במהלך הימים האחרונים המקום היחיד בעולם בו קצב החגיגות היה גבוה יותר מזה של ישראל היה אומן, שם אלוהים הוא חלק בלתי נפרד מהליין-אפ המסורתי, זה בעיקר מצביע על כך ששיעור הגידול של ההפקות האלקטרוניות הנערכות בישראל ממשיך לעלות. וזאת למרות מחיקתו הכמעט מוחלטת של הז'אנר הטראנסיסטי. מספר ההפקות שהניחו את הצעות הבילוי שלהן על שולחן הדיונים של בלייני ישראל בשבוע האחרון היה גבוה ממספר הפעמים שאמא שלי שאלה "איך העוף?" במהלך סעודת החג. בחרנו בשתיים מהן כמקרה בוחן - Day Zero המקסיקני ו-BPM מפורטוגל, שתי הפקות מחו"ל שנחתו כאן לכבוד ראש השנה.
כשהמלך הורדוס בחר במצדה כבית תענוגותיו, בו יוכל לשכוח מצרות שגרתיות הגלומות בעבודה אינטנסיבית במפעלי הבניה, בהתאכזרות כלפי בני המשפחה, במעשי רצח או סתם בשליטה בעם כנגד רצונו, היה חסר לו דבר אחד – נביא או מכשף שיגיד לו את האמת: חבל על כל ההשקעה. פיסת הנדל"ן הזאת תיכבש ביום מן הימים על ידי צבא המאמינים של דמיאן לזרוס. עדיף לנצל את הזמן עם התפנקות על איזה משולש פיצה בצומת סדום במקום לבסס מורשת אכזרית באמצע המדבר, אבל כנראה שלא היה לו איזה מזוקן שילחש על אוזנו. לכן, 2000 שנה לאחר מכן הספיקה מצדה להפוך למשהו אחר לגמרי. לפחות ליום אחד.
נחיתתו של פסטיבל Day Zero המקסיקני (בניצוחם של קבוצת בלוסטון וטריפינג) כאן אצלנו, גרמה לנו לצאת מהבית לכיוון האירוע שישמש כיריית הפתיחה של החג הזה. הסדר המופתי בחנייה, מספר הסדרנים הרב וקצב תחלופת השאטלים הצליחו לגלגל את הכניסה בצורה נעימה. רק האוזניים נסתמו לי בעקבות ירידות ים המלח, אבל נפתחו מיד עם עלייתו של מרקו קרולה לבמה.
ואם להתייחס לליין אפ בשלמותו- מדובר ברוח מוזיקלית שונה מזו המוכרת לבליין הישראלי, ולא סתם. לפני כמה שנים החלה מוזיקת המרתפים לצאת מהמחילות אל המרחב. עכשיו, כשההאוס, הטכנו ושאר הז׳אנרים האלקטרוניים נהיו יקירי שמורות הטבע, גם הם עוברים תהליך של התחדשות. פחות שיקגו - יותר איביזה. והליין אפ עובר שינוי בהתאם. אם ציפינו ממרקו קורולה לפיצוצים, קיבלנו יותר אווירה.
ביט משוחרר היווה כניסה נעימה לבדואין המעולים, לדמיאן לזרוס, ועם השמש שהחלה להתעורר לרקע הנוף ההררי – גם לסטורי ההולנדי. מופע הלייב שנועד לסגור את האירוע, הצליח בעיקר לפתוח לנו את הראש ובכך להתעלות מעל כולם. זה היה מסע רוחני באווירה ברנרית אמיתית. שעה ורבע של מוזיקה כמעט מדיטטיבית בה ה-BPM התגבר ונחלש מפעם לפעם, גרמה לנו להסתכל לשמיים ולהגיד לאלוהים שני דברים: דבר ראשון תודה. ודבר שני אם אפשר שאלה בקטנה: מהו העונש המקסימלי המצפה בעולם הבא למי שחושב שלרקוד ברחבה לבוש בבגד גוף, רשת דיג, טיקה, מטרייה מתחרה ומנורות לדים, מקנה לו את הלגיטימציה להתלונן שבישראל "הכל חרא" ולא כמו בחו"ל?
אנו עדים למגמה. רמת הפסטיבלים בישראל עולה מדי שנה, הן מבחינת הליין אפ והן מבחינת התפאורה, הלוקיישן וסידורי ההגעה. למרות זאת, שיח חמוץ סביב הפערים בין הפסטיבלים המקומיים לאלו שבחו"ל מסרב להיעלם בקרב המון מבלים. הפעם, מצדה נפלה בלשונם תחת המשפט "היה המון זבל". כן, כמו בכל אירוע עבור 15,000 יש ליקויים, והיה זבל על הרצפה. המון זבל. גם בגלל היעדר מספר פחים שיוכלו להכיל את כל הפסולת וגם בגלל שעם ישראל צריך ללכת עוד 40 שנה במדבר כדי להבין שאשכרה יש התחממות גלובלית וצריך לשמור על הכדור.
וזה מתחיל כמובן בהימנעות מהשלכת הג'יפה על הקרקע, לא צריך בשביל זה סרטונים פופוליסטיים. הזבל בסופו של דבר נאסף, ההפקה התקיימה בלוקיישן אולי היפה ביותר בישראל, הזריחה הייתה חד פעמית, המוזיקה הייתה מעולה והווייב היה נעים. עולים לי שמות של לפחות חמישה פסטיבלים בחו"ל שעומדים בקריטריונים האלה. עם זבל ובלי. ידענו להעריך את זה ויצאנו בחיוך איתו המשכנו גם להפקה הבאה שנערכה בפארק הירקון.
הכניסה לפסטיבל BPM הייתה זורמת גם היא כשהחיבור של מיוזיק תל אביב, מועדון הבלוק, סאנרייז קינגדום והפיראטים הביאה בשורה חדשה לסאונד של העיר. 4 הרחבות השונות נטע הצליחו לספק מרחב בילוי אוורירי, ו-ורסטיליות מוזיקלית לפיה נוצרה התאמה בין הקהל לאמן הספציפי שמנגן ובעיקר רוח של חופש כיאה לחג. לרוב, ריבוי רחבות גורם לי בלבול. תחושת החמצה מנכרת בליבי ומצליחה לנגוס בטעמה של ההנאה של ה"כאן ועכשיו". הפעם לא. ותודה לאמנים שהצליחו להשאיר אותי על כר הדשא, רוקד, מחייך ומשתאה מהעוצמות: גיאולי ואסיה שניגנו כאן לראשונה הצליחו לנפץ את מבחן הקהל הישראלי שהחל בשנה האחרונה להאזין לשתיים, בעיקר בישיבות סלון, וזאת תחת מופע לייב בועט ומלא בכלי הקשה ו-ווקאל. דני טנגליה גרם לי להרגיש שייך לדור בליינים בוגר יותר ובשל יותר ואיים היה אגדי כהרגלו.
אבל מעל כל צל של ספק לאירוע הזה הייתה מנצחת אחת, קוראים לה האני דיז'ון. הדיג'יי הטראנסג'נדרית מניו יורק סיפקה את אחד הסטים הטובים שנשמעו לאחרונה במחוזותינו - רוח קלילה מלאה בגרוב הרימה את הרחבה לשמיים ואותי לטיסה מוזיקלית שכמעט הגיעה לירח. כשהגעתי הביתה התרסקתי כמו "בראשית".
לצד שני האירועים האלו, התקיימו אירועים נוספים, וביניהם: ההפקה המסורתית של עופר ניסים, בוריס בראצ'ה בלייב פארק, ו-Tale Of Us בחוות רונית. כולן עוררו עניין ברשתות החברתיות מהן אי אפשר היה לברוח. בתוך תא הלחץ שנקרא מדינת ישראל, ולאחר גל ביטולי הפסטיבלים שהתרחש עד לפני שלושה חודשים, כיף להרגיש שמשהו קורה פה. החג הזה הוא אולי ניצוץ ראשון כראייה לכך שישראל היא באמת מעצמת בילויים. כל העולם יודע את זה עכשיו. הגיע הזמן שגם בלייני ישראל ידעו את זה. מביאים לכאן את מיטב השמות הנוצצים של הסצנה העולמית, סוגרים פה פארקים וגנים לאומיים כדי לקיים מסיבות, חיי הלילה מנסים לקחת את עצמם למקומות חדשים. הפכנו לאימפריה. אם רק היה להורדוס איזה נביא או מכשף שילחש על אוזנו. אם רק היה.