קובי טולדנו היה בן 16 כשנחשף לראשונה למוזיקת טראנס. החוויה הבתולית הצליחה לסחוף אותו למסע מוזיקלי שמתחיל בניו יורק, מתגלגל לישראל ולבסוף מגיע לנקודת רתיחה בה הוא כובש כל במה אפשרית בעולם לצד איתן רייטר תחת הרכב הטראנס הסנסציוני, LOUD. ואז, אחרי 12 שנות זוגיות ובשיא הצלחתם, החליטו השניים לסגור את הבסטה בהפתעה גמורה. קובי מוכן לשתף ולפתוח את הלב, אבל בתנאי אחד: אין יותר "ההוא מ-LOUD", עכשיו הוא קובי. תנו למוזיקה שלו לדבר.
"הייתי ילד פאנקיסט בן 16 כשחבר אמר לי 'בוא, יש מסיבה ביערות הכרמל'. לא הבנתי על מה הוא מדבר, הגעתי לשם ולא הבנתי מה אני רואה ושומע. אנשים שמחים, רוקדים ביחד, ביער, מוזיקת 'קיקים' כאלה. צריך להבין שפעם זה לא כמו היום, הכל היה הרבה יותר בתולי".
אתה זוכר איך נשמע הסאונד?
"זו הייתה מוזיקת ניצחונות מעולה כחלק מהשקת פרויקט מוזיקלי חדש שנקרא I-ZEN. אם השם הזה מוכר לך זה לא במקרה, מדובר בארז אייזן שהפך לאינפקטד מאשרום ביחד עם עמית דובדבני. לא הבנתי מה קורה שם, ניסיתי להתחבר, נכנסתי לשוק ובפעם השנייה שיצאתי למסיבה נוספת אמרתי 'אוקיי, אני מבין מה קורה כאן'.
מה הבנת?
"שיש משהו אחר. יש אלטרנטיבה למקומות סגורים וחשוכים, למוזיקה אפלה שמתנגנת לרקע פליקר. אפשר גם לחגוג עם אנשים טובים ושמחים במשך 10 שעות פשוט ככה, בטבע. בזמנו זה לא היה מובן מאליו. אנחנו מדברים על אירועים של 200 איש בלי בר, בלי ביטחון, בלי גדרות ברזל, אם אתה רוצה להשתין פשוט 'לך לשם', לצד. אף אחד לא דופק לך על התא ושואל 'נו מה קורה?'. בעיניי זה מסמל סוג של אוטופיה רגעית לזמן הקרוב. מפיק מסוים דאג שתהיה לי את האופציה הטבעית פשוט להשתחרר. אין שום מקום אחר בעולם הזה שאני צריך להיות בו עכשיו מלבד הרחבה שהוא מציע לי".
ממה היית צריך להשתחרר?
"שמע, הייתי לוחם ומפקד בגבעתי, הייתי בלבנון והיו לי היתקלויות. חודשיים אחרי שאני משתחרר טסתי לניו יורק, רציתי להשתחרר מכל החוויה הזאת. חייתי שם שנתיים ובעצם שם מתחילה הבשורה של הטראנס הפסיכדלי. הגעתי לשם באווירה שאני יודע הכל, חי בסרט שאני מכיר את המוזיקה ומסיבות. כשיצאתי למסיבות אנדרגראונד של ניו יורק, ברוקלין ובפארקים, שמהווים שטח פתוח אבל אורבני, כזה שרחוק מהיערות הבנתי שאני לא מבין כלום. זה היה מהפכני, כשהגיעה המשטרה היו מפנים אותך בעדינות, ומבקשים להנמיך – היום זה אחרת. אז התייחסו לזה כמו לריטריט של יוגה. לא הייתה התנגשות – זה היה נראה לי מדהים".
מתי התחביב הופך למקצוע?
"כשחזרתי לארץ כבר הייתי סגור לנסיעה נוספת, רציתי לטייל בהודו. ממש כמה ימים לפני שאני אמור לטוס מתגלגל לידי מגזין שנקרא "אקט מוסיקלי" ובאחת העמודות של איזה עמוד פנימי אני קורא שכתוב "לראשונה בישראל באישור משרד העבודה – תואר הנדסאי קול". פשוט ביטלתי את הטיסה ונסעתי להירשם ל-3 שנים של לימודים. תמיד ידעתי לקשקש בכל מיני תוכנות סטייל קיובייס, אבל לא בצורה מקצועית".
מתי הגיעה נקודת המפנה?
"איפשהו ב-2003 פגשתי חבר שנקרא סמואל וולנשטיין, היום הוא חבר בהרכב On3. שחררנו ביחד שני קטעים תחת השם Chain Reaction וכל אחד הלך לדרכו. מהר מאוד הבנתי שלשם אני רוצה ללכת, פתחתי אולפן הקלטות שהתעסק עם מוזיקת ג'אז, פאנק, רוק ובכלל שירותי אולפן שניתנו למי שמוכן לשלם. בסוף היום הייתי בא למחשב בכדי ליצור את הסאונד שלי ופשוט לא הייתי מסוגל, הרגשתי מרוקן. אז סגרתי את האולפן והחלטתי פשוט ליצור מוזיקה. זו הייתה בדיוק התקופה שפגשתי את איתן רייטר, שלימים היה השותף שלי להרכב LOUD".
ספר קצת, איך זה היה?
"התיישבנו, כתבנו טראק ראשון שנקרא No More X שהפך בהמשך לשם של הדיסק הראשון. בסוף שבוע שעשינו אותו ניגנתי אותו במסיבה והפידבקים היו מדהימים. אמרתי לו בוא נעשה עוד טראק וכך היה. דרך משותפת שנמשכה 12 שנה עם חמישה אלבומי אולפן, סינגלים ושיתופי פעולה. זו הייתה חוויה מטורפת, לא בחרנו בדרך עבודה ומוזיקה לא קונבנציונלית. החלטנו שאין לנו דרך אחת וסאונד ספציפי – הטראנס שלנו יכול להיות פסיכדלי, פרוגרסיב, פול און, הוא וורסטילי. ניסינו לתת לו פרשנות משלנו ואני חושב שהצלחנו".
טולדנו לא טועה, הצמד בהחלט הצליח. LOUD צברו קהל מעריצים עולמי, היו הד ליינרים (מופע מרכזי) מובילים של הסצנה המקומית, ניגנו בכל העולם בפסטיבלים הכי גדולים שיכולים להיות כמו Ozora ו-Boom. אפשר לומר שהפכו לאייקון רציני של חגיגות הניו אייג'. הדבר היחיד שלא מובן עדיין הוא עניין פירוק החבילה. "בגלל הדרך שבחרנו, יכולנו להופיע ביום הסטודנט ובמקביל לנגן באירוע שהוא דארק לגמרי", מסביר טולדנו. "הטווח שלנו היה פתוח לכל הסצנה. עשינו מחתרות ואירועים מיינסטרימים במקביל. בין אלו לאלו היו המון אירועים בעלי גוון שונה שיצר לנו המון עבודה וזאת בוודאי תחת תחזוק שוטף של ניו מדיה. השקענו שם המון, היום זה מובן מאליו אבל בזמנו זה היה נחשב מחוץ לקופסא".
בינתיים נשמע חלום.
"העבודה הרבה עשתה לנו טוב, אבל היו לה גם צדדים פחות טובים. היא הצליחה לייצר לנו גם ריחוק. צמד מוזיקלי מנהל מערכת יחסים לכל דבר, ואני לא יכול לדבר בשם איתן, אבל מהצד שלי אני יכול להגיד שאמרתי 'די, זה פחות טוב'. אז אתה מנסה להציל את מה שיש, אבל בסוף קיבלתי את זה שצריך להמשיך הלאה".
אבל יש כאן משמעויות רציניות שנמצאות מעבר לעניין הרגשי. זה עסק, זה כסף, יש פה עניין תדמיתי. כששני שותפים בבעלות על מסעדה מצליחה לא מסתדרים ביניהם אף אחד לא חושב לסגור את המסעדה.
"במקרה שלי ושל איתן הסיפור הזה שנקרא LOUD הוא קודם כל רגשי. זה היה בייבי שגדל לילד והפך למפלצת. העומס של העבודה גרם לכך ש-60% מההופעות שלנו לא היינו בכלל ביחד. אני בברזיל, הוא בגרמניה. אני באוסטרליה, הוא במקסיקו. הריחוק הפיזי הזה בין שני אנשים שאמורים להיות שותפים לחוויית היצירה יוצר אווירה של טייס אוטומטי שנעה בין הבית לשדה התעופה וזה שוחק. פתאום התינוק שגידלתי השתלט עליי. אז החלטנו לסכם את 12 השנים האלו כתקופה מטורפת, נפרדנו בטוב והיום בכיוון חדש לגמרי היום".
יש לך תובנה כלשהי למען הרכבים מוזיקליים צעירים יותר שחולמים לרוץ ביחד?
"בסוף, מתי יש מלחמות בין אנשים ובין מדינות? כשאין תקשורת. הטיפ הכי גדול שאני יכול לתת הוא לדבר בכנות על הכל, זו זוגיות לכל דבר ועניין ובגלל זה חשוב שיהיה צינור תקשורת בריא".
איך נראה היום שאחרי פירוק השותפות?
"כמו ניקוי ראש. נכנסתי לתקופה שבה שאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות, להמשיך בקצב החיים הזה או אולי לפתוח בית קפה קטן ולסגור את הבסטה המוזיקלית. כל אמן חווה את הרגעים האלה שהוא שואל את עצמו האם הוא רוצה להמשיך בזה? האם הוא מסוגל להמציא את עצמו מחדש? אלו רגעים קשים. אנשים תמיד רואים את הזוהר, את הבמה הגדולה, אך אחד לא רואה את החרדות באולפן שמתעוררות סביב גניזה של טראק, שינוי של סאונד מסוים, תקלות טכניות ושאלה מהותית אחת: האם הקטע הזה יעבוד או ייכשל?. יש המון מתחים נפשיים שלא רואים בקטע כשרואים אותך באינטרנט. צריך לשמור על איזון נפשי כי כשאתה למעלה ומרגיש הצלחה מסחררת לא בטוח שאתה מבין שיכול להיות שביום אחד הכל ייגמר".
אמנים מאבדים את זה? באמת יש בלבול?
"קל! אתה נהיה שיכור מהצלחה, עף על עצמך. בסוף כל הסרט הזה שאתה חי בו, חשוב לזכור מי אתה באמת ולהיאחז בדבר האמיתי שאתה ולא בכל הבלוף שמסביב".
וכשאתה פוגש את מי שאתה באמת?
"אני נשען לאחור ומחייך. אני באמת מצליח להבין שההרכב שלנו הצליח להביא משהו אחר ואם הסאונד של LOUD השפיע אפילו רק על בן אדם אחד שמצא את דרכו המוזיקלית דרך המוזיקה של ההרכב הזה, עשינו את שלנו. אחרי תקופה של כמה חודשים בהם רציתי להתרחק מחיי הלילה, האצבעות התחילו לגרד לי שוב. החיידק הזה שנקרא יצירה התחיל להשפיע עליי. הבנתי שהמהות שלי זה לכתוב מוזיקה, להופיע איתה מול אנשים ולקח לי שנים להבין את זה. שם, הכרתי בעובדה הזאת".
והפעם החלטת שאתה עושה את זה אחרת?
"היה לי חשוב להתנתק מהדבר הזה שנקרא LOUD, להביא את הסאונד האישי והמינימלי שלי. התחלתי לייצר מוזיקה שמושפעת מטכנו, סאונד אטמוספרי, פחות דרופים ועליות, יותר מונוטוני ועומק בתקווה שיזהו אותה כסאונד שלי. הגיע הזמן שאנשים יכירו את המוזיקה הזאת כסאונד של קובי ולא של 'ההוא מ-LOUD'".
ואיך זה להיות אמן אלקטרוני שבכל זאת משתייך לסקטור הטראנסיסטי בישראל של 2020?
"אנחנו ממשיכים כרגע את שנת 2019 שהייתה שפל של מוזיקת הטראנס בישראל. סגירת המסיבות והפסטיבלים ההמוניים ע"י המשטרה ביאסה בליינים, מוטטה כלכלית מפיקים ופגעה בכיס של כל יוצר טראנס בישראל, זה נורא. האקט הזה גורם ליוצרים לשנות את דרכם המוזיקלית, זה סוטה מהכיוון התרבותי אותו הם רצו לבסס. יש שתי אופציות: שהמדינה לא מבינה שבמלחמה שהיא מנהלת נגד הסמים היא הורסת את התרבות, או שהיא מבינה את זה ועובדת בשיטתיות כנגד הדבר המדהים הזה שנקרא יצירה".
המדינה תגרום לך לשנות את הסאונד?
"מה המבחן של מוזיקה? הישרדות על ציר הזמן. זאת ההוכחה של פינק פלויד בעולם הגדול ושל החברים של נטאשה כאן בישראל. הטראנס נבחן בדיוק באותם הכללים. גם אם המוזיקה שלי לא תתפוצץ עכשיו בגלל שאין מספיק מקומות לנגן ב-2020, אני בוחר להיות אופטימי ובטוח שאצליח לקחת את הפרויקט המוזיקלי שלי הכי גבוה, באופן הכי חזק והכי טוב שאני יכול. בסוף, זאת ההגשמה שלי. מכל הלב".