עדיין זכור לי המקרה בו ס', השכן של הוריי, מיהר בחופזה למכור בהפסד ניכר את הפורד שזה עתה רכש לאחר שהתברר לו שהמכונית יוצרה בגרמניה.
ס' לא היה היחידי או יוצא דופן במיוחד. חרם על מוצרים מתוצרת גרמניה היה נפוץ ומקובל מאוד בישראל, בערך עד לאמצע שנות השמונים של המאה העשרים.
גם ישראל הרשמית הקפידה באותן שנים שלא לרכוש מכוניות מתוצרת גרמניה ובשל כך, בין היתר, בחרה בוולוו כמוביל הרשמי של שרי ממשלת ישראל.
בישראל של 2011 החרמת מוצרים ממקור גרמני הפכה לנדירה ביותר. האיכות הגבוהה של תוצרי גרמניה הביאה רבים להשתמש במטבע הלשון הסלנגי "דיוק נאצי" כדי לציין תכונה חיובית של הקפדה על פרטים במכוניות מתוצרת גרמניה. יתרה מכך, כיום אפילו שרי ממשלת ישראל מתפנקים במכוניות גרמניות מתוצרת אודי.
לא ננקוט כאן עמדה האם 66 שנים אחרי נפילתו של המשטר הנאצי וסיומה של התקופה החשוכה ביותר בתולדות המין האנושי, לפחות בעידן המודרני, יש לזכור את זוועת העבר אך להתייחס לגרמניה של היום ואל תוצריה בצורה סלחנית או שצריך, כמו זעקתם של מיליוני הנרצחים, לעולם לא לשכוח ולא לסלוח, אבל נספר לכם מעט על שיתופה של תעשיית הרכב הגרמנית בתוכניות המשטר הנאצי.
גם היום לא ניתן להבין כיצד מנהיג מטורף הצליח לסחוף אחריו את העם הגרמני להאמין בתורת גזע חשוכה ולקחת חלק במעשי זוועה. יתרה מזאת, היטלר לא סחף רק "האזרח הקטן" אלא גם את ברוני הממון ואת חברות הענק הגרמניות שלקחו חלק בעשייה הנאצית ונהנו בשנות שלטונו של הצורר משגשוג חסר תקדים.
היטלר עלה לשלטון בשנת 1933 לאחר שנים בהן גרמניה הייתה שרויה במשבר כלכלי קשה שהתחיל לאחר מלחמת העולם הראשונה והתעצם בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של ראשית שנות השלושים. חברות רבות היו על סף פשיטת רגל ועלייתו של המשטר הנאצי על שלל תוכניותיו הגרנדיוזיות הייתה עבורן קרש הצלה ומקור לתזרים מזומנים בלתי פוסק.
היטלר הוגה את "מכונית העם"
אחת היוזמות המפורסמות ביותר של היטלר הייתה הכוונה להפוך את המכונית לכלי תחבורה זמין, אמין ובר השגה לכל גרמני. לצורך משימה זו הוא פנה למהנדס המבריק פרדיננד פורשה (כן, ההוא שעמד גם מאחורי מותג הספורט פורשה) והציג לו מפרט דרישות ליצור "מכונית העם", או בגרמנית - פולקסווגן.
בין היתר הדרישות כללו יכולת להסיע 5 אנשים, להגיע למהירות של כ-100 קמ"ש, לצרוך לכל היותר ליטר בנזין לכל 12 ק"מ ובראש ובראשונה לעלות פחות מאלף מארקים.
פורשה נענה לפנייתו של היטלר שתקצב את הפרויקט בנדיבות וכך ב-1938 נולדה החיפושית המדהימה שעמדה בכל הדרישות של היטלר והקדימה את זמנה. במקביל, בתקופת השלטון הנאצי הושקעו תקציבי ענק בתשתית הכבישים הגרמנית והאוטובאנים הראשונים נסללו.
שליטה מוחלטת במסלולי המרוצים
מעורבותה של המפלגה הנאצית בעולם הרכב לא הסתיימה בזה והייתה נרחבת הרבה יותר. בהתאם לתורת הגזע היטלר הורה לעודד את מרוצי המכוניות ולהציג עליונות גרמנית בספורט המתקדם שזכה לפופולריות עצומה ברחבי העולם ופיאר לא רק את הנהגים שהשתתפו בו אלא גם את יכולות פיתוח הטכנולוגיות הגרמניות שנהנו ממשאבי אנוש ותקציבים בלתי מוגבלים. השליטה הגרמנית בספורט המוטורי העולמי בשנות השלושים הייתה מוחלטת. הפיתוחים הטכנולוגיים שנהגו בקבוצות המרוצים של מרצדס ואוטו-יוניון (לימים אודי) הזניקו את הספורט המוטורי קדימה והיוו את הבסיס למרוצי המכוניות כפי שאנו מכירים אותם כיום.
לאנשים ברחבי העולם היה נוח באותה עת להפריד בין העדויות הקשות על פגיעה בחברה היהודית בגרמניה ותורת הגזע הנאצית ובין המכוניות הגרמניות, עטויות דגלי גרמניה הנאצית וסמלי צלב הקרס שניצחו מרוץ אחר מרוץ והפכו למושא הערצה בכל רחבי העולם. נהגי המרוצים של התקופה נהנו ממעמד של כוכבי על אך נאלצו להזדהות, מתוך רצון או שלא, עם מערכת השלטון הנאצית שמצידה עשתה שימוש נרחב בהישגי הספורטאים הגרמנים על מסלולי המרוצים ברחבי העולם באותה התקופה.
פסי היצור הוסבו לשימוש צבאי
המעורבות של תעשיית הרכב הגרמנית במאמץ להנחיל את תורת הגזע הנאצית ברחבי העולם התעצמה עם פרוץ המלחמה והסבת קווי היצור האזרחיים לצרכים צבאיים: גי'פ הסער של הוורמאכט, צבא גרמניה, התבסס על החיפושית האזרחית ועשה שימוש במכלולים רבים שתוכננו עבורה. במפעלי פורשה ייצרו טנקים מסוגים שונים ולקחו חלק בפיתוח טכנולוגית רקטות ה-V1 ששוגרו אל מטרות אזרחיות בלונדון, ב.מ.וו יצרה מנועים ששימשו מספר דגמי מטוסים של חיל האוויר הנאצי וגם אופנועים אשר צוידו בסירת צד עליה הוצב מקלע קל, שהיו בשימוש נרחב ביותר בכל החזיתות, מרצדס תרמה את חלקה ביצור מנועים תעופתיים, פיתחה בלון צפלין למטרות צילום צבאי והפצצה, בנתה רכב שטח גדול בעל כושר עבירות יוצא דופן (שגרסתו האזרחית מוכרת בשם יונימוג) ושימשה כספקית המכוניות הרשמית לבכירי הרייך ובראשם הפיהרר שהיה מעריץ גדול של החברה ועשה שימוש בדגמים שונים ומגוונים של החברה גם בעצרות ובמצעדי ניצחון בבירות אירופה אותן כבש.
אסירים ממחנות הריכוז שימשו כעובדי הכפייה
את הפרק האפל ביותר בקשר בין יצרניות הרכב הגרמניות המוכרות למשטר הנאצי מנסות יצרניות הרכב הפועלות גם היום להצניע ככל האפשר.
מסתבר שבכל מפעלי הרכב הגרמניים, ללא יוצא מהכלל, הועסקו בתקופת מלחמת העולם השנייה עובדי כפייה יהודים ואחרים שנרדפו על ידי הנאצים. מדובר במאות אלפי עובדים אשר הועסקו בתנאי עבדות, במשמרות ארוכות וסבלו מתנאי מחייה איומים, רעב והעדר תנאים בסיסיים למחייה במחסנים תת קרקעיים ללא תנאים סניטריים שהוסבו למגורים של עובדי הכפייה. התנאים הקשיים הביאו במקרים רבים לתוחלת חיים קצרה מאוד, אך את הדלדלות השורות מיהר השלטון הנאצי להשלים על ידי הבאתם של פועלים חדשים ממחנות הריכוז.
הנאצים לא הסתפקו בפועלים ולאחר המלחמה נתגלו גם עדויות לשימושים מזעזעים שנעשו בתעשייה הגרמנית במוצרים שהופקו משאריות הנרצחים. כך למשל, במפעל של חברת חלקי החילוף הענקית שפלר נמצאו גלילי בד במשקל של כ-2 טון שהוכנו משיער אדם.
מקורם של גלילי בד הריפוד העבה בשערות ראשם של כ-40 אלף אסירים מאושוויץ. דגימות שנלקחו מהאריגים אף הצביעו על שרידי גז מסוג "ציקלון בי" ששימש את הנאצים להשמדה המונית.
באיחור רב, לפני מספר שנים גרמניה הרשמית אף הודתה שבמהלך המלחמה נעשה שימוש רב בעובדי כפייה בתעשייה הגרמנית והוקמה קרן של 10 מיליארד יורו לפיצוי הנפגעים בשיתוף הממשלה הגרמנית והקונצרנים הענקיים אליהם משתייכים מרבית יצרני הרכב הגרמניים המוכרים לנו היום. בסופו של דבר כ-70 אלף ניצולי שואה החיים בישראל ושימשו כפועלי כפייה במפעלים גרמניים בעת המלחמה קיבלו בשנת 2003 פיצוי של 5000 יורו לאדם.
>> אוסף המכוניות של סדאם חוסיין