3 שעות לפני ההתאספות בכיכר התיישבתי בסניף 'ארקפה' הצמוד לכיכר רבין. בין כדורי שוקולד וסלטי ניסואז, השתקפו הפערים בין המדינה לסצנת הטראנס: שני מסונדלים לבושים בשרוואל וראסטות לכיסוי הגוף מזמינים משהו לשתות. מאחוריהם מגיחים קבוצת שוטרים, שאחד מהם דואג לעדכן את המלצרית בקול רם על כוונותיו הרציניות – "מ-23:00 לא נשאיר פה אפילו מפגין אחד". הטון האסרטיבי מרמז על התנגשות אפשרית. בפעם הקודמת שהמוחים הגיעו לכיכר בכדי לזעוק את שעל ליבם, זה נגמר בפיזור אלים שכלל פרשים, יס"מניקים רכובים על אופנועים ומספר עצורים שאיבדו שליטה. אולי זה החום שגרם לשוטר לדבר בתקיפות, אולי הוא סתם רצה להרשים את המלצרית, ואולי בשביל לגרום למפגינים שעומדים ליד הקופה להפיץ את הבשורה בקרב חבריהם. דבר אחד בטוח. מבחינתו, רבבות המוחים למען תרבות הבילוי הם לא יותר מאשר ערימת סטלנים שאיבדו את הכיוון. ולא תאמינו, הם מצאו. מצאו בגדול.
עמדתי שם וניערתי את עצמי חזק. לא התעוררתי. חודש וחצי עבר מאז כתבנו כי הגיע הזמן לצאת ולהפגין, והנה מצאנו את עצמנו באחד הלילות הקסומים שידעה כיכר רבין. עשרות אלפים מנופפים בשלטים, מנופפים בידיים, ובעיקר, מנופפים לשלום כפרידה מאותם ימים בהם קראו לסצנת הטראנס "תרבות שוליים". אמש, היא נכנסה באופן רשמי לסל הצריכה המוזיקלית של הפסקול הישראלי.
הופעתם של אסף אמדורסקי וארקדי דוכין על אותה הבמה עם אמנים מהז'אנר כמו קפטן הוק, ויני ויצ'י, אייס ונטורה, בליס ורייזינג דאסט, היא ההכרה האמיתית. הכרה בידי האמנים בעצמם ובידי הקהל שלא ידע מרגוע. אל המאבק הזה הצטרפו נציגי קהילת הלהט"ב עם נאום מרגש, רד אקסס, עדי שבת ואוריה קלפטר מהז'אנר הטכנואידי (שגם הוא לא חסין מיד הרשויות, ראו ביטול הפקת ראביטס אין דה סנד), סגן ראש עיריית אילת מתן בארי והפעילה החברתית דפני ליף. בקהל היה אפשר להבחין גם בסלבס שלא ממש הייתם מצפים שימצאו את עצמם בלב המחאה או את חברת הכנסת מהליכוד, שרן השכל. 
מחאת "תנו לרקוד בשקט" היא הגרסה המשופרת של "תנו צ'אנס לטראנס" המיתולוגית - גדולה יותר, מסודרת יותר ובשלה יותר. עדות לכך מצאנו בנאומו של אשר חביב, הלא הוא סנדק הסצנה, שנאם ודיבר על המוזיקה אותה הוא מתרגם כ"שפה אלוקית", 21 שנה לאחר שהוא בעצמו ניסה לתת לתרבות הזאת את ההזדמנות שמגיעה לה בכיכר.
ואם יש אלוהים, הוא ראה את שיתוף הפעולה שצלח הפעם בין מובילי המחאה לרשויות, הוא ראה מבלים מכבדים את המרחב ושוטרים מכבדים את הרחבה בחזרה, הוא ראה שאפשר גם בלי להתנגש בין הצדדים. הוא ראה אנשים אוספים אחריהם את הזבל עם שקיות אותן הביאו מהבית, הוא ראה עשרות אלפי זוגות עיניים נוצצות מהתרגשות, ובעיקר ראה את הכמיהה להכרה והסדרה. 
אני מניח שהוא גם שמע את מילות התקווה ששולבו בקטע פסיכדלי של אסטריקס, ואת הסט של אסטרל פרוג'קשן האגדיים שהצליחו להציף בכל הצעירים זיכרונות מההפגנה המיתולוגית למרות שבכלל לא היו שם. גם בי. אמש נפתחו שערי שמיים, וכל הקהל הקדוש התפלל לעתיד תרבותי טוב ונכון יותר עבור כל אדם שמרגיש שייכות כזו או אחרת לסצנת הלילה. כמפיק, כאמן, כבליין. כולם.
המחאה אמש הפכה מהר לערב בלתי נשכח שעשוי להיכנס בעתיד לשיעורי היסטוריה בבית הספר, תלוי לאן נמשיך מכאן. בהנחה ויצליחו מובילי המחאה להמשיך את העניין הציבורי והתקשורתי, ולמשוך את נציגי הציבור שייבחרו כאן ממש בספטמבר הקרוב לדרך משותפת, לא מן הנמנע שבעוד כמה עשרות שנים בודדות תלמידים ילמדו על דרכה של המוזיקה האלקטרונית המקומית. על העניין החברתי-תרבותי שנרקם סביבה, וכמובן, יעלו שאלות רבות סביב התנהלות רודפת התרבות מצד המדינה בין תחילת שנות ה-90 ועד לשנת 2019. שם, חלה תפנית. שם, היחסים הקרירים בין הצדדים החלו להפשיר. שם, ראינו הזדמנות להכרה במרחב הבילוי ובמוזיקה על כל גווניה. ואת זה, אסור לנו לפספס.