בזמן שהמדינה ממשיכה להתחפר בתוך הבוץ הבריאותי-כלכלי, המושג בילוי הפך נשכח. הפורקן הכל כך מתבקש, בוודאי בימים בהם אנשים נכלאים בבתים, מפסידים כספים ומאושפזים בבתי החולים, פשוט איננו. המצב הקיים תחת ההגבלות המוכרות הותירו אותו לכאורה כלא רלוונטי. מה שהמדינה לא מבינה הוא שהבילוי הוא דבר נדרש וההתעלמות הגורפת של הממשלה מעסקי הלילה, שנתפסים בעיניה מאז ומעולם כעסקים ״לא רציניים״ תביא לקריסתם.

היעדר ההתקשרות בין הצדדים מובילה למסיבות הטבע והמחתרת הלא מאושרות. אם להקביל את זה לעולם הספורט, זה שאין מגרש לא אומר שאין כדורגל. אנשים רוצים לשחק, אנשים רוצים לחגוג, אנשים רוצים להיות ערן זהבי ולבעוט לחיבורים את המצב הנורא הזה. רק שלא יגיעו 4 שוטרים שיורידו לנו את השאלטר ו-500 שקל מהכיס.

החל מהיום (יום ו׳) בשעה 14:00 אנחנו נעולים בבתים. אותיות אלו נכתבו מבעוד מועד בתקווה שנוכל לחזור לבלות בצורה בטוחה, ובהנחה שהעסקים איכשהו יצליחו להחזיק מעמד, עוד תזכו להגיע לאחד מחללי המפלט של המציאות הדורסנית. אז רגע לפני שנכנסנו לסגר, מצאנו את המקום הראשון אליו נלך כשהסאגה הזאת תחלוף. תכירו את "בבל".

בבל - תל אביב (צילום: מידן גיל ארוש. אינסטגרם: deadeyemeidan)
צילום: מידן גיל ארוש. אינסטגרם: deadeyemeidan

בתוך הג'ונגל האתני שנוצר סביב סיפורי ההגירה של דרום תל אביב, נולד מפגש מסעיר בין תרבויות והזנחה. המסוממים מסמטת עכו והעכברושים שצצים בין מסילות הרכבת הקלה מהווים קריאת השכמה דחופה לעירייה ולמדינה שצריכות לפעול למען האזור הכי מגניב בעיר, אולי בארץ. אזור שכולל את הספוטניק בצידו הצפוני, את המונדו 2000 בצידו המערבי ואת המועדון הטוב בישראל, מועדון הבלוק בצידו הדרומי. יזמים משקיעים את נשמתם ואת מיטב כספם באזור השבור של העיר ומישהו בחלונות הגבוהים צריך לדעת להעריך את זה. כשהיזמים האלה בוחרים לעשות זאת דווקא בתקופת הקורונה, גם אנחנו שמחים לבוא ולחבק (זאת אומרת, לפנק במרפק). ויש על מה.

בצמוד לכולי עלמא שהוחשך תחת ההגבלות עד להודעה חדשה, נפתח מקום חדש של אור. אור עמום. ירידה בגרם המדרגות שנצבע בנאונים אדומים-סגולים מובילה אותנו לחצר אינטימית ובה כמה שולחנות קטנים לצד בר זוהר. כל המקומות נתפסו ע"י זוגות שהגיעו בכדי לרענן את מערכת היחסים שנרקבה בבית בחודשים האחרונים. אחרי דרינק קטן בחוץ הם ייכנסו לחלל הפנימי, רסטו-בר שהספיק להתמלא באנשי לילה מוכרים, שהגיעו לפרגן ולמתוח את שרירי הבילוי התפוסים שחדלו לפעול גם הם בתקופה האחרונה.

אלמנטים של עץ ונורות עדינות מצליחים לייצר אווירה ״קואוזית״, מנה של קרם ארטישוק לצד בירה וצ'ייסר מצליחים לייצר אווירת “הנג” ותחת שם הבמה "קולט" מצליחה הדיג'יי לייצר אווירה אלקטרונית נעימה של התרחשות. זו תחושה שכמעט שכחנו. תחת ההגבלות, ברור שלא נראה כאן רחבה בועטת ואם כן עוד נזכה לצפות בעצמנו בבושה גדולה במהדורה המרכזית. אין לנו רצון כזה אבל יש לנו כמיהה גדולה לזוז. כשנוכל לחזור ולעשות זאת ביום מן הימים, ייפתח החלק השלישי במקום, שנמצא כרגע בשיפוצים ועתיד להיות מיני-קלאב שישלים את חווית הבילוי המשולשת - על גבול המקודשת - שמתחילה בדרינק, ממשיכה לביס ועוברת לתנועתיות. כרגע, כל מה שיש לנו לעשות זה להרים לחיים על מה שיש, על מה שנשאר. בתקופה הזו גם זה לא מובן מאליו.

בבל - תל אביב (צילום: מידן גיל ארוש. אינסטגרם: deadeyemeidan)
צילום: מידן גיל ארוש. אינסטגרם: deadeyemeidan
בבל - תל אביב (צילום: מידן גיל ארוש. אינסטגרם: deadeyemeidan)
צילום: מידן גיל ארוש. אינסטגרם: deadeyemeidan

למרות המצב, הליך ההרצה של "בבל" מייצר שמחה גדולה במחילה החדשה של רחוב מקווה ישראל אליו מגיע מספר לא מבוטל של סטלנים, היפסטרים ותיירות שנתקעו כאן בחודש מרץ. הוייב הסוריאליסטי שנע בין תענוגות לכאוס הקרב ובא מביא אותן לצוד שני סטלנים שהתיישבו על הבר והבינו בדיליי שהם נמצאים במרחק של 2 מטר ביטחון מהבלונדיניות שכבר סימנו עליהן את האיקס. בדרך לשירותים הם מוצאים שפה משותפת. דו לשונית.
הבטנו וחשנו ברגעים האחרונים של ההנאה לשבועות הקרובים.

מצאנו תזכורת טובה לחיי הלילה שהיו יכולים להתקיים כאן גם בשבוע הבא אילו מישהו היה חושב על מתווה, על שיח משותף עם נציגי תרבות הלילה, אבל הם והמדינה מדברים בשפות שונות. ב-"בבל" העברנו שעתיים וחצי של ״פיין דיינינג״ ואלכוהול שמח באחת הפינות של המקום, נהנינו מזמן איכות שגירד מאיתנו את שכבות החלודה שהצטברו על זיכרונות מחגיגות שפעם היו פה. זה היה מענג ונותרנו מלאים בתקווה כי הם וקרוביהם יצליחו לשרוד ביום שאחרי. ואם לא? נישאר עם המסוממים והעכברושים שהיו לקריאת השכמה אותה אף אחד לא שמע, לא הקשיב, לא הבין. ובוודאי לא באמת ניסה לעשות זאת.