המצוד אחר גורמים בעלי פוטנציאל ריכוזי אמנם מוציא כמה שחקנים לחזית, אך גם מכניס לבונקר תקשורתי הרבה מאוד יזמים ושחקנים קיימים עם כוונות להתרחבות עסקית מהותית בשוק הרכב הישראלי. אפילו בטר פלייס, יזמית הרכב ותשתית הטעינה, שבעבר לא היססה לבשר לציבור בארץ על כוונותיה להפוך לגורם דומיננטי, אולי הכי דומיננטי, בשוק הרכב המקומי, מיתנה לאחרונה את הצהרות הכוונות שהיא משחררת בארץ.
אבל נראה שכללי הזהירות המקומיים נשכחים בנאומים מעבר לים, שבהם מוצגת פעילותה של בטר פלייס בישראל בתור הצלחה מסחררת ודוגמה לפוטנציאל הגלובלי של החברה ושל הרעיון שמאחוריה. בשבוע שעבר, למשל, נאם שי אגסי בסן פרנסיסקו בפני פורום APEC המכובד שבו חברים שרים ומקבלי החלטות בתחום האנרגיה והתחבורה מכל אזור אסיה-פסיפיק.
אגסי חזר על התחזיות שמבוססות על תוכנית החומש של סין, ולפיהן מספר כלי הרכב בעולם יזנק במאות מיליונים בחמש השנים הקרובות, מה שיביא לזינוק דרמטי בביקוש לדלק ובמחיריו, עד ל-147 דולר לחבית. הוא הציג את רעיון החלפת הסוללות, ואז הגיע לפרק המתאר את הפעילות בישראל.
"בישראל יש כיום בקרקע רשת (טעינה והולכה) שמאפשרת כבר היום לטעון מכונית חשמלית בבית ובעבודה. לאורך הכבישים המהירים יש "רובוטים", תחנות החלפה, שמכסים את כל המדינה. יהיו 55 תחנות כאלה, 4 תחנות לכל 160 קילומטר של כביש", אמר אגסי. "העלות של כל הרשת הזאת (כלומר היקף ההשקעה של בטר פלייס והחברה לישראל בהקמתה), היא 150 מיליון דולר, שהם שווי ערך לשישה ימים של צריכת דלק בישראל".
אגסי סיפר ש"הנהג הישראלי יכול לקחת מכונית שמתומחרת פחות מטויוטה קורולה, טובה יותר מטויוטה קאמרי, שיש לה טווח בלתי מוגבל והיא מהירה יותר מאודי A6. רוב הלקוחות בישראל רוצים אותה. זוהי מכונית מייצור המוני שמיוצרת במפעל שיכול לייצר 450 אלף מכוניות בשנה. 460 חברות ותאגידים בישראל כבר חתמו על החלפת כל הצי שלהם ברכב חשמלי ב-4 השנים הקרובות. מדובר על כ-85 אלף מכוניות - כמחצית ממה שהישראלים קונים בשנה ממוצעת. בקצב הזה, המכונית הנמכרת ביותר בישראל בתוך שנתיים-שלוש תהיה חשמלית".
זהו ללא ספק חזון מרתק, אבל הוא מספק תחמושת חיה ונפיצה בזמן אמת לגופים כמו ועדת זליכה, שבמנדט שלהם מופיע במפורש המשפט "הגדלת התחרותיות בתחום יבוא הרכב החשמלי". נזכיר רק שירון זליכה לא היסס להתעמת בעבר חזיתית עם החברה לישראל, בעלת הבית של בטר פלייס.
