מתוך הנתונים שפרסם לאחרונה משרד הבריאות עולה כי אוכלוסיית הגיל השלישי, דהיינו גילאי 65 פלוס, מהווה פחות מ-5 אחוזים מתוך סך מטופלי הקנאביס הרפואי בישראל. במילים אחרות, כ- 5000 קשישים בלבד מתוך אוכלוסיה של כמיליון (גילאי 65+) – מטופלים כיום בקנאביס רפואי.
בהתחשב בכך שגופנו איננו משתבח עם השנים, תמוהה העובדה כי דווקא אוכלוסיית הקשישים צורכת הכי פחות קנאביס רפואי. האם זה משום שזו האוכלוסיה הבריאה ביותר? או לחלופין, האם זו אוכלוסייה שעדיין חוששת מהדימויים השליליים של הקנאביס ועדיין מושפעת משנות התעמולה של הרשות למלחמה בסמים?
למה מבוגרים נמנעים מטיפול בקנאביס?
השבוע הוזמנתי להרצות, על קנאביס כמובן, בבית דיור מוגן "מודיעין פאלאס". חשבתי לעצמי שזו תהיה הזדמנות מצוינת לנסות להבין מדוע האוכלוסייה המבוגרת עדיין חוששת מקנאביס. דקות ספורות לפני תחילת ההרצאה הצצתי לאולם: כ- 200 איש מילאו אותו כמעט עד אפס מקום. אני חייב להודות שהתרגשתי "אם בעקבות ההרצאה" חשבתי לעצמי, "ולו קשיש אחד בלבד ישתכנע להתנסות בקנאביס וכתוצאה מכך איכות חייו תשתפר, עשיתי את היומית".
במהלך ההרצאה סיפרתי כיצד הקנאביס, ששימש כתרופה נפוצה למגוון רחב של מחלות וסימפטומים הפך ל"סם מסוכן ולא חוקי" לפני כמעט 100 שנים וכיצד, בשנים האחרונות, הוא זוכה לטיהורו מאשמת היותו "סם מסוכן" ולאט לאט רוכש מחדש את מקומו הראוי בארון התרופות הממוצע.
הבעיה - היעדר הדרכה ולימוד
החלק המעניין ביותר מבחינתי היה החלק של השאלות ותשובות. לצערי, גיליתי כי קשישים רבים קיבלו רישיון לקנאביס רפואי אך הפסיקו את הטיפול הואיל ולא ידעו כיצד להשתמש בשמנים ו/או בתפרחות שקיבלו. "יש לי ארגז שלם עם שקיות שלא סיימתי ובקבוקי שמן שאפילו לא פתחתי, ניסיתי המון סוגים ושום דבר לא עזר", סיפר לי אחד הדיירים. מתברר שהוא קיבל קנאביס שמכיל ריכוז נמוך מידי של חומרים פעילים (5T עד 10T) ולאחר שנואש מהתוצאה, החליט להפסיק את הטיפול. אחרים קיבלו שמן CBD בזמן שהיו צריכים לקבל THC, ומי שקיבל את השמן המתאים לא קיבל הדרכה לגבי המינון שיש ליטול. אחד הדיירים סיפר על חוויה לא נעימה שעבר לאחר שנטל בתמימות מינון גבוה מידי של טיפות "אל תשאל מה חוויתי, אני לא רוצה לנסות את זה שוב!".
נזכרתי כיצד לפני מספר שנים הוזמנתי להדריך מטופלת שלא הצליחה לחוש שום הקלה בכאב "למרות שניסתה סוגים רבים של קנאביס". בזמן שבעלה ניגש למטבח כדי להכין לנו ספל תה, הכנתי לה גלילית קנאביס (ג'וינט). היא הושיטה את הג'וינט לפיה בעודה יושבת בכיסא הגלגלים, ראשה שמוט. באופן בלתי נמנע, כשהיא הציתה את הגלילית העשן נכנס לעיניה. בנוסף, היא לקחה שאיפה גדולה מידי וכתוצאה מכך השתעלה קשות. "אתה רואה?" היא פנתה אלי כשנרגעה מהשיעול, עיניה עדיין דומעות: "זה עושה לי רק רע". "בואי ננסה שוב", הצעתי לה, "אבל הפעם, זקפי את ראשך כשאת מדליקה את הגלילית וקחי שאיפה הרבה יותר קטנה". כעבור דקות ספורות, עוד בטרם התה היה מוכן, היא קראה לבעלה בהתרגשות: "אני לא מאמינה, זה עובד! הכאבים נעלמו, אני יכולה להזיז את הרגל, בוא תראה!".
במהלך ההרצאה, התחזקה בקרבי ההבנה כי היעדר הדרכה נאותה היא אחת הסיבות לכך שקשישים כה מעטים נעזרים כיום בקנאביס רפואי לשיפור איכות חייהם. נטילת קנאביס אינה דומה לנטילת תרופה כימית. ההדרכה לשימוש נכון ואופטימלי בקנאביס, ההכרחית לצורך הצלחת הטיפול, נשכחה משום מה מהשרשרת שגיבש משרד הבריאות, שרשרת שמתחילה בחוות הגידול ומסתיימת בבית המרקחת.
האם ראשי משרד הבריאות סמכו על הילדים ו/או הנכדים שידריכו את סבא וסבתא? אם כך, זה לא קרה, וקשישים רבים מוותרים על הטיפול בשל היעדר הדרכה נכונה. "בהרצאה הבאה", ציינתי לעצמי, "אתן דגש נרחב יותר על צריכה נכונה של קנאביס רפואי".
יש לקוות כי הן משרד הבריאות והן השחקנים הגדולים שעל המגרש יפנו משאבים הנחוצים כדי להנגיש את הקנאביס הרפואי לאוכלוסייה שיכולה להפיק ממנו תועלת כה רבה, וללמד אותה כיצד לעשות שימוש רפואי נכון בתפרחות ו/או בשמן שברשותה.
הכותב הוא פעיל ותיק למען ההכרה בסגולות הרפואיות של הצמח