טל רוכמן מוכר יותר בקהילת המוזיקה האלקטרונית תחת שם הבמה Whales. אמנם הוא רק בן 20, אבל הוא הספיק כבר להפוך לדיג'יי מוצלח ברמה בינלאומית, ולאמן מוביל בסצנת הדאבסטפ. רבים לא יודעים שמאחורי ההצלחה הגדולה מסתתר סיפור לא קל ומעורר השראה. רוכמן הצליח להתמודד עם מצב נפשי מורכב מאוד בעזרת המוזיקה.
"אני שומע ומתעניין במוזיקה באמת מאז שאני זוכר את עצמי", מספר רוכמן בשיחה עם mako. "בגיל 8, כשהייתי ביסודי, מאוד אהבתי לנגן על דרבוקה. הייתי מעולה בזה ואפילו הייתי בכמה תחרויות מטעם הבית ספר. כשהתחילו לי יותר הטיקים והטורט, הפסקתי לנגן כי לא הצלחתי להתרכז והמוטוריקה שלי הידרדרה".
דווקא בגלל זה מוזיקה אלקטרונית מאוד נגישה לך.
"ברור, זו הסיבה שאני עושה את זה. תמיד רציתי לעשות מוזיקה. כל כך אהבתי מחשבים והייתי עושה הכל על המחשב – כותב, עושה גרפיקות, סרטונים והדבר היחיד שלא עשיתי היה מוזיקה. ברגע שהבנתי שכל הקטע של הדרבוקות לא בדיוק ילך לי פשוט התחלתי לחקור. שאלתי באיזשהו פורום על תוכנת להפקת מוזיקה, המליצו לי על פרוטי לופס שאני עד היום עובד איתה מדי פעם".
באותם שנים, רוכמן התמודד עם מצב נפשי מורכב. "בערך ב-2008 התחילו לי טיקים. זה התקדם מהר מאוד לפסיכולוגים, ופסיכיאטריים. הטיקים החמירו וגם התמודדתי עם טורט, OCD, טיקים, עלייה עצומה במשקל דיכאונות, חרדות וחרם בבית הספר".
"בכיתה ו' התחלתי להפסיק בהדרגה ללכת לבית הספר כי הייתי בדיחה שם. שנה אחר כך ממש התחלתי להיכנס למוזיקה, התעסקתי בזה כל היום והתחלתי להבין מה אני עושה. המוזיקה התחילה להחזיק אותי נפשית. במקום ללכת לבית ספר איפה שצוחקים עלי ולהתמודד עם כל הלחץ, הייתי נשאר בבית ועבדתי על מוזיקה. כל היום שלי היה סביב זה. מבחינתי, הזמן הזה היה מדהים. כל מה שעשה לי טוב ונתן לי עוגן נפשי זה המוזיקה".
איך ההורים שלך התמודדו עם זה שהפסקת ללכת לבית הספר?
"הם הראו לי תמיכה אבל אני בטוח שבפנים היה קצת חשש. אני חושב שכל הורה לילד עם בעיות שבא ואומר לו 'אני מפסיק ללכת לבית הספר ורוצה לעשות מוזיקה' היה רואה בזה קצת מתכון לאסון. כמובן שאז לא חשבתי שאני אעשה מזה קריירה, פשוט לא הלכתי כי נהניתי לעשות מוזיקה".
בראייה אחורה, אתה חושב שלעזוב את בית הספר היה צעד נכון?
"זה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים שלי, אין בי טיפת חרטה. גם לפני לא הייתי הולך, אז ההבדל היחיד הוא שכשעזבתי באופן רשמי, לא היה את הפחד שאני מאכזב את המשפחה".
בשנת 2013, בגיל 13 בלבד, גילה את הדאבסטפ והטראפ האלקטרוני. "זו התקופה שההארלם שייק יצא ושיגע את כולם ורציתי לנצל את המומנטום כדי ליצור מוזיקה שתמיד אהבתי, אבל העניין הוא שהרבה יותר קשה להפיק דאבסטפ מאשר האוס. האוס מינימליסטי יותר במהות שלו לכן היה לי יותר קל".
אז איך בכל זאת התחלת להפיק דאבסטפ?
"אמרתי לעצמי שאם אתן לעצמי שם במה אולי זה ייתן לי מוטיבציה וככה הגעתי ל-Sex Whales. לא ידעתי מה זה אומר בגיל 13, זה סתם נראה מגניב ועפתי על זה. עיצבתי לעצמי הכל, פתחתי פייסבוק וסאונדקלאוד. אחרי חודשיים עם השם הזה כבר היו לי קטעים גמורים, זה עבד ונתן לי מוטיבציה להתמקד".
בסוף שנת 2013, ניגן בפעם הראשונה במסיבה בארץ. "זה היה בירושלים בליין מאוד גדול, 2,000 איש כל ערב. הופעתי במסיבה האחרונה במועדון הג'סטיס בירושלים. עליתי לנגן אחרון, אז ברור שלא נשארו אלפי אנשים ושלא קיבלתי כסף, אבל היו 100 איש מירושלים שרקדו ועפו על המוזיקה שלי. היה שם שינוי מהותי ברמת 'אתה יכול לעשות את זה, מה שאתה עושה טוב'".
בגיל 14 שחרר ביחד עם רוי יגר את "The Krusty Krab" שהפך ללהיט ענק בסאונדקלאוד עם מאות אלפי צפיות. בעקבות ההצלחה, רוכמן הוזמן לנגן בחו"ל בפעם הראשונה. "פנו אלי והזמינו אותי לי לנגן בפריז. אני בכלל לא הצלחתי להבין איך הם יודעים מי אני, אז הם הסבירו: 'אתה מקום ראשון בבייס בסאונדקלאוד כרגע, מעל סקרילקס'. הלכתי לבדוק את זה וראיתי שזה נכון אבל אמרתי לעצמי 'מגניב, אבל אף אחד ממי שאני מכיר לא יודע מזה אז מה זה משנה'. הייתי ממש בתוך בועה, לא הבנתי מצבים חברתיים ומה בכלל קורה מסביבי".
גם אז, כשכבר התחיל ליצור לעצמו שם בסצנה, נאלץ להתמודד עם השדים שלו. "קיבלתי הודעות בפייסבוק מאנשים שאמרו שהם אוהבים את המוזיקה שלי וכו', אבל אפילו לא הצלחתי לאכול קורנפלקס. בגלל הטיקים, הקערה הייתה זזה ונשברה. אתה יודע איך זה מרגיש בגיל 14 שאתה מתחיל להצליח אבל אתה לא יכול לאכול קורנפלקס כי אתה לא יכול לעבור שנייה בלי לזוז? התחילה לי אכילה רגשית שהגיעה למקום לא טוב. בשיא שקלתי 170 ק"ג".
מתי התחיל השיפור במצב?
"כשהמוזיקה שלי התחילה להצליח כל הסביבה שלי שינתה פאזה. במקום להגיד לי 'טל אתה חולה', התחילו לדבר איתי על ההצלחות וההישגים שלי. ככל שדיברו איתי פחות על המשקל והתחלתי באמת להתרכז במוזיקה החיים שלי השתנו. במקום לחשוב על זה שאין לי חברים ושאני שמן, התעסקתי בליצור".
"המרוץ שלי להצלחה התחיל באופן רשמי כשעזבתי באופן בית הספר בגיל 15. רציתי להראות לכולם שאני יכול להיות עצמאי, להרזות וכל מה שהפריע לי. הצלחתי גם בלי ספורט מיוחד או דיאטות. קמתי והתמקדתי במה שאני רוצה וירדתי 75 ק"ג".
כיום, נחשב Whales, שהוריד משם הבמה שלו את הקידומת של Sex כי רצה התחלה חדשה עם שם קצת יותר מקצועי, לאחד המפיקים הכי חזקים בסצנת הבייס העולמית והוא זוכה להצלחה אדירה.
עם 445 אלף מאזינים חודשיים בספוטיפיי (מספר זהה לזה של גיא גרבר וקצת מעל למספר המאזינים של בלסטויז) וכשמאחוריו לא מעט סיבובי הופעות, החליט לעבור ללוס אנג'לס בארה"ב, שם ז'אנר הבייס זוכה לפופולריות אדירה.
"לעבור לארה"ב עם ויזת אמן זה תהליך מאוד קשה, במיוחד בגיל הצעיר שלי. ביום שהייתי בן 18 כבר דיברתי עם המנהל והתחלנו לטפל בזה וזה קרה".
איך אתה נכנס למועדון בארה"ב שמבחינתם אתה עוד נחשב קטין (מתחת ל21)?
"כמו בליין צעיר - ציירו לי X על הידיים. לי אישית זה לא הפריע ממש כי אני גם ככה לא שותה אלכוהול".
עדיין במיינד סט, זו אווירה של סמים ואלכוהול.
"כן אבל מבחינתי זה משהו שהכרתי. ראיתי את זה כבר בגיל 15 בפריז. כשירדתי מהבמה ראיתי אנשים בבקסטייג' עושים שורות שאני אפילו לא מבין מה זה. בכלל, בחיים שלי לא השתכרתי, לא עישנתי סיגריה ולא עישנתי ג'וינט".
בארה"ב, טל התחבר לכמה מהלייבלים המובילים בסצנה, ביניהם בייגור של בורגור הישראלי, Disciple, אחד הלייבלים הגדולים בסצנת הדאבסטפ ואפילו עם ביג ביט, תת לייבל של ענקית המוזיקה אטלנטיק רקורדס.
איך אתה רואה את עצמך מבחינה נפשית כיום?
"כרגע החיים שלי רגועים יותר מבעבר. אני בן 20 ותמיד היה לי לחץ על הגב והמון אחריות כי בגיל צעיר כבר מצאתי את עצמי מופיע ומפיק מוזיקה. זה לא קרה כי אין לי מה לעשות אלא ההפך, החיים שלי מאוד עמוסים אבל הצלחתי לעשות הפרדה בין מי שאני למה שאני. בשנייה שהבנתי שקודם כל אני, הבריאות הנפשית שלי ומה שחשוב לי זה בראש, הדברים השתנו. אני לגמרי בשלום בית עם עצמי. עד שהקורונה הגיעה ופתחה לי את העיניים, היו חמש שנים שלא ראיתי בהם סרט או שיחקתי במחשב. מהקורונה עשיתי שינוי במיינדסט".
אמרת שאתה רואה במוזיקה כמפלט מבחינה נפשית, איך זה מסתדר?
"הסחה זה טוב אבל ההסחה הזו שהייתה טובה לי התחילה להזיק לי כי איבדתי את עצמי וכבר שכחתי מי אני. כל מה שהיה לי וכל האנשים סביבי היה רק מוזיקה – עבדתי כל יום כל היום. אתה מסיים שיר, אתה מתחיל אחד אחר, מסיים פגישה ויש אחת אחרת. כשאתה לא עובד – אתה חושב מה לעשות כדי להתקדם. זו אובססיה".
מגפת הקורונה תפסה אותו באמצע סיבוב הופעות. "עד ה-7 במרץ הספקתי לעשות איזה 17 הופעות ב-2020 כשקדימה היו עוד עשרות הופעות בארה"ב, אירופה וסין. זו הייתה סטירה לפנים אבל האמת? ממש סטירה טובה".
מה הכוונה סטירה טובה?
"מהסופ"ש הראשון של השנה היו לי עד מרץ בין 3-2 הופעות בכל סופ"ש. נפשית, לאדם כמוני, זה הדבר הכי קשה בעולם. כל סופ"ש מצאתי את עצמי מנגן בכמה ערים וזה כבר הגיע לסדר גודל ענק ומבחינה נפשית, התחלתי להרגיש קצת לחץ. אתה פשוט מופיע וטס, מופיע וטס לפגישות, מופיע וטס. אתה לא ישן ולא ממש מתפקד וכל זה בלי בת הזוג שלי ובלי המשפחה שלי".
לא היה לך אוויר?
"בכלל לא. אני זוכר שרציתי לנסוע לבקר בארץ, הסתכלתי על לוח ההופעות וקלטתי שאני לא הולך לבקר בארץ לפחות עד הקיץ. הייתי מוכן לזה ואם לא הייתה קורונה הייתי מופיע ומוצא דרך, אבל אני כן שמח במובן הזה שהיא הראתה לי שאני לא חייב להביא את כל כולי, עד חנק, כדי להצליח".
"כבר הגעתי שוב למצבים נפשיים לא טובים, עליתי קצת במשקל ודאגתי רק לקריירה, לא היה לי אכפת מהגוף שלי ומהנפש שלי. לא הייתי בן אדם אלא רובוט. כשהקורונה התחילה הבנתי שגם מבחינה נפשית וגם מבחינה כלכלית אין שום סיבה להישאר בארה"ב, חזרתי לארה"ב במטרה להבין שאפשר להסתפק במה שיש".
"דווקא בזמן הזה, הבנתי שיש לי קהל מאוד מיוחד, שמאוד מחובר אלי בתור בן אדם ואמן ומקבל אותי גם כשקשה וגם שלא. הבנתי שבחיים יש זמנים רעים וטובים ובשניהם צריך להשתדל שיהיה בסדר. זה מה שחשוב לי, לא הצלחה. כמובן שחשוב לי להתקדם בתור אמן אבל זה לא מניע אותי, אלא שאנשים ייהנו ממה שאני עושה".
עד כמה אתה מחובר לקהל הישראלי?
"הקהל הישראלי זה הבית שלי. יש כאן אנרגיות מיוחדות כי יש פה לצערי כל כך מעט מהמוזיקה הזו. אנחנו מדינה של נשמה. כל דבר שעושים כאן, בין אם זה מוזיקה מזרחית, טראנס או דאבסטפ יש בו נשמה. מרגש אותי להופיע בארץ מכל מקום אחר בעולם. כשאני עובר בתל אביב ליד הבארבי או "לבונטין 7" יש לי אלף זכרונות, זה הרבה יותר מרגש אותי מלעבור ליד האבלון בהוליווד".
לסיום, ביקש רוכמן להעביר מסר לאנשים שנמצאים במקום נפשי לא קל וסובלים מבריונות. "זה נשמע קלישאה, אבל אתה יוצר את המציאות של עצמך. אני החלטתי שאני לא אהיה עוד אפס שצוחקים עליו, שאני לא אהיה ילד שנכשל בבית ספר. אולי כן הייתי אז אפס שצחקו עליו או שנכשל בבית ספר אבל קמתי ונלחמתי כדי שלי יהיה עתיד טוב יותר. לא בשביל ההורים ולא בשביל אף אחד אלא כדי להוכיח לעצמי שאני יכול להצליח".
"בין אם אתם בני 12 או 42 – תמיד יש מקום לבנות את המציאות הבריאה לעצמכם. אם ממש קשה לכם ורע לכם – קומו בשביל מה שכן עושה לכם טוב. היו לי ימים שקמתי ללא רצון או סיבה לחיות אבל כל אמרתי 'טוב אולי עוד יום אחד נמשיך'. בסופו של יום אני סוחב את המוזיקה והיא אותי. בסופו של דבר, לא משנה אם זה מוזיקה, עריכת דין או כתיבה - תעשו מה שעושה אתכם שמחים".