אריאל לייזגולד מחזיק בכמה מברי הקוקטיילים המובילים בעיר. 8 חודשים בבית גרמו לו להתגעגע לאנשים שנמצאים מאחורי הדלפק שלכם, ועכשיו הוא חוזר לפעול תחת "המחתרת" – פרויקט חדש שמאחד את מיטב המנות והדרינקים האהובים מהברים שלו. מעכשיו הם יגיעו עד לבית הלקוח, או ה"אורח" כפי שהוא מתעקש לקרוא לו. כל ההכנסות נועדו להבטיח את הפרנסה של הצוות שלו, ולנו יש את האפשרות לטעום שוב את כל הטעמים שכל כך התגעגענו אליהם.
"אני נמצא בעולם האירוח כבר 22 שנה, מספר לייזגולד, הגעתי לזה דווקא דרך הבית שהיה תמיד פתוח לאורחים וכבר כנער הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לגרום לאנשים ליהנות כשהם יושבים אצלי עם דרינק טוב ביד ולמדתי את הכול באופן אוטודידקטי. בהמשך לקחתי קורסים, עשיתי השתלמויות בחו"ל, טיילתי בעולם ובזמן ההתפתחות המשכתי לקרוא ספרים ולהשתתף בתחרויות בינלאומיות בהן גם זכיתי".
מביא את הכסף הביתה
"הקורונה תפסה אותי עם שישה עסקים ביד, חלקם בכלל לא חזרו לפעילות מאז הסגר הראשון", מספר לייזגולד. "עכשיו מה-223, שהוא הקוקטייל בר הוותיק בישראל, אנחנו יוצאים לפעילות שנקראת "המחתרת" – שהיא למעשה איחוד של משלוחים מחתרתיים שיצרנו בין שלושת הברים המובילים שלנו: ה-223, הבלבוי והפנטסטיק. כל ההכנסות נועדו לרווחתם של הצוותים שלנו, שכוללים למעלה מ- 100 אנשים שנותרו בתקופה הזו ללא פרנסה. המצב הזה ניתק את העובדים ממקומות העבודה, וגם ביום שאחרי אנחנו לא יודעים מי מהם יחזור לעבוד אצלנו ואם כן מי יודע מתי. החל"ת הזה הוא דפוק לחלוטין ועושה נזק אדיר לעסקים קטנים ובינוניים כמו שלנו".
אתה מגדיר את הבילוי שאתה מציע דרך האירוח שמתבסס על הדאגה האישית לצרכיהם של הלקוחות. אתה חושב שהיעדר השיח בין הצוות המקצועי שלך לאורחים, שהמגע החפוז של העברת שקית המשלוח בין השליח לבין מי שמחכה לה בבית, אלו תהליכים שישנו את אופי האירוח גם בעתיד?
"היום אנחנו נמצאים בתוך קלחת קשה. האנשים שלנו צריכים את החום האנושי, את הבל הפה, את הגישה הבלתי אמצעית לקהל, ויש כאן ממש מכשול רגשי בין הצדדים. יש לא מעט מדינות בהן מלצר או ברמן נחשב למקצוע לכל דבר ועניין ולא רק כתחום עיסוק לסטודנטים כמו בישראל. לפני הקורונה זיהיתי התחלה של שינוי לטובה בעניין הזה, ממוצע הגילאים בתחום עלה ויכול להיות שדווקא חוסר במקומות עבודה ביום שאחרי זה מה שיביא את עולם האירוח למקום טוב יותר בעתיד, תודעת השירות תעלה.
"אני יודע רק דבר אחד והוא שהמגע הבין אישי הוא הכרחי וכרגע חסר מאוד"
קשה מאוד לסמן ולדעת בדיוק איך העולם ייראה בעתיד, איך המגמות שאנחנו מזהים עכשיו יביאו לשינויים בהמשך, אני יודע רק דבר אחד והוא שהמגע הבין אישי הוא הכרחי וכרגע חסר מאוד. כל עוד המכשול הבריאותי עדיין איתנו ולא נראה באופק פתרון כלכלי שילווה את העניין הזה, יהיה קשה למצוא גם את הגורם שיאחה אותנו בפן החברתי. זו רעידת אדמה ואני רק רוצה לקוות שעולם הפנאי יחזור למקום שבו היה, בתקווה שימשיך להיות תחום פעילות רציני שמפרנס מאות אלפי בתי אב בכל הארץ".
שקית נשמה
לא מעט אנשים שעוסקים ברמות הגבוהות של קולינריה ומיקסולוגיה מגדירים את תחום פעילותם כאומנות. האם התקופה הזו אכן מכבה את היצירה או שהיא תקופת הכנה ליום שאחרי?
"האמנות לא מתה אבל לפחות לתקופה הזאת היא השתנתה. כל הסיפור של תרבות הפנאי לא מתקיימת רק סביב האוכל והמשקה – יש אלמנטים של דינמיקה בין אישית, של אירוח, של היכולת שלנו לייצר אינטראקציה מפתיעה, מרגשת וחוויה שלמה ובלתי נשכחת דרך כוס אחת".
אתה חושב שאת כל האלמנטים האלו אתם מצליחים לדחוף לתוך השקית?
"אני חושב שאף אחד לא באמת יכול להעביר את החוויה השלמה של הבילוי עד הבית, אבל אנחנו עושים את מיטב ההשתדלות ופשוט משנים את החוויה. אנחנו משחקים עם הקלפים שחולקו לנו ובהתאם לכך, לפרויקט הזה יש צדדים שהם מעבר לחוויה הקולינרית והבידורית של הקהל. הבולט שבהם הוא כמובן עניין הקשר ביננו לבין העובדים שלנו, אנחנו נלחמים על כך שיהיה לצוותים שלנו דרך להתפרנס ואנחנו מעמידים לרשותם את כל האמצעים הנדרשים לכך".
"אנחנו עושים את מיטב ההשתדלות ופשוט משנים את החוויה. אנחנו משחקים עם הקלפים שחולקו לנו"
אנחנו יושבים ברחבת החוץ של 223, על רחוב דיזינגוף, שטרם חזר להיות סואן. בין השאלות שמתחילות על שקיות ונגמרות בתשובות על עתיד תרבות הלילה, מדי פעם אנו מקבלים תזכורת לביקוש. תזכורת על רצונם של אנשים לחגוג, לשכוח מהצרות ולצבור עוד כמה רגעים בארסנל החוויות האישיות שלהם – "סליחה" קוראת לנו עוברת אורח מן המדרכה שממול. "אתם מכירים אולי בר סודי שכן פועל ואפשר ללכת אליו?".
עוד בטרם הספקנו שנינו להניע את הראש בשלילה, איגפה אותנו יסמין, שפוקדת באופן קבע את המקום, ולא מסכימה לוותר על הטעם שכמעט ונשכח. היא הגיעה לכאן בכדי להצטייד בלא פחות מ-6 קוקטיילים שונים. "שנתיים אני מבלה כאן, מאז שעברתי לגור ממש פה ממול" טוענת יסמין. "כשראיתי שהחבר'ה האלה חוזרים לפעילות במתכונת שונה, אמרתי שאני חייבת לנסות".
הזמנת את הקבוע שלך?
"האמת שלא, אני דוגלת לנסות כל פעם משהו אחר".
אפשר לשאול לכבוד מה החלטת להזמין, האם זה עבור ערב מיוחד?
"כן, אמא שלי נפטרה בחמישי האחרון והזמנתי להיום זוג חברים. לצד האוכל שהכנתי צריך גם איזה דרינק שיגרום להם ולי קצת לשכוח מהכול, משהו שיעשה לנו טוב בראש אבל גם טוב בלב וזה לגמרי המקום להשיג את המוצר הנדרש".
באיחולי "בשורות טובות" אנחנו נפרדים לשלום. "מה שנקרא לא נגענו" קורא לי לייזגולד שמבקש להביא כמה טעימות לשולחן. שלוש צנצנות ובהן כמה מן הקוקטיילים המזוהים ביותר שלו - Rings a Bell, Them Apples ו-Call Me Chili, נוחתות על השולחן לצד מאזט של איקרה ומאזט עם סלמון כבוש. טעמנו, הרמנו לחיים קטן ולרגע אחד הוא השתתק.
"נכון שהשקית לא יכולה להכיל את החוויה בכללותה, אבל היא מכילה נשמה גדולה ותזכורת לימים טובים יותר"
כששאלתי אותו מה קרה, הוא ענה: "אני מבין שזה בדיוק מה שחסר. הוייב הזה, האנשים, כל מה שמתפתח סביב הדבר הזה שאנחנו מוכרים. המוצר הוא רק הטריגר, מה שחסר לנו זה להיות האחראיים גם על התהליך שנמצא מסביב, בין אם זה הסבר על מנה או דרינק, בין אם זה להתאים לך את המוזיקה, זה להכיר בין האנשים שיושבים כאן מדי יום. נכון שהשקית לא יכולה להכיל את החוויה בכללותה, אבל היא מכילה נשמה גדולה ותזכורת לימים טובים יותר שבתקווה יגיעו לכאן ביום מן הימים. עד אז כל שנותר לנו הוא למחות על ההחלטות השרירותיות שמתקבלות על ידי אנשים שלא מצליחים לראות את טובת האזרחים הטובים שחיים כאן".