הכתבה הזו נכתבה ונמחקה, נכתבה שוב ונערכה, באמת כל כך הרבה פעמים עד שנפלו לי שתי אותיות במקלדת. רצינו לבשר על אופטימיות ועל קיומם של אירועים שונים במהלך החג, אך בקצב מסחרר נפלו ההפקות אחת אחר השנייה. חלקן בוטלו, חלקן קוצצו, וספק אם אלו שהצליחו להתקיים הצליחו לעמוד בציפיות של הבליין הישראלי.
הפעם, הקורונה טרפה את כל הקלפים וקינחה עם סיכום החג שמעולם לא יראה אור – במקום סיפורי מסכות, אלכוהול וזימה כיאה לחיי הלילה הבועטים שיש לנו כאן, נותרנו עם כמה מילים חשובות שכדאי שיצאו מהבידוד ויאמרו בקול רם.
קצת לפני הלחץ האטומי סביב עתיד קיום האירועים ובעת הגבלת ההתכנסויות עד 5,000 איש וכלל המשמעויות סביב הדרישה הזו, ניסינו להתחיל אופטימיים. בשישי הגענו למסיבת תחפושות במועדון המטה ורקדנו כפרפרים בין פרפריות לרקע צליליו של ראול סיברדי שהעיף אותנו באוויר, בשבת מצאנו בתדר את טדי נגוסה ואופק אדנק מרימים למאות אנשים את הידיים תחת בובת תמנון ענקית ופסיכדלית, בראשון גלשנו לדיזינגוף כדי לחגוג עדלאידע בהונלולו ובשני הסתובבנו ברחוב רוטשילד כשאנחנו מחופשים לתיירים.
במהלך הזמן שניסיתי ליהנות מכל היצע בילוי עשיר שסבל גם ככה מצל נגיף הקורונה, הטלפון שלי לא הפסיק לרטוט. אני יכול להישבע ששצף סימני השאלה שהתקבלו אצלי בוואטסאפ במשך הימים האלה היה גדול ממספר נדבקי הקורונה במחוז ווהאן בסין. לרגעים זה אפילו היה נדמה שהכאוס אכן מצליח לחסל את חיי הלילה המקומיים, בין האירועים שבוטלו בעקבות הקורונה: הרייב בצ'ארלס קלור, ההפקה של עופר ניסים, לוסט אין א מומנט ופסטיבל יוניטי.
בין האירועים שבוטלו בגלל סיבות אחרות: גרוב אטאק שנאלצו להעביר את מסיבת הטבע לאירוע מצומצם יותר במועדון הפורום בבאר שבע בעקבות "מידע מודיעיני לסחר בסמים", תופעה עליה כבר נתנו את דעתנו שהובילה למחאה בכיכר רבין. אולי הגיע הזמן לחזור לשם. נראה.
השיא הגיע בשלישי האחרון. שעה לפני תחילתו של פסטיבל הלונאר, קבע בית המשפט כי האירוע שהיה אמור להכיל 10,000 איש ופוצל מראש לשני ביתנים בכדי לאפשר לכלל רוכשי הכרטיסים ליהנות מהאירוע, לא יוכל להתקיים במתכונת זו ועליו להצטמצם ל-5,000 מבלים בלבד. על פי בית המשפט הפיצול הינו "פיצול מלאכותי". ביתן 1 בוטל והתגלגלנו לביתן 2, והאמת? גילינו שם אירוע מדהים שגרם לנו לשכוח מכל הרעש הציבורי והתקשורתי סביב גל ביטולי האירועים.
האמצעים לטשטוש: תפאורה אפלולית של כדורי דיסקו מהפנטים וליין-אפ שנע בין נדב דגון שפירק במוזיקת לייב מרשימה ועד ג'וז ואלי שחרכו את הביתן. האמנים הישראליים סיפקו את הסחורה עד השעות הקטנות וכשקמתי בסלון ביתי בין זוגות כפכפים הפוכים ובקבוקי שתייה ריקים, התעוררתי אל בוקר קשה עם צריבה קשה בעיניים. לא ידעתי אם זה בגלל שאני החולה ה- 83 בפוטנציה, אם זה בגלל שנרדמתי עם האיפור או בגלל המציאות החדשה עליה מדווחים כעת בטלוויזיה - הגבלת התכנסות ל- 100 איש במקומות סגורים. בלי ספק מדובר בסגירה כואבת לחג הזה.
פורים האחרון ייזכר כחג שלא באמת מומש. מפלס החרדה סביב הפנדמיה העיב על אפשרותנו לספר לכם על שמחה ואושר בהרחבה ואם לנסות לנבא את העתיד (או לפחות זה הקרוב) לא נראה שאנו עומדים בפני עתיד ורוד בכל מה שקשור לחיי הלילה המקומיים - עולם תרבות האירועים והמופעים נמצא בסכנת קריסה לאחר הפסדים של 180 מיליון שקל לאחר ביטול אירועי פורים בלבד ועד סוף השנה, כך מדווחים נציגיו, צפוי להגיע להפסדים של מיליארד שקל סך הכל. ואם כל זה לא מספיק? לא מדובר רק במשבר כלכלי אלא גם במשבר אמון: "אתם לא הפקה, אתה גנבים שקרנים ואגואיסטים", "הפקה של נוכלים", ואפילו לינק לתביעה כנגד אחת ההפקות הוטחו בדפי הפייסבוק מצד רוכשי הכרטיסים. חלקם דורשים את כספם בחזרה וחלקם מצאו לנכון לפרוק את זעמם על חג שלא יחזור.
קמתי, שטפתי פנים וניסיתי לשער את גודל הדיזאסטר שהתגלה כגדול במיוחד. ייקח עוד זמן לצמצם פערים אבל עד שזה יקרה, יידע כל בליין כי לא קיימת ההפקה שאינה קוראת לסבלנות ברחבה וכדאי שיידרש לה גם מחוצה לרחבה. אנו עומדים על סף תחילתה או קריסתה של עונת פסטיבלים עשירה במיוחד ורגע לפני שאנחנו ממהרים לשרוף את התעשייה שמאפשרת לנו לפרוק ומצליחה להשאיר אותנו שפויים בתא הלחץ שנקרא מדינת ישראל, כדאי שננסה לשמור על איפוק. זה קשה, אבל מבטיח את הישרדותה של הסצנה וזה, כבר אינטרס של כולנו. של כלל בלייני ישראל. שטפו ידיים והתפללו לטוב.