכבי. הוא לא יאכל במסעדה האהובה עליו, ולא יטוס יותר להרי הדולומיטים. זאהיר אתה אחראי לזה, ואתה צריך לשלם.
ואיפה החוק?
לשלם במסגרת החוק כמובן. אני נתקל במערכת החוק – ועד כה כל מי שנתקלתי בו במשטרה הוא איש מקצוע ראוי. ובכל זאת אני יודע שלא תזכה לענישה הראויה לך כמי שהרג את אבא שלי מול עיניי ויכול היה להרוג כל אדם אחר אם הגורל היה מכוון אחרת. לפי פסיקת בתי המשפט זה נראה שאתה יכול להיות רגוע. נכון להיום, הכוונה היא להאשים אותך במוות ברשלנות, עבירה שהעונש המירבי עליה הוא שלוש שנים. אבל, אתה יכול לסמוך על השופטים שלנו תקבל פחות.
זה בדיוק מה שקרה במקרה של צבי לוין שהרג את רחל מגרלשווילי ז"ל בעת שחצה ברמזור אדום עם משאיתו. הוא התבכיין על נסיבות חיים ועל זה שקשה לו עם מעשיו. נו, ומה ציפיתם? שיגיד שהוא שמח עם מעשיו? כך היה גם במקרה של יוסף כהן, נהג מונית שחצה באור אדום ביודעין, גרם למותו של אדם וקיבל עשרה חודשי מאסר בפועל. ונדמה שאין צורך להרחיב במקרים של ענישה לא מחמירה מספיק.
אני לא איש של משפט פלילי, זה ממש לא תחום המומחיות שלי. בחוברת המידע שמחלקים לנפגעי עבירה, שמבוססת על חוק העונשין, כתוב שהריגה – עבירה בגינה עונש המקסימום הוא 20 שנה - היא גרימה למותו של אדם כאשר בעת המעשה הנאשם מודע לכך שהוא עשוי לגרום למוות. לא יודע מה איתך, זאהיר, אבל אני לא יכול להעלות במוחי יותר מדי תוצאות אפשריות לנסיעה ברכב ששוקל מעל 15 טון ומעבר באור אדום חוץ מכך ש"זה עשוי לגרום למוות".
אבל, העבירה שתואשם בה, כאמור, במקרה שלנו, כמו שזה נראה עכשיו, הינה מוות ברשלנות. עבירה בה הנאשם לא מודע בעת גרימתה כי היא עשויה לגרום למוות. עבירה שהענישה הממוצעת עליה היא פחות משנה. אני כבר מדמיין את הדיונים בבית המשפט ואת ניסיונותיך לבקש הקלה בעונש. בוודאי תבוא ותספר שאתה קשה יום, שיש לך ילדים לפרנס. מי יודע, אם תיפול על שופט רחמן אולי אפילו תקבל רק עבודות שירות.
מה שגרוע כאן הוא לא רק האסון האישי שלנו, אלא המסר המערכתי שמועבר בפסיקה כזו. שלושה חודשי שלילה עברו והנה אתה בטח יכול לחגוג עם חבריך. ולהמשיך לצחוק ביחד איתם על מערכת המשפט של המדינה שלנו. הענישה הממוצעת במקרים הללו, שלא מעודדת שינוי בכלל, פשוט מנציחה את הבעיה.
זאהיר, נדמה לי שאין מתאים יותר מלתת לשופט מישאל חשין, במילותיו, לחתום את הפניה אליך בדברים שכתב על תאונות דרכים טרם האסון שהוא ומשפחתו עברו "דומה כי על נושא תאונות הדרכים בארץ אין צורך להרחיב דיבור, וכפי שאמרנו לא אחת המרחם על מי שאינו ראוי כי ירחמו עליו סופו שיתאכזר למי שראוי כי ירחמו עליו". עד שזה לא יקרה לכם, לא תאמינו בכלל כמה מהר תאונת דרכים אחת יכולה לשנות את חייכם. אנו מרחמים על מי שאינם ראויים לרחמינו, וכך מנציחים את המצב.