לאחר 7 חודשים בהן שמענו על מסיבות רק בהקשרים פיראטיים שאינם חוקיים, הרמנו צלצול לבליין ישראלי שבקיא מספיק בסצנה הברלינאית בכדי להבין איך ניתן לקיים חיי לילה פעילים בתקופת הקורונה. על קו שיחת הטלפון שמענו על מסיבות חוץ, שוטרים ואזרחים, פערים שלטוניים וברגהיין אחד. ולמרות שנדבק במסיבה ממש בשבוע שעבר, אם תשאלו את ד' זה היה שווה את זה. למה? "כי בילוי הוא צורך קיומי" ודווקא עכשיו, הוא מבין את זה יותר מאי פעם.

"יש המון הבדלים בין הסצנה בישראל לבין הסצנה בברלין" פותח ישר ולעניין ד', ישראלי צעיר מתל אביב, שהיגר לברלין לפני קרוב לשנתיים. "כולם חושבים שבתל אביב הסצנה גדולה, גם אני חשבתי את זה. כשהגעתי לפה הבנתי שטעיתי – מספר הקלאבים השונים, ריבוי הליינים, מגוון הקהל שמגיע לחגוג פה, הכל מתעצב סביב הדבר הזה שנקרא 'לילה'".

ד' הגיע לתל אביב בגיל 21 בעקבות עבודה חדשה ועם הזמן החל לגלות את העיר הגדולה. לאחר השתתפות במספר אירועים המוניים שכללו בעיקר פסטיבלים מקומיים והפקות חוץ שונות, יצא לראשונה בחייו למועדון. זה היה מועדון הבלוק. שם לטענתו, החל להבין את חוויית הבילוי וללכת בעקבותיה. "בבלוק הבנתי מהם "הפסיליטיז" המוצעים לבליין", הוא משחזר.

לאחר שבילה מספר פעמים במועדון המיתולוגי של דרום תל אביב, ד' התחיל להתגלגל למועדונים קטנים יותר. במהרה הוא גילה את הברקפסט, בית מעריב שבדיוק נפתח, אבל זה שבאמת תפס את תשומת ליבו היה האלפאבית. "מצאתי שם תחושה אחרת, משהו קהילתי. יצא לי להגיע לשם פעמיים בחודש אבל בסוף הרגשתי שהכל קטן פה, חוץ מהבלוק שתמיד דאג לגיוון מוזיקלי, הרגשתי שבכל מסיבה שאני יוצא אליה אני שומע את אותם אמנים".

עד לפני הקורונה הייתה פה רכבת אווירית של אמנים שהגיעו מכל העולם ולאורך כל השנה.
"זה נכון, אבל איך להגיד את זה בלי שזה יישמע מתנשא... פעם אמלי לנס הייתה מגניבה אותי, גם סולומון, היום אני לא יכול לשמוע אותם".

אבל הם לא היחידים. בשנה שקדמה לקורונה הגיעו לישראל גם דיקסון, AME, האני דיז'ון, גיולי ואסיה, מרקו קרולה, ארטבט, סאטורי וזה רק על קצה המזלג.
"תקשיב, זה שמגיעים אמנים לישראל זה נכון אבל עברתי לברלין לפני שנתיים כשעוד לא מלאו לי 25. ב-3 השנים שגרתי בת"א הרגשתי ששמעתי הכל, אכלתי הכל וזה בעיקר עלה לי המון כסף. עשיתי את החשבון שלי, הרגשתי מיצוי וחיפשתי מקום שייתן לי יותר בעבור מה שאני משלם. ברלין קרצה לי, ניסיתי והתאהבתי – המחייה פה זולה יותר והעושר התרבותי כאן, בוודאי בכל מה שקשור לבילוי, פשוט הרגיש רחב יותר".

תסביר.
"הכל פה אינטיסיבי יותר. מהרגע שהסופ"ש מתחיל, זה מה ש'כולם' עושים, חוגגים במסיבה. ואם זה לא במסיבה, אז זה במסיבות, פשוט עוברים מתחנה לתחנה ובסוף כולם מסיימים בברגהיין. בתל אביב אתה יודע בדיוק מתי להגיע ועד מתי אתה יכול לסחוב, בוודאי מהו סט הסגירה לפני שנועלים את הדלתות. כאן לא. בילוי שמתחיל ב'אנומלי' או ב-'טראומה' ומתגלגל ל-'ברגהיין' (שכולל בתוכו נקודות בילוי שונות) יכול להתחיל ברחבה המרכזית של המקום, אבל גם יכול להתגלגל לחללים הנוספים שנמצאים בו. לפנרומה בר, שנמצא בחלקו העליון של הקלאב, לחצר, לקוקטייל בר, לפינה שמגישים בה קפה, לפינת הספות בהן אפשר להיזרק ואפילו לאייס-בר כדי לשתות שייקים מזינים".

"יש אפילו חדר חושך שנועד להגשים פנטזיות מיניות יש שם וגם מועדון סקס לגברים עם כניסה נפרדת. ישנן שתי מסיבות בסופ"ש, אחת שמתחילה בשישי בצהריים ונגמרת בשבת בבוקר ואחת שמתחילה בשבת בלילה ונגמרת ביום שני בצהריים. המקום מלא עד שפשוט סוגרים את המוזיקה. כשאתה מסתכל בשעון בתקווה שתקפוץ למקום הזה 'רק לשעה', אתה יכול לגלות שעברו 4 שעות, לפעמים יותר. מאבדים כאן את תחושת הזמן כי זה לונה פארק למבוגרים. בין רחבה לרחבה אחרת ניתן לראות את השוני בין סוגי האנשים כשהחלק היפה הוא שמקבלים פה את כולם ללא יוצא דופן, באפס גזענות ובאפס שיפוט - כל עוד אתה לא מפריע לאף אחד אחר אתה יכול לעשות מה שבא לך, כן גם סמים".

כאחד שחי פה וחי שם, מהו לדעתך המקום שבו תל אביב נכשלה וברלין לעומתה הצליחה?
"כמו שהעירייה דואגת לבתי הקפה ולמוזיאונים שיהיו כאן מלאים, כך היא מתייחסת גם לסצנת המועדונים המקומית. מבינים פה שהמקומות האלה מהווים מרכז תרבותי עבור תושבי העיר ובכלל עבור העולם כולו. בברלין לא מבלים רק 'הקווירים' של הברגהיין, אלא גם אנשים קשוחים שאוהבים לשמוע מינימל טכנו במיני קלאבים שמפוזרים בכל רחבי העיר, יש כאן תיירים ומה לא. תוכל למצוא כאן בליין בן 18 שחולק את הרחבה של הפנורמה-בר עם הבליין המבוגר בעולם שמגיע לכאן כהיפסטר בן 104. הכל מתחיל ונגמר בגישה. בחיים לא תראה פשיטה משטרתית על מועדון, מועדונים נהנים מהקלות מס, תראה מה קרה פה עם הקורונה – המדינה קודם כל הכניסה לבעלי העסקים כסף ואמרה 'אחרי זה נתחשבן על הדיוק', היא נתנה לבעלי המועדונים לנשום כאן".

איך הקורונה השפיעה על חיי הלילה של ברלין?
"הברגהיין, שהוא באמת המרכז התרבותי המוביל בעיר פועל כרגע כמוזיאון. מטעמו ומטעם כלל הקלאבים בעיר יצאו הודעות עבור הבליינים כי החל מה-10 במרץ, כל האירועים שנקבעו עד סוף אפריל פשוט מבוטלים. הייתה תחושת חוסר ודאות אבל כזו שלא הגיעה מטעם בעלי העסקים, אלא דווקא מטעם הבליינים שהרגישו שהם לא יכולים לוותר על החגיגה. האפטרים, שהיו נערכים באופן קבע לאחר הבילוי בקלאב בדירות שותפים, החלו להיערך כאן כאיוונט מרכזי, פשוט כמסיבות בית".

המשטרה לא פעלה?
"כשהמשטרה הגיעה כדי לפזר את האנשים, ובמקביל מזג האוויר נהיה נעים יותר, אותן חבורות שהיו מקיימים את מסיבות הבית החלו להגיע לפארקים ולאגמים עם הרמקולים הניידים שלהם. קבוצות אנשים התחברו וערכו עשרות מסיבות מאולתרות, אחת ממש גדולה נערכה באופן קבע במשך מספר שבועות ליד הבית שלי בפארק 'האזנהיידה' שהפך ללוקיישן קבוע עבור ציבור הבליינים שלא יכול היה להתאפק יותר עד שהכל יסתדר כאן. התוצאה הייתה פשוט פסטיבל המוני שנערך כאן בכל שבוע".

איך נראית תגובת המשטרה לאירוע כזה?
"הסברים אישיים ופיזורים ללא הפעלות כוח".

זה נשמע קצת תמוה.
"כי בת"א התרגלתם ליחס אחר. אליי ניגש שוטר שירד על הברכיים בכדי לדבר איתי בגובה העיניים בזמן שאני שרוי על הדשא אחרי כמה שעות של 'דאנס'. מבינים כאן שאי אפשר למנוע מאנשים לזוז והמשטרה לא פועלת למיגור בכוח, אלא לשיח מכיל עבור תהליך אפקטיבי בו אנשים מבינים את הסיכונים ולומדים לקחת אותם בחשבון".

בישראל אתה מניח שזה היה עובד?
"בתל אביב בטוח, מדיניות לפיה לשוטר בישראל מותר להוריד את האוויר בגלגל האופניים של אזרח בכדי למנוע עניין כזה או אחר זה נשמע לי אבסורד. גם זה שהמועדונים בתל אביב סגורים זה נשמע לי מטורף – פה, כל עוד התחלואה נשמרת מתחת לקו האדום מתירים לערוך כאן אירועים (אמנם מצומצמים, אבל אירועים) באוויר הפתוח תחת כיפת השמיים. במהלך הקורונה הייתי בלפחות 9 מסיבות שונות".

איך הרגיש שם מצב הרוח?
"טירוף. הייתי באוקסי-גארדן שזו סך הכל חצר קטנה עבור 200 אנשים וניגנה שם פאקינג פגי-גו".

בסוף אנחנו מקיימים את הראיון הזה לאחר שמתברר כי נדבקת בקורונה במסיבה, זה היה שווה?
"נדבקתי כי לא שמרתי על הכללים ונכנסתי לתא השירותים עם אנשים נוספים. במסיבה שבה נדבקתי ניגנו האני דיז'ון, וירג'ניה ועוד שמות גדולים שהייתי מוכן להידבק שוב ושוב בשביל לשמוע אותם בלייב פעם נוספת".

אחרי שתחלים, אתה רואה את עצמך חוזר לבלות במסיבות למרות שעדיין לא נמצאה הדרך לבלות בבטחה בתקופה הזו?
"חד משמעית כן. נכון לעכשיו המדינה הוציאה איסור לרקוד בעקבות העלייה בתחלואה, אבל בוודאי שאין סגר. מנסים כאן להילחם במגפה, אבל לא עושים זאת על חשבון איכות חיי התושבים. מן הסתם אם בתי הכנסת סגורים, וכך גם המרכזים הקהילתיים ומכוני הכושר אז כך גם צריך להיות מוטל על המועדונים, אבל אם משחררים דברים? לא יכול להיות שהקלאב נמצא במקום האחרון. בברלין מבינים שלבלות זה צורך קיומי, אני מבין את זה היום יותר מאי פעם. אחת הסיבות שעזבתי את תל אביב היא שבסוף, היא הרגישה לי קטנה. ביום שיבינו בעיר הזאת שלבלות זה לא ערך מוסף של העיר, אלא זו טבעה של העיר הגדולה והחשובה בישראל, היא כבר לא תרגיש לי כזו. לא לי ולא לאלפי ישראלים שמצאו דווקא בברלין הקרה בית חם. עד אז, נמשיך לחגוג כאן".