באופן חריג נתחיל מהסוף. "האם מדובר בשובר הקופות של הקיץ?" שאלתי את רועי פינצי, יוצר הסרט "להיות עם חופשי" שעתיד לצאת במהלך השנה הבאה. תשובתו הייתה חד משמעית: "כן".
המפיק שבחר ביוזמתו ללוות את מאבק הסצנה הטראנסיסטית ללא שום תמיכה מגופי שידור וקרנות, יוצא עכשיו למשימת חייו: קמפיין מימון המונים שיספק בתקווה את התקציב המתאים שיעזור לו לסיים את הסרט עליו הוא עובד ב-3 השנים האחרונות. מדובר בדרמה אנושית סביב סצנת מוזיקת הטראנס המקומית שמציפה נושאים מורכבים כמו סמים, רשויות ותרבות, כשלדבריו, כל צופה ימצא שם את עצמו כאזרח במדינת ישראל.
בראיון, הוא חושף רגעים ומנבא את עתיד הבליינים והמפיקים, עתיד שלא נראה ורוד במיוחד. "אני איש טלוויזיה ועורך, משם אני בא. עבדתי המון שנים בערוץ 10 כשב-7 שנים האחרונות יש לי חברת הפקה שנותנת שירותים כאלו ואחרים לגופי שידור שונים. במקביל לעבודה השוטפת אני תמיד בוחר לעשות במקביל פרויקט או שניים שנוגעים לליבי, רדיפת הסצנה הטראנסיסטית נגעה בי".
על פי פינצי, "החיידק" התעורר לפני 3 שנים, "ראיתי פוסט של דיג'יי אופוריה, עופר דיקובסקי, שהעלה איזה קטע מ"תנו צ'אנס לטראנס" מ-98' והחליט לעשות סרט דוקומנטרי. ישר נדלקו לי האוזניים ואמרתי שאני חייב להיות מעורב בדבר הזה. בסוף הגעתי אליו ואל אלון דותן ("בלעדיהם כל הדבר הזה לא היה קורה בכלל"). לקח לי חצי שנה לשכנע אותם להעביר לי את שני ההארד- דיסקים שהיו אצלם, הם היו אוצר אמיתי".
מה היה שם?
"חומרים שנוצרו בשנות ה-90' שנגעה בסצנת הטראנס שקדמה לעצרת הענק – מסיבות שפוצצו, מחתרות, ראיונות. כשמסתכלים על זה בפרספקטיבה של 30 שנה אפשר לראות שמעבר לסיפור על המסיבות והתרבות אתה רואה את האנשים. הייתה בהם תמימות, הם דיברו בשפה עדינה ואחרת, רכשו כבוד לרשויות, הייתה בהם אמונה אמיתית בנוגע להצלחת הז'אנר בישראל. פתאום, עוד הרבה לפני שערכתי את זה ראיתי השוואה מאוד ויזואלית בין אז להיום".
אמנם יש פערים אבל יש המון דברים שלא השתנו, כמו היעדר השיח בין הסצנה לרשויות ומשחקי החתול והעכבר ביניהם. איך אתה רואה את הדברים?
"זו אותה סצנה ואותן בעיות, אבל למרות ש'הכל' נשאר אותו דבר, אפשר לראות שינוי מאוד גדול – לא בתוך התרבות אלא בחברה שלנו, באנשים. אני חושב שבניינטיז הייתה פה תמימות מאוד גדולה, אחווה והדדיות וגם היחס לרשויות היה עם המון ריספקט. היום העולם הרבה יותר מנוכר, ברמה החברתית אנחנו הרבה יותר אינדיבידואלים, הקפיטליזם משתלט על כל פינה וכשמדברים על אחווה אנחנו ממהרים לשאול 'איפה הקאצ'?'".
מסיבות הטראנס הן המעוז האחרון כמפלט מהעולם הקר הזה או שהן נהרסו ולא מזוהות יותר עם הערכים אותם הזכרת קודם?
"בעיניי מסיבות הטראנס הן התרופה, הן הפתרון, הן מה שיכול להוציא אותנו מכל בעיות החולי האלו".
אתה מבין שמרבית האנשים שיקראו את זה יגידו שאתה בחור הזוי
"אני שלם עם ההזיות שאני חי בהן ומצד שני אני גם לא תמים ומכיר את העולם שאני חי בו. לאנשים קשה להתחבר, אבל אני באמת מאמין בזה. מי שמפחד להיות הזוי מפחד לתמוך בתרבות כמו זו הטראנסיסטית, או בפרויקט כמו שלנו כי הם מפחדים להשתייך אליה, להיות מזוהים עם ההזויים. אבל ההזויים האלה עשויים יום אחד להציל את העולם".
תסביר.
"הרעיון שעומד מאחורי סצנת הטראנס מורכב בדיוק מהערכים אותם החברה הישראלית איבדה – האחווה, ההדדיות. בשבוע שעבר חזרתי ממסיבה במדבר, אי אפשר לקבל את התחושות שאתה מקבל במסיבה מהסוג הזה בשום מקום בחברה שלנו- שרואים אותך, שמקבלים אותך, שמחבקים אותך, שנותנים לך להתבטא ולהתנהג איך שאתה רוצה, זה לא קיים בשום מקום אחר אצלנו".
חלפו יותר מ- 30 שנה מאז התנגנה מוזיקת טראנס בישראל, לאורך השנים האלו מאות אלפי אנשים טעמו מן החוויה שבחרת לשתף, ועדיין מרבית האנשים מעדיפים פסיכולוג ולא זועקים לשמיים על ביטול הטיפול האלטרנטיבי שאתה מדבר עליו. למה?
"צריך אומץ בכדי להראות מי אתה באמת, אנשים מפחדים להיות מתויגים, בוודאי עם סצנה מלאה בסטיגמות על סמים".
אז בוא נפתח את זה אחת ולתמיד. האם סמים הם חלק אינטגרלי מסצנת הטראנס?
"חד משמעית כן, בדיוק כמו תרבויות מוזיקה ובילוי אחרות בישראל ובעולם".
אז אתה מבין את ההתנגשות.
"כן, אני מבין מדוע הבעיה נוצרה, אבל אני חושב שהיום הבעיה עברה תהליך ונמצאת במקום אחר, היא כבר אינה בעיה תפעולית אלא תפיסתית – המדינה לא יכולה להחליט שמתוך אג'נדה למגר את תופעת הסמים במחוזותינו היא תוקיע כל דבר שנקשר למושג הזה. המטרה שלנו כצרכנים של תרבות הטראנס לא צריכה להיות ייצור שיח סביב 'האם יש או אין סמים בסצנה שלנו?' אלא להגיד: 'חבר'ה, אנחנו נחליט מה להכניס לגוף שלנו ולא צריכים לבקש רשות מאף אחד'".
המדינה מסוגלת להבין את זה?
"היא חייבת להבין את זה. ולממש את רצון העם הזה, שמה לעשות, צריך מדי פעם להשתחרר. היא צריכה להבין שסביב האנשים שמבקשים לעשות זאת מופעל לחץ מאוד גדול. מי שמדורג גבוה בחברה שלנו הוא בהכרח מי שעובד מאוד קשה, מייצר הכי הרבה ובסוף השבוע הולך עם המשפחה לפארק. יש כאלה שמעדיפים לחיות לבד ולהסתובב עם שורטס וכפכפים, אנשים שלא רוצים להיכנס לתבנית שהמדינה מנסה להכניס אותם".
מה הסיפור שעומד מאחורי הסרט שלך?
"הסיפור החברתי שעומד מאחורי תרבות הטראנס הישראלית. משתתפות בסיפור הזה דמויות מפתח שנטלו חלק בעצרת של 98' והרבה מפיקים, אמנים ובליינים מימינו אנו שמצליחים לבסס את התמונה העדכנית והכואבת שעולה סביב הנושא הזה היום. אני חושב שהם מצליחים לבטא אותו בצורה טובה ואמיתית וכשהמדינה תבין את זה אני בטוח שהיא תהיה המרוויחה הגדולה. אני מבין שאחד הדברים הכי קשים בעולם זה להקים מדינה, בשביל לעשות את זה צריך להאמין ברעיון ההזוי הזה וצריך אנשים שילכו נגד הזרם, ב-48' עשו זאת. אז בשביל לחולל שינוי ומהפכה השגנו כבר את המרכיבים, גם רעיון הזוי וגם אנשים לוחמניים, למה שלא נצליח בפרויקט שלנו?".
כי אולי האנשים שבחרו להוביל את גל השינוי הם לא האנשים המתאימים. 50,000 איש הגיעו לכיכר בכדי לצהול לרקע הנאומים של כל אחד מהמפיקים שקראו לשינוי. הם קיבלו את הספוט וזכו במלוא תשומת הלב ומאז נהיה שקט. איפה ניצול המומנטום התקשורתי? איפה קיום ההבטחה להפגין בירושלים? ההבטחה לשלב כוחות עם גורמים שיתחילו בתהליך של שינוי חקיקה? עדכון הקהל בהליכים השונים שנעשים בכדי לקבל הכרה? בוא נגיד את האמת - לא עבדו עלינו?
"אני לא חושב שעבדו עלינו, אלא גל התמיכה שקם סביב הגוף שנועד לשנות לא לוקח את עצמו ברצינות. בליינים לא מבינים שלא מדובר במלחמה רק על מרחב הבילוי אלא על הזכות להיות עם חופשי. ואם להתייחס למפיקים, מדובר בתמימות. אני מכיר את כולם. להוביל מחאה זו עבודה שונה לגמרי מלהיות מפיק, המחאה אותה הם הובילו הייתה מתוך כוונה אמיתית לשנות אבל היא הייתה מלאה בנאיביות. כי מחאה זה לא מספיק, צריך לעורר סחף ולמרות שהם הצליחו לעורר אנשים, הם לא הבינו מה לעשות עם המצב הנתון".
בכנות, חלמתי על ראיון אופטימי ואני מרגיש רחוק משם.
"בצדק".
איך הסרט שלך אמור להיגמר?
"לא טוב. אני קצת פסימי בינתיים. הסוף כרגע לא נראה טוב ונותר לקוות שהוא ייגמר אחרת".
לפני 20 שנה יצא לאקרנים הסרט "פצצות בדרך לסוף העולם" שהפך לתורת הז'אנר ומבוא אמיתי לכל מי שרוצה להבין את משחקי הרדיפה בין הסצנה לרשויות. בהנחה ותצליח לגייס את התקציב הרלוונטי למען המשך הצילומים, במהלך השנה הבאה יהיה זה תורך להוציא סרט על הסצנה, סיפור שיתמקד לדבריך בנושא החברתי והמרקם האנושי שעומד מאחורי הסצנה. לראשון מבין אלו יש סוף טראגי, לדבריך גם לשני אין סוף זוהר ונוצץ. האם בעוד 20 שנה אתה מעריך שייצא סרט נוסף שיבשר על סוף טוב?
"אני רוצה לקוות שכן. את הסיפור של סצנת הטראנס בעתיד אני מדמיין כאוטונומיה, מסיבות בהן בליינים יהיו ברשות עצמם ברגע שהם חוצים את שערי הפסטיבל. זה תהליך האסדרה לו אני מפלל כששם, יהיה פורקן וטיפול אמיתי עבור כולנו. לצערי, אני מאמין שהאסדרה הזו והטוב, יגיעו רק לאחר שיהיה כאן הרבה יותר גרוע. התקוממות ומלחמה אמיתית. רק כשזה יבוא מהבטן יבוא השינוי, לא בגלל שאמן כזה או אחר מנגן בכיכר. כשאנשים יבינו שלא יהיה להם לאן ללכת, הם יתחילו לצעוד לכיוון הנכון".