הלילה לא עצמתי עין. במקום זאת, ספרתי את הדקות שנשארו עד לדיון הגורלי הבוקר בבג"צ נגד הרפורמה בנושא הקנאביס הרפואי. יותר נכון, ספרתי את הדקות שנשארו לצו הביניים שמגן עלינו, המטופלים, כי היום זה היום: היום זה היום שבו יתברר אם הצו שנתן בית המשפט לפני שנתיים תמימות, המורה על שמירת תנאי האסדרה הישנה לחלק מאוכלוסיית המטופלים, יבוטל כדרישת המדינה - וגם אנחנו נזרק לחולאי באסדרה החדשה, או שלהיפך - הצו יוחל על יותר מטופלים ולזמן רב יותר. אולי על כולם ולתמיד.
אם תשאלו את המדינה, האסדרה החדשה היא גן עדן - והכל כ"כ מושלם שמדינות אחרות רוצות להעתיק מאיתנו את האסדרה שאנחנו המצאנו (יש גם מדינות שרוצות להעתיק מאיתנו כלי נשק, נו אז?). אם תשאלו את מטופלי הקנאביס הרפואי באשר הם, האסדרה החדשה לקחה מהם את הטיפול היחידי שהקל על סבלם: היא ייקרה את הטיפול פי 3 עד 10, העלימה זנים נפוצים ותכשירים מוצלחים מהמדפים, הביאה לסך תופעות לוואי שלא נשמע עליו בשום מקום בעולם - ולחוסר עקביות בטיפול הזמין.
גם בג"צ הכיר בכל הכשלים האלו, ונתן למדינה הזדמנות לתקן אותם במשך שנתיים. בינתיים, הוא נתן לחלקנו הגנה - חלקית וזמנית בלבד.
אז אנחנו חיים על זמן שאול. הורים לילדים חיים בחרדה שאחרי היום כבר לא תהיה להם תרופה לתת לילד האפילפטי שלהם, חולי סרטן פוחדים שאחרי היום יצטרכו לשלם אלפי שקלים על התרופה, ואני - שלא ישנתי הלילה כי זה עלול היה להיות הלילה האחרון שבו עוד יכולתי להיות מחוץ למיטה. כי אולי אחרי היום, כבר לא תהיה לי התרופה שמאפשרת לי ללכת ולאכול בכוחות עצמי.
יש מצבים שבהם צדק שרק נראה ואינו נעשה, הוא אינו צדק. כשמאה אלף איש חיים בפחד קיומי שכל יום יהיה היום האחרון בו הם יכולים להרשות לעצמם תרופה שהרופאים אמרו שהם צריכים, זה בדיוק מצב כזה.
כולי תקווה שצדק זה מה שיקרה היום בבית המשפט. יאללה, מתחילים.