בערב קריר באמצע השבוע נשלחתי לפגוש את גיבור הילדות שלי. להגשים חלום. כשצעדתי ברחובות של השכונה בה היה אמור להתגשם אותו חלום ההתרגשות החלה לבעבע בי, הידיים רעדו (ולא מקור) והראש התמלא במחשבות - בחיים שלי לא חשבתי שיום אחד אשב לראות משחק כדורגל עם הדמות עליה גדלתי. ההייתי או חלמתי חלום?
כדי להבין למה המפגש עם דל פיירו (שהגיע לארץ בעזרת הייניקן, ותודה גם לכם על זה) הוא כל כך משמעותי עבורי, חשוב שאפתח בהקדמה קצרה: גדלתי במילאנו, בזמן שכל הסובבים אותי אהדו את הקבוצות המקומיות ורק אני העדפתי את יובנטוס מטורינו. אתם יודעים, "הגברת הזקנה", זו שכמובן נחשבת לקבוצה הכי שנואה בעיר. הכוכב והקפטן של הקבוצה היה אז אלסנדרו דל פיירו שכונה "הנסיך" (או "האביר"), ונחשב בעיני רבים לאחד השחקנים הכי טובים בתקופה. בשבילי הוא היה מלאך כדורגל - הרבה יותר מנסיך או אביר.
בסופו של דבר, חלק מהכוכבים עזבו וחלק לא מבוטל נשאר; שחקנים כמו ג'יג'י בופון, פאבל נדבד ודויד טרזגה הקשיבו לקריאה של הקפטן שלהם וכיתתו את רגלייהם לפריפריות הכי רחוקות של איטליה. וכך, במקום לשחק מול עשרות אלפי צופים כל שבוע, הם חרשו את ארץ המגף וכיכבו באיצטדיונים שאפילו הקופסא בנתניה נראית מתקדמת לעומתם. מיותר לציין שברגע שהם ירדו ליגה, הקבוצות הגדולות של אירופה התנפלו על כוכבי הקבוצה - אבל דל פיירו סירב לכל ההצעות המפתות ונשאר. מלאך נו.
ההחלטה של אלכס השפיעה לא רק על השחקנים, אלא גם עלינו, האוהדים, מי שראו את המסירות של הקפטן שלהם לקבוצה. יש שיגידו (ובהם אני) שהמשפט הזה "אביר אמיתי לא עוזב את הגברת שלו" אפילו עיצב את האופי שלהם במהלך השנים (אל תשפטו, בכל זאת מדובר בשנות נעוריי) וליווה אותם בהמשך חייהם.
ההערצה שלי לדל פיירו לא השפיעה רק עליי, כל המשפחה חיה את השיגעון שלי אליו. בגיל 13 אמא שלי אפילו הזמינה אותו לבר מצווה - הוא כמובן לא בא ואני בספק רב שההזמנה בכלל הגיעה אליו או למקורביו, אבל בכל זאת משהו בי קיווה שזה יקרה. לכן, הערב ההיסטורי שלי אתמול, היה סוג של סגירת מעגל עם הילד הזה בן ה-13 שעל כל קירותיו מודבקים פוסטרים של השחקן.
חוזרים לאתמול בלילה; לקראת 21:30 הגיע דל פיירו לבית המפגש שהייניקן ארגנו ונצבע כולו בצבע ירוק בוהק עם המון בקבוקי בירה בכל מקום. ההתרגשות אצלנו האוהדים הייתה גדולה: חלק בכו, חלק רצו לחבק אותו, למרות שהוא לא ממש נראה בעניין - אבל כולם רצו סלפי ולחיצת יד.
מה שבלט הייתה ההבנה של אלכס שהוא נמצא קרוב קרוב לאוהדים שלו, אלו שכל חייהם חלמו רק להגיד לו תודה והוא, כמו הג'נטלמן שהוא, לא עשה פרצופים אלא נתן לכל אחד את ההתייחסות שהוא דרש. אני אישית קפאתי, ישבתי בסלון עם הכוכב שגדלתי עליו וראיתי איתו (ועוד כמה שנדחפו לי לסיטואציה) משחק כדורגל וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא: "האם אני בתוך חלום של עצמי בגיל 13? או שזאת המציאות?".
למזלי, לידי ישב רון שחר, מי שלאחר כמה דקות שיחה הבין את הקשר שלי לדל פיירו ושאל אותי: "סיפרת לו?" התשובה הייתה שלילית ורון פעל מיד.
"אלכס יו האב טו היר דיס" צעק רון לדל פיירו כאילו מדובר בחבר שלו, הצביע עליי והתחיל לספר לו את סיפורי. ברגע שדל פיירו הסתכל עליי הבנתי שאין מנוס ואני חייב לפתוח את הפה. הודיתי לרון שהוסיף לי בקריצה: "לפעמים צריך קצת חוצפה חיובית", ואני מיד סיפרתי לדל פיירו באיטלקית איך הוא השפיע על חיי ולמה בעיני הוא אגדה. הוא הסתכל עליי נבוך ביותר (בכל זאת הוא כנראה שומע את זה כל יום), השיב לי "תודה רבה" והנהן בראשו. הוא אמנם רגיל שמספרים לו דברים כאלה - אבל מבחינתי זאת הייתה נקודת ציון הסטורית בחיי. פגשתי את גיבור ילדותי וסיפרתי לו כמה הוא השפיע עליי - והוא? הקשיב עד הסוף ואפילו הודה לי. את המעגל הזה סגרתי.
בהמשך הערב הגיע "בהפתעה" גם אנדראה פירלו, שדפק על הדלת ונפגש עם חברו מהעבר, דל פיירו. כנראה שהם לא באמת היו צריכים להגיע לישראל בשביל להיפגש, אבל זה עדיין רגע מרגש כל כך. בהמשך הערב סיימנו לראות את המשחק יחד עם 2 אלופי העולם, דבר שגם בחלומותיי לא דמיינתי, ובסופו של המפגש הצלחתי להגניב סלפי עם פירלו.
ומה עם דל פיירו? לצערי לא הייתה לי מספיק "חוצפה חיובית" לבקש ממנו סלפי, והרי בשביל זה הגענו עד הלום. עם שריקת הסיום קפצתי לכיוונו כדי בכל זאת לנסות ולתעד את הרגע ההיסטורי הזה, אבל זה היה מאוחר מדי. ברגע שהמשחק נגמר, 2 האלופים כבר חזרו למלון שלהם ולי נשאר "רק" הזיכרון מערב בלתי נשכח. מספיק לא?
