לפני חצי שנה עברתי מתל אביב לאוסטרליה. לא ביג דיל, כל מה שהייתי צריך זה סיבה, ושלי הייתה גיג במועדון נחשב במלבורן, שדיג׳יי תל אביבי קישר ביני לבינם. זה היה בתחילת מאי, והודיעו לי שאני מופיע באמצע החודש. בלי לחשוב יותר מדי הזמנתי כרטיס שבועיים מראש. הגעתי למלבורן, הופעתי, וזה היה התקלוט הכי טוב שהיה לי בחיים. אני מודה לאל שלקחתי את הסיכון ועליתי על הטיסה. בהמשך טיילתי לאורך החוף המזרחי של אוסטרליה, סך הכל קצת יותר מ-3000 קילומטר.
אחרי רכבת הרים אינטנסיבית שכללה תאונת דרכים, אהבות נכזבות ולא מעט שאלות על מקומו של היהודי בגולה, חזרתי למלבורן, הפעם כדי לחיות ולעבוד על מוזיקה. בנוסף לתקלוטים פה ושם, יוצא לי לקפוץ לפסטיבלים, מסיבות והופעות (כמו שיתוף הפעולה הנוצץ של בוילר רום ו-Sugar Mountain שהיה אירוע קרוב למושלם), ולאחרונה, פסטיבל שנקרא LUFT.
LUFT הוא פסטיבל טכנו שמתקיים בקובורג, סוג של פרוור בצפון מלבורן. אישית, שמות האמנים בפסטיבל לא אמרו לי יותר מדי, אבל חבר מלוקסמבורג נשבע לי שמדובר בליינאפ יוצא דופן, עד כדי כך שהוא קנה כרטיסים חודשיים מראש. סבבה, התארגנתי על כרטיס ויצאנו לדרך. 
הפסטיבל משתרע על שטח עצום שמחולק ל-3 במות מרכזיות: במה ראשית, במה צדדית ובמה שהיא בעצם וואן שהתקינו בו עמדה פאנקית. היה מזג אוויר נאה והמונים של בליינים יפים, האווירה הכללית היא לגמרי גוד ווייבס, וניכר שאנשים הגיעו בשביל החוויה. בקושי היו טלפונים ברחבות, ואנשים שישבו בצד פשוט נהנו ממזג האוויר בכיף שלהם. בארץ כנראה זה לא היה קורה ככה - בפסטיבל בסדר גודל כזה אנשים היו רוצים לסחוט את מיץ הלייקים עד כמה שהם יכולים.
מבחינה מוזיקלית, הפסטיבל היה קצת נפילה. רוב הדיג׳ייז ניגנו טכנו מונוטוני ומשעמם, בלי סנטימטר של רגש או אישיות. היו רגעים שהפסטיבל אפילו נגע קצת ב-EDM, וזה גרם לי לשאול שאלה קשה - לאיפה הטכנו העכשווי הולך? גם אם זה הז׳אנר הכי גדול היום במוזיקה האלקטרונית, אם זה מגיע לנקודה שבה הדיג׳ייז מנגנים טראקים שאפילו היו מביישים את הארדוול, מה זה עוזר לנו? הטכנו התחיל לפני כמה עשורים על ידי חבורה של מפיקים שהחליטו להוסיף חדשנות למוזיקה האלקטרונית דאז. אם הרגש והדחף הזה כבר לא קיים בטכנו המודרני, אז למי אכפת מהתפיסה ״הסקסית״ של הז׳אנר? תבניות יש בכל סוג של מוזיקה. אלו שמנצלים אותן היטב או שוברים אותן, הם אלו שייזכרו בלונג ראן.
לעומת זאת, היה דיג׳יי אחד שבאמת הבריק, וזה סבסטיאן לגר הצרפתי, שהופיע בתל אביב בשנה שעברה. לגר הופיע בבמה הצדדית, והפציץ בסט שנע סביב טכנו והאוס מלודי, אבל הגדולה שלו הייתה שפה ושם הוא שבר אותו עם טראקים צבעוניים ומרימים אחושרמוטה, כמו ההמנון ״Strandbar״ של טוד טרייה. הקהל גם הגיב לזה טוב, כנראה ששאר הדיג׳ייז צריכים ללמוד לקחת צעד כמוהו.
הפסטיבל הזה יצר אצלי רגשות מעורבים, בייחוד כשהשוואתי אותו למה שהולך בתל אביב. מצד אחד, במלבורן יש מלא פלטפורמות - מועדונים ומסיבות מכל הסוגים, שכל אחד מהם יותר מסיבי מהשני - יש פה כסף, ולא מעט ממנו. אבל לעומת זאת, הדיג׳ייז בתל אביב נמצאים בכמה רמות מעל הדיג׳ייז של מלבורן, וזה נובע מכמה סיבות. הראשונה היא שבתל אביב אין יותר מדי מועדונים, ולכן כל דיג׳יי צריך להפגין מגוון רחב של יכולות וידע כדי להוכיח שהוא ראוי להיות בעמדה. השניה היא שרוב הדיג׳ייז בתל אביב הם דיגרים רציניים שתמיד מחפשים את הדבר הבא לפני שהוא יצא, דרך דיג׳ייז אחרים, מפיקים מקומיים, או כמובן האינטרנט. לכן הם הרבה יותר מגוונים מוזיקלית.
הלוואי והייתה דרך לשלב בין מה שהופך את שתי הערים האלו לכל כך טובות. לקחת את הפלטפורמות והגישה לאירועים של מלבורן, ולשלב אותם עם המוזיקליות העשירה והמשכרת של התל אביביים. הרבה אנשים במלבורן מופתעים כשאני מספר להם שאני מתל אביב - הם שומעים שמשהו קורה שם, שהם חייבים לבקר. המוניטין של תל אביב כעיר מסיבות מהדהד בקנה מידה עולמי. אבל כל עוד העיר עסוקה במלחמות בירוקרטיות (ולאחרונה, לצערנו, גם נגד החמאס או ג'יהאד), לא תתקיים מהפכה כנה ואמיתית. בשלב מסויים יימאס למפיקים, לדיג׳ייז, בעלי המועדונים, ואז מה הם יעשו? יעברו לברלין. 