לאחר שלושה שבועות בהן הייתי שרוי בתרדמת ריטלין אל מול הסיכומים הבלתי נגמרים של תקופת המבחנים, אפשר להגיד שברוך השם - זה מאחוריי. חוץ מכמה מועדי ב', סיימנו עוד שנה סטודנטיאלית. וכיאה לכך, החלטנו לשרוף את החומר הנלמד עם מעט פארש כדי לנקות את הראש. אז התגלגלנו לתדר.
קבוצת חברים שהחלה את דרכה הלילית כתחנת רדיו פופ-אפ נודדת, השתקעה לבסוף בבית רומנו - מתחם הקניות התל אביבי הראשון. הם מצאו במתחם שבדרך יפו שבתל אביב את נחלת הבילויים המתאימה ביותר לתוכן שלהם. הגרפיטי מושקע, המוזיקה טובה ויש תפריט אוכל מצומצם בחסות אייל שני, שאליו נחזור בהמשך. כבר ציינו בעבר כי אנשי הלילה הבינו שמתחמי חורבות באווירת רטרו עדיפים על מתחמים חדשים ומלוקקים. הם גם זולים יותר, וגם נכונים יותר.
למרות ההיפסטרים שימהרו להגיב ש"התדר כבר מזמן לא היפסטרי, הוא היה כזה לפני שנתיים, העיר השתנתה, הכתב חייב להתעדכן על עצמו ואיפה לעזאזל הנחתי את הסקייטבורד", התדר עדיין היפסטרי. בין חנויות המתחם הסגורות, מתאסף ברחבה קהל עדכני שמגיע מידי שבוע לספוג תרבות בילוי לנפש, ברד אלכוהולי לגוף, ולחוות כאבי גב מהכיסאות ללא משענת. הקהל הזה קול, ולבוש בצורה נון קונפורמיסטית. הוא לא ידפוק על דלתות השירותים ככניעה ללחץ השלפוחית ולעולם לא יצא מגדרו - הוא מעריך בשקט. הוא מציין שהפיצה טעימה, אומר תודה על השירות ומידי פעם אפילו מנענע את הראש בקטנה לצלילי המוזיקה. לא סטורי, לא שאגות שמחה, לא קרחנה. מקסימום ציוץ בטוויטר.
ערב רביעי הוא קריאה אחרונה בהחלט לתל אביבים שטרם הספיקו לבלות השבוע, קצת לפני שהפריפריאלים מגיעים אל מחוזותיהם, ואז תושבי העיר נסגרים בביתם מחשש לבוא במגע עם מישהו שאשכרה שומע מיינסטרים או אוכל כשר. עצוב, אבל זו המציאות. בכל מקרה, את רגעי הסופ"ש האחרונים של התל אביבי הממוצע מציינים כאן הרבה פעמים עם מוזיקה שחורה. לפעמים עם היפ הופ אינסטרומנטלי שמסרב לצעוק באסים רועמים, ולרגעים עם טריפ הופ אווירתי.
המוזיקה השחורה כאן יוצרת רוח מלודית בחלל הפתוח. תחשבו על זה, מתי בפעם האחרונה האזנתם למוזיקה שחורה, כזו שרחוקה ממצעד הבילבורד? זה תמיד מסתיים בליין בינוני מוצף באנשים, מלא בעשן סיגריות, וחנוק לפחות כמו הכיור באמבטיה של מוש בן ארי.
אנחנו מחוקים. לא יודע אם סיום הבחינות או הברד האלכוהולי הם אלו שעשו אותי מחויך מהרגיל. כמעט וניגשתי למישהי, עצרתי. כאן כל שולחן הוא לעצמו, קישורי התערבבות כאלה ואחרים אינם נראים באופק וגם מבטים מיניים לא נוצרים פה. עדיין, יש כאן איזושהי סינרגיה בין כלל התנועות המינימליסטיות של היושבים. משהו במלמול של זה מול סידור הגרב הסגולה של זאת, בעוד שהמלצר שואל "תרצו לשתות?". שלוק, גלגול, חיוכים קטנים ורכיסת פאוצ'ים מכל עבר, נותנים את ההרגשה שהכל כאן חי, משהו קורה. חולצות קצרות, מכופתרות ופתוחות מתעופפות עם הרוח, וסנדלי מדוזה מככבים פה בכל מקום.
אייל שני הוא ליהוק מושלם למתחם הבילויים הזה: יש לו שפה משלו והוא מסרב להיות מיינסטרים באופן אולטימטיבי (אפילו בפריים טיים). תסלחו לי על התיאור שנראה שיצא מפיו של שני עצמו, אבל הוא בועט במוסכמות האורגנו של הפיצה באמצעות זעתר, ואפילו בכך הוא מבסס סוג של תרבות נגד. כיאה להיפסטר, בדיוק כמו הקהל המעצבן, המנוכר והמזוקן שלו. אבל בעיניי הפיצה אלוהית, לא פחות.
במסווה של בירה ופיצה, שילוב שנשמע מעט בנאלי, התדר שומר לעצמו סוד. בבסיסו, התדר מעוניין לאכלס את אחרון המנוכרים והזועפים, כשהמציאות העגומה מחכה מחוץ לכותלי בית רומנו. בהכניסם, הוא נותן להם את התחושה שהם מובילי דעת קהל. איך? הם יושבים באחד המקומות המדוברים בעיר, בו יש תחנת רדיו פרטית, הפקות נוצצות, ואוכל מעולה של אייל שני.
הסוד מתחבא בקונפליקט בין הברד ללחות, בין שף העל לכיסאות הפלסטיק, בין ההיפסטר הביקורתי לחוויה הכמעט אוטופית שמתרחשת כאן - ניקוי ראש מכל הג'אנק שיש בחוץ. התדר משתייך לקומץ זעיר של אותם מקומות שמצליחים לבסס את עצמם לאורך שנים בתבנית מוזיקלית איתנה, שירות מקצועי, לוקיישן מגניב ומעל הכל קו אישי ויצירתי שמייחדים אותו בזהות ברורה. זהו מעל כל ספק התדר הנכון.
מחירים:
משולש פיצה - 19 ש"ח / מגש פיצה - 96 ש"ח / חצי מכבי מהחבית - 32 ש"ח / בקבוק מים - 10 ש"ח