רועי צור
בתוך מתחם אירועים גדול בנמל תל אביב, מצאנו את עצמנו בהפקת הסילבסטר של הבוסתן. 2,000 איש מחכים לזיקוקי החגיגות שיקפצו מהעמדה עליה מנצחים הצמד האלקטרוני החם של הרגע; זרחי ולייבו. בתפריט: לולייניות בבגד גוף המשתלשלות מהתקרה לצד קולות טכנואידיים מקוריים וקלאסיקות ממוקססות (דוגמת Is this love של בוב מארלי).
החוויה הזו מהווה רמז דק למה שצריך לקרות ב-00:00: הגיע הזמן לאהבה, סטוץ או סתם נשיקת נימוסים. ואנחנו מנומסים. חצות מגיע ואיתו זרם ההורמונים השוטף את כניסתה של השנה האזרחית החדשה ושל הדיג'יי שהערב על העמדה: אושרי כהן. שם גילינו שכהן הוא לא רק שחקן, הוא גם דיג'יי בחסד. הסט של אתמול בכל מקרה הצטייר באוזנינו כנקודת מפנה בקריירה של כהן - פיק מקצועי שגובר על "הכוכבים של שלומי" לגמרי.
ואם הסרט טוב, אז בשביל מה לעשות קאט? אנחנו ממשיכים בסצנה ומתגלגלים לבית מעריב. המקדש האלקטרוני נמצא הערב ברשות הפקת אנונימוס. ההפקה החברית הצליחה להפוך בשנה האחרונה לאחת מהמסיבות המדוברות בעיר, כזו העוברת כשמועה רטובה מפה לפה כשנשיקת חצות כבר הרחק מאחורינו. מרחב הבילוי החשוך מואר בשמחתם של מאות צעירים שהגיעו לרקוד, לשרוק ולהריע, בדרכם להפוך לגוש חוגגים הומוגני תחת ניצוחו של שון דורון. הדיג'יי הצעיר שהפך בשנתיים האחרונות לאחד האמנים העסוקים בישראל, מצליח לסובב את הקהל בסט בועט ושמח בדיוק כפי שציפה וקצת מעבר. זוהי מתנה ברמה של סנטה, גוד בלאס יו.
דור מאיר מועלם
הדבר הכי חשוב שלמדתי במהלך חיי זה שאם אין לך גיים פלאן מוכן לערב הסילבסטר - עדיף שתבלה אותו בבית. אולי זה אנחנו שנזכרנו מאוחר מדי, אבל כבר מסוף השבוע התחלנו אני וחבריי לנסות ולסגור את המקומות שרצינו. רובם השיבו שהכל תפוס ושננסה בשנה הבאה (איזה שנונים אתם).
לא נבהלתי, וניצחתי את תחושת ה-FOMO. בערב התכנסנו כמה חברים ופתחנו בירות. קשקשנו כרגיל, כשברקע רצו משדרי סיכום בעולם הספורט. בסופו של דבר היה אחלה ערב, וכנראה שאם היינו מגיעים לתל אביב בלי תוכנית וסתם נוחתים בנקודה מרכזית היינו מוצאים את עצמו בזמן הספירה המסורתית מתלבטים אם להמשיך לכיוון רוטשילד או דיזינגוף בשביל למצוא בר שיכיל אותנו. בקיצור, המסר שלי חברים הוא ברור: זה לגמרי בסדר לוותר מראש על ערבים כאלה. אם אתם רואים שהכיוון הולך לבלאגן, ולא במובן הטוב, פרססו. תקפצו לסופר הקרוב, תביאו בקבוק יין סביר או כמה בירות - ותתחילו לקשקש עם החבר'ה.
רן ברנע
השנה רציתי לצאת מהקומפורט זון. ביליתי את הערב במלון ומרכז האומנויות אלמא בזכרון יעקב, שם התקיימה ארוחה חגיגית ומופע מיוחד של עברי לידר ותומר מייזנר בשם "מרימים". מדובר באלטרנטיבה קצת יותר יוקרתית לערב הסילבסטר הסליזי, עם לוקיישן מהמם, נוף שמימי, וקהל שמגיע עם ראש פתוח במטרה להפיק את המיטב מהערב.
ניכר במופע של עברי לידר שיש לו כימיה נהדרת עם מייזנר. מבחינה ז'אנרית, זה פחות הטעם שלי, אך הסאונד היה ברמה, וכל ההפקה יצאה לפועל ברמה גבוהה מאוד. הארוחה קצת פחות ענתה על הציפיות, למרות ש-270 ש"ח ל-9 מנות זה מחיר לא רע בכלל עם תפריט אלכוהולי שכלל יין ובירות.
החוויה הזו לימדה אותי משהו לגבי הסילבסטר - אנחנו מגיעים אליו עם אופטימיות זהירה, ואז תמיד מתאכזבים. כאן, כשיצאתי מהאימפריה התל אביבית ועליתי צפונה כדי לנסות משהו שונה, זה למעשה היה הרבה יותר משמעותי ומיוחד מאשר ללכת לעוד מסיבה שבה כולם מנסים להשלות את עצמם שלערב הסילבסטר יש אשכרה משמעות.
אלון ריבלין
יצאתי אתמול למועדון הדופלקס ברחוב ש"ך 9, תל אביב. המקום מכיל 3 קומות ולכל אחת יש את הקסם שלה. משום מה, משהו עדיין היה חסר. הקומה הראשונה הייתה קומת הניינטיז, ובה ביליתי את רוב זמני במועדון. היה נחמד - אבל קיבלתי את התחושה שמדובר במסיבת בר-מצווה שההורים בה יצאו משליטה. עשור כל כך רחב עם יצירות מוזיקליות מופלאות הסתכם באוסף של שירים די בינוניים שמטרתם המרכזית הייתה לעורר נוסטלגיה אצל המבלים - בקיצור מסיבה פנויים פנויות לגילאי 30+.
הקומה השנייה הייתה קומת הרוק והציגה מוזיקה אלטרנטיבית שלא שומעים בדרך כלל במועדון תל אביבי ממוצע. הקהל היה משולהב, וניכר היה שהוא נהנה מכל רגע ואפילו לא שם לב שהשנה התחלפה לה באמצע הלילה. הקומה השלישית הייתה כבר על הגג, מקום שלרוב שואף להיות הדובדבן שבקצפת בכל בניין תל אביבי. היא הייתה קצת חסרת תוכן, קצת ריקנית, כנראה בגלל מזג האוויר הסורר שהתחולל בעיר בימים האחרונים.
הביצוע של המועדון שהפוטנציאל שלו גדול (סאונד מעולה, בר לא יקר יחסית למועדונים באיזור ומרווח מחייה לכל בליין) היה די בינוני, וזה ליווה אותי כל הערב. אני מקווה שבעתיד שיקחו צעד יותר נועז קדימה לעבר השורה הראשונה של מועדוני הלילה של תל אביב.