תרבות הבילוי מתה. עברו 4 חודשים מאז שיצאנו לצלם בקלאבים הנטושים, ומאז שום דבר לא השתנה. מלבד עומק בוץ ההלוואות בו ממשיכים לטבוע אותם בעלי עסקים, מרכזי הבילוי עדיין עומדים ריקים ללא שום צפי חזרה לפעילות, חלקם כבר נסגרו ולא יפתחו שוב לעולם. החיסון היחיד שיכול להציל את העסקים האלו אינו שייך לפייזר או מודרנה, הוא שייך למדינת ישראל וקוראים לו "הכרה". כן, מדינת ישראל עדיין לא משכילה להבין כי תרבות הלילה היא מוקד משיכת התיירים הבולטת שיש ברשותה, תרבות שמהווה במה מרכזית עבור יוצרים מן הז'אנר האלקטרוני, פלפורמה ייחודית שבה התרבות הפופולארית גדלה באמת וצומחת בו בכל סוף שבוע.
אבל למי זה אכפת? נבחרי הציבור (אם בכלל ראויים לכינוי הזה) זרקו את תרבות הלילה לפח, בדיוק כמו שהשליכה לשם את שאר מוסדות התרבות, את רבבות בעלי העסקים שהספיקו לפשוט את הרגל ועוד יפשטו, את הזקנים, את בעלי הצרכים המיוחדים, את המורים, את מי לא?
רגע לפני שנכנסו לסגר שלישי ואבסורדי במיוחד, יצאתי (שוב) עם הצלם גלב סמירונוב, בכדי להרים את המכסה ולתעד את תמונת המצב של עולם הבילוי מבפנים. ממש בעוד רגע, הייתם אמורים לפצוח בנשיקת חצות לרגל השנה החדשה באותם בברים ומועדונים, שהיו צריכים להיות מלאים באהבה ורוח חיים. במקום זאת, הם יעמדו השנה ריקים ושוממים, מתבוססים בדם של השקעה שנשפך לשווא. כך זה נראה מבפנים.
ברקפסט
הייתי בכיתה ד' כשמוסד הבילויים הזה קם. מעניין אם 17 שנה לאחר מכן, הברקפסט יצליח לעשות בית ספר לכולם ולקום שוב. אם כן, הפעם זה יקרה מתוך החורבן החברתי-כלכלי שנוצר כאן. אי אפשר למנות את מספר האנשים שזכו להיכנס לכאן בכדי להרים איזה דרינק, לרקוד ברחבה, להוריד פאניקה ב"מילק" ולעלות במדרגות אל עבר היציאה. לרוב מאחורי הדלת התגלה אור הבוקר. היום, בדיוק בשעה שבה מאות בליינים החליטו שתש כוחם לאחר שעות ארוכות ברחבה, לא תמצאו מחוץ למקום הזה כל זכר לאותם ימים עליזים. לא תמצאו כאן דבר מלבד שאריות ארוחת הבוקר של כמה מחוסרי בית שמצאו בספסלים הסמוכים אופציית לינה ללילה הקרוב. כל שנשאר הוא לקוות שזוהי לא הסעודה האחרונה של מרכז הבילוי הוותיק בעיר.
מונדו 2000
לפני שנתיים הקימו קבוצת יזמים מרכז בילוי מטורף בלב שוק לוינסקי המתחדש. לפני הקורונה, כנראה שזה היה אחד הלוקיישנים הטובים להשקעה בתוך עיר תוססת שלא מפסיקה לנוע דרומה. היום? הרוף – טופ המודולרי הזה הוא במקרה הטוב פיסת זיכרון עצובה עבור בליינים שזכו לפזז בין שתי המרפסות, במקרה הרע הוא עדות לניהול פושע של המשבר בידי פוליטיקאים שפשוט השתינו על כולנו בקשת.
תדר
בבית רומנו שנחשב לקניון הראשון בישראל, קם לו התדר שהפך במרוצת הזמן למרכז הבילוי הטוב בעיר. הקורונה לא פסחה גם עליו. מלבד תחנת הרדיו הפיראטית שממשיכה לשדר בקול ענות חלושה, אין שום זכר לתוכן הבלתי נגמר שיצקו פה אנשי תרבות אמיתיים – לא לתזמורת הקאמרית, לא לסצנת הראפ שצמחה לה ב- "רפי" ולא להופעה בהפתעה של עופר לוי תחת עוד ערב של "מלך הקאסטות". התקווה היחידה להישרדות המקום הזה היא שליחי וולט שנכנסים ויוצאים מצוידים במגשי הפיצה האלמותית. משלוח פיצה מהתדר הוא בהחלט חצי נחמה בטעם של פעם שיוצרת ציפייה לחזור לכאן גם בעתיד. חבל רק שאת חווית הבילוי העולם טרם הבין כיצד לשלוח עד הבית.
אלפאבית
הכניסה למועדון האלפאבית הנטוש היא חוויה סוריאליסטית. חווית הבילוי הסוערת שהציע אחד הקלאבים המובילים בעיר הצליחה לגבש כאן קהילה שזיהתה בקירות הקלאב הזה בית חם. עכשיו, הוא כמובן סגור ונמצא בסכנת חיסול תחת איום כלכלי ממשי שהציבה המדינה עבורו ועבור רבבות עסקים נוספים שכבר הספיקו פשוט להימחק. האור האדום והעמום הבוקע במעבר שנמצא בין שתי הרחבות מהווה כאן סימן חיים אחרון. צילמנו שם שבועיים לפני גל האורות האדומים הבינלאומי שנחת כאן ונועד לשמש כזעקה בשם סגירת עולם התרבות, פה ובכלל ברחבי העולם בכלל. במקריות אבסורדית, המוסד התרבותי הזה שנקרא "אלפאבית" הצליח להקדים בטעות מקרית לחלוטין את הבימה ואת הקאמרי. בדיוק כמו בימי חייו, האלפאבית פשוט הקדים את זמנו. נקווה עבורו ועבור אנשיו לזמנים טובים יותר.
אומן 17
המקום שהצליח לשנות את הניינטיז של צעירי ירושלים, המקום שהיגר מעיר הבירה לעיר הגדולה ושינה בהמשך גם את חייהם של צעירי ת"א, המקום שהפך לבית החם של ההפקות המובילות בישראל ובהמשך גם לזה של הקהילה הגאה, המקום שבו נולד הדיג'יי הגדול בכל הזמנים – טיאסטו, פשוט עומד ריק ושומם. הרחבה הריקה תחת השנדליר הענק מהווים טקס אשכבה עבור המוזיקה האלקטרונית שפשוט איבדה את חייה בהיעדר עורק החיים שלה שנקרא "מועדון". יום אחד עוד יבינו את המשמעות של מחיקת זרם מוזיקלי שלם שפשוט לא יכול להמשיך להתקיים ביוטיוב ובספוטיפיי בלבד אלא חייב את הפלור. הדלתות הנעולות של האומן 17 טומנות בחובן את התוצאה העגומה של היחס לעולם התרבות החשוב הזה שנקרא "חיי לילה". אנחנו רק הבאנו משם עדות.
