מי שראתה את ברית המועצות מתפרקת, מזהירה שאנחנו לא רחוקים משם

בימים אלו הכניסה למועדון הגגרין היא חוויה סוריאליסטית – הרחבה המרכזית הפכה לבית מחסה אלטרנטיבי עבור בעל חיים ובהם כלב פיטבול, חתול רחוב, יונה שחדלה לעוף ועורב חבוש בכנפו. ברחבה הקטנה, אנו מוצאים מאות דגלים ורודים של "המחאה הוורודה" ו"קומי ישראל", שעומדים בהיכון לקראת הפגנה נוספת בבלפור.

וולצ'וק רוצה לתקן את המציאות – עבור חיי הלילה, עבור בעלי החיים ועבור החברה. אחרי שראתה במו עיניה את ברית המועצות מתמוטטת, היא מבינה שאנחנו בהחלט לא רחוקים משם. אז היא יוצאת לרחוב וקוראת למנהיגים לשנות כיוון ולדבר אל העם ששכח את מי הוא אמור לשרת.

גגרין: פרויקט תרבותי

"אני אמנית, ציירת ופסלת במקצועי. אני מפיקה אירועי תרבות מאז שאני בת 18 – הפקתי תערוכות עצמאיות שלי ותערוכות שיתופיות, התעסקתי באירועי התרמה עבור בעלי חיים ובדיוק ככה נוצר הגגרין לפני 7 שנים. היה לי סטודיו קטן בפלורנטין שבו עשיתי אירועי התרמה עבור "כלבים מסוכנים", זה היה פרויקט בו השתתפו 25 צלמים שהביאו 400 איש למקום הקטן שלי, נזכרת וולצ'וק, "שם, הבנתי שצריך מקום גדול יותר".

"בעקבות התערוכה, ובשיתוף פעולה עם בן זוגי הסאונדמן, תאורן ועוד חבר שלנו מתחום הבנייה גייסנו 40 אלף שקלים. עם זה הקמנו את הגגרין הראשון – בנינו אותו בידיים. ככה זה היה תמיד עד לפני הקורונה – כל הזמן אנחנו בונים, הורסים, צובעים, משנים. זה חלל אמנותי ודינמי לכל דבר ועניין", מסבירה וולצ'וק.

הגררין עבר גלגול נוסף כשוולצ'וק הגיעה להחלטה להעתיק את מיקומו לרחוב קיבוץ גלויות בתל אביב. היא גייסה עשרות אנשים שהתנדבו על מנת לממש את החלום שלה ושל שותפיה: "קיבלנו המון פידבקים חיוביים מאנשים שרצו לעזור. אנשים הגיעו אחרי העבודה כדי לעבוד למען פרויקט שהפך לקהילתי, פשוט כי אנשים האמינו בבשורה שאותה רצינו להביא ולייצג".

חצי שנה לפני שעולם הלילה נדם התרחש המעבר, "עברנו לכאן בספטמבר 2019, חודשיים לקח לארגן את המקום, חודשיים נוספים לקח לנו לבסס את היצע הבילוי על מנת שהמקום יוכל לעבוד באופן מקסימלי, וחודשיים לאחר מכן כבר נאלצנו לסגור. מה שהיה מדהים הוא לגלות שגם בתקופת הקורונה אנשים לא שכחו אותנו ותרמו לנו כסף על מנת שנוכל להמשיך בתערוכות, באירועי ההתרמה עבור בעלי החיים וגם כדי שבבוא מן הימים נוכל לחזור לרקוד", מספרת וולצ'וק בהתרגשות.

את מגדירה את עצמך כבליינית?

"לא, המועדון מבחינתי הוא פרויקט תרבותי. אני לא באה מעולם הלילה, אני באה מעולם הוויז'ואל והתערוכות, אנשים מגיעים לכאן כדי לשתות ולרקוד, אך הם נהנים ממנה כאן כתרבות אלטרנטיבית – הבאנו לכאן את האמנים הכי מוזרים, את הדיג'ייז הכי מעניינים, אנחנו משקיעים בתפאורה ובתאורה ובכלל אנחנו משתדלים לקיים כאן אירועים לא סטנדרטים ולייצג את האמנות הלא מיוצגת בארץ".

"אם ראש הממשלה חושב שהוא יכול להמשיך להתהדר בהצלחה הבינלאומית של ישראל בעולם ללא תרבות, הוא פשוט טועה"

מה יש לך לומר למי שאומר כי "הלילה אינו משויך לזרם התרבותי"?

"שהבנאדם הזה לא יכול להתעסק בתרבות כי הוא פשוט לא מבין מה היא".

מתי המאבק של אנשי הלילה הופך לחלק אינטגרלי בקבוצת המפגינים שעולים בכל שבת לבלפור?

"מעצם היותם של אנשי הלילה אנשי תרבות, זה נתן את הפוש הראשוני למחאה – זה מה שהפך אותה כבר בתחילת הדרך לוויזואלית, מוזיקלית ובכלל אמנותית מאוד. מצוקתם התבטאה באופן בולט, והם אלו שהצליחו למשוך אליהם קבוצות אחרות. יחד עם זאת, המחאה היא לא שלהם והיא לא של אנשי תרבות אחרים – אבל עצם יציאתם למאבק הזה היה חשוב, הייתה לכך השפעה שניכרת עד היום".

בסוף הצליחו לנצל לרעה את הקווים האמנותיים איתם עלו לירושלים, צבעו את המפגינים בצורה שנתפסה כלא רצינית. "חייזרים" היא רק מילה אחת שהוזכרה כתיאור למפגינים האלו

""חייזרים", "מפיצי מחלות", כל המילים האלו והניסיון של ראש הממשלה למתג אותנו בצורה השלילית הזאת, הכל נובע מיהירות ובורות. זה לא דומה למה שמתרחש בשום מדינה אחרת בעולם. אם ראש הממשלה חושב שהוא יכול להמשיך להתהדר בהצלחה הבינלאומית של ישראל בעולם ללא תרבות, הוא פשוט טועה ולא מבין מה הוא עושה – הקו הזה שהוא מוביל נגדנו מוביל בעצם לאלימות משטרתית. אני באופן אישי הותקפתי על ידי שוטרת ביום השביעי שבו שבתתי רעב וזאת בטענה שיש לי "כלי נשק" – אולר", מספרת וולצ'וק.

"המשטרה הפכה לגוף פרטי בידיי השלטון ולגוף ששכח את זכויות האזרח"

"היא סובבה לי את היד, כיפפה אותי ויצרה סביבי סצנה מאוד לא נעימה. אגב, זה לא היה אולר אלא לדרמן שכולל גם צבט, מספריים ומברגה ובו השתמשתי בכדי לחתוך חוטים איתם קשרנו את השלטים. הלדרמן תמיד עליי והחוק מתיר לי להשתמש בו, הוא כלי עבודה בשבילי, אני משתמשת בו במהלך כל יום עבודה שלי ואיתו אני חותכת ומגלפת. אני ציירת ופסלת, לא רוצחת פוטנציאלית. בהזדמנות אחרת יצא לי בהפגנה בתל אביב לחטוף בוקס בפנים משוטר. ומה שעצוב, זה שהיחס כלפיי הוא לא חריג, הוא מופנה גם לאלפי מפגינים אחרים שבאים לממש כאן את הזכות הדמוקרטית שלהם. המשטרה הפכה לגוף פרטי בידיי השלטון ולגוף ששכח את זכויות האזרח".

הגעתי ממדינה שלא שרדה מכיוון שלא אפשרה חופש אמיתי לאזרחיה

את מצליחה להבין אמנים שבוחרים שלא להצטרף למאבק שלכם?

"אני מצליחה להבין אמנים בכלל. יש כאלה שלא רוצים לקחת צעד פוליטי ויש כאלה שנהנים בדיוק ממה שהאמנות מציעה וזה להסתגר בתוך עולם היצירה הפרטי שלך, ולא מעט אמנים בוחרים להיות בדיוק שם. בתוך עולמם הפרטי, זאת הבועה שכולם מדברים עליה. כל אמן חוטא לפעמים בדבר הזה, כל תל אביב חוטאת בזה".

יכול להיות שזאת בדיוק הבעיה? שבדיוק בנקודה הזאת הצליחו לתפוס אתכם ולצבוע אתכם כמנותקים, כאנשים שאיתם אולי אני מסכים על ההפגנה, אך לא מרגיש בנוח להצטרף אליה כי השותפים לה הם לכאורה רחוקים ממני?

"אולי בהתחלה, אך זו מזמן לא הנקודה בה אנו עומדים. אין להפגנה הזו מובילים, היא לא של אף אחד ואין לה אידיאולוגיה אחת, אבל יש לה קווים משותפים. בסוף, הערך המוביל בה הוא החופש – אנחנו כלואים בחיינו תחת גזירותיו של ראש הממשלה מסיבות שאינן סיבות. נולדתי בברית המועצות, הגעתי ממדינה שלא שרדה מכיוון שלא אפשרה חופש אמיתי לאזרחיה, אני מקווה שלא אזכה לראות קריסה של מדינה נוספת. הממשלה גררה אותנו לשיח פוליטי במקום לשיח שאמור להתרכז בבעיות הפנים שלנו.

"אני רוצה להאמין שהגגרין ישרוד, אבל אני רוצה יותר להאמין שהמאבק שלנו יצליח, כחברה. לא מזמן אחד מעוזריו של שר התרבות הסביר לי מדוע הלילה הוא לא מרכז תרבותי. אני מזמינה אותו ואת השר לבוא ולראות במו עיניהם עד כמה הם טועים, ובכלל אני מזמינה את נציגי השלטון לצאת מגבולות הנוחות ולבוא לפגוש אותנו, את האנשים להם הם צריכים לדאוג".