בסוף השבוע האחרון (ה') התקיים בתל-אביב פסטיבל "EDM TLV". האירוע שהתקיים לראשונה, היה אמור להנחית ארבעה דיג'ייז ענקיים, אך המצב הביטחוני גרם לדחיית הגעתו של אחד מהם (דאש ברלין).
מתחם הגולדן רינג היה הרבה יותר גדול מבדרך כלל, ומאיזשהי סיבה לא ברורה לא הייתה גישה מהגולדן רינג למתחמי האוכל, שהיו פתוחים רק למי שרכש כרטיס רגיל. המקום לא היה חנוק ודחוס, ובשל פתיחה היישר ליציאה מהצד (שהייתה למעשה הכניסה לגולדן רינג) המקום גם היה מאוורר ולא חנוק.
הסאונד היה רע ולא אחיד ולצערי, מדובר בבעיה שחוזרת על עצמה הרבה יותר מדי בשנה האחרונה. סאונד זה הדבר הכי בסיסי ברייב והוא צריך להיות לכל הפחות סביר. לא הגיוני שבאירוע כל-כך גדול, הצלילים בחלקים לא מבוטלים מהמופע ישמעו כאילו הם בוקעים מרמקול בסיסי שאפשר לקחת לחוף הים. זה לא מכבד, לא את הדיג'ייז שמתקלטים על הבמה ובטח לא את הקהל.
אחרי סט פתיחה חביב מאוד של ינון ברק יהל, עלה לבמה מייק וויליאמס. הדיג'יי ההולנדי הצעיר, שיחגוג בסוף החודש יום הולדת 23, סיפק סט נפלא עם בחירת שירים נהדרת, קצב נכון והמון תשוקה, שהזכיר בסגנון את הסטים של מרטין גריקס. נכון, לוויליאמס חסרה הכריזמה והנוכחות שיש לגריקס והסטים שלו עדיין לא שלמים כמו של הסופרסטאר ההולנדי, אבל אם ימשיך בכיוון הזה נראה שהעתיד שלו ורוד מאוד. 
אחרי וויליאמס עלה אוליבר הלדנס, אחד מהדיג'ייז הכי חמים ומרעננים בסצנת ה-EDM כיום. ההולנדי, שממוקם במקום השביעי ברשימת מאה הדיג'ייז המובילים של המגזין "DJMAG", סיפק סט מרענן, ייחודי, מלא בגרוב, מאש-אפים ורמיקסים מדהימים. מדובר בסט שהיה טוב בהרבה מהסט של הלדנס בטומורולנד ובכלל, באחד הסטים הטובים ביותר ששמעתי בשנה החולפת, בישראל או בחו"ל.
עם זאת, הרבה בליינים מצאו את הסט של אוליבר איטי ומשעמם, בטח אחרי הפתיחה של מייק וויליאמס, אשר כללה מוזיקה קצבית בהרבה. ההחלטה לפתוח עם מייק וויליאמס ואז לעבור לאוליבר היא אולי נכונה מבחינה הפקתית, שכן הלדנס סופרסטאר גדול בהרבה, אבל מבחינת מוזיקלית זאת הייתה טעות די חמורה, שבשביל לא מעט אנשים הרגה את הסט של אוליבר. 
כאמור, האירוע היה ברמה גבוהה מאוד מבחינת הסטים שסיפקו האמנים, בכל מה שקשור להפקה טעון שיפור ניכר כמעט בכל פרמטר. ראשית, תפאורת האריה שהייתה על הבמה הייתה ממוחזרת, והייתה בשימוש כבר פעמיים בעבר (בפסטיבלי Life In Color בחיפה ובאילת). מעבר לעובדה ששימוש חוזר משדר זלזול, זה פשוט לא התאים למקום סגור, לא היה פרופורציונלי ביחס לגודל הבמה וגם הסתיר חלק גדול מהווידאו ארט.
גם בכל מה שקשור לפירוטכניקה וכו', האירוע היה ברמה מאוד נמוכה שמלבד הלייזרים, שהוסיפו קצת צבע ונתנו איזשהי תחושה של אירוע גדול, לא היה כאן שום דבר (ברמה ההפקתית) שהצדיק את הטייטל "פסטיבל". בעולם ה-EDM, תאורה, פירוטכניקה ותפאורה הם חלק בלתי נפרד מהחוויה .
טומורולנד לדוגמא, הפך למה שהוא הפך לא רק בגלל הדיג'ייז (יש פסטיבלים עם ליינאפים לא פחות מרשימים), אלא בגלל החוויה שהוא מציע לבליינים. אף אחד לא דורש לראות כאן השקעה כמו בפסטיבל הבלגי הענק, אבל כשכרטיסים מגיעים עד למחיר של 350 שקל, מן הראוי שכן נראה השקעה כלשהי.
אחרי הלדס, עלה לבמה הדיג'יי האמריקאי קשמיר, שאהוב במיוחד על הקהל הישראלי, ואם נשפוט לפי הסט שלו באירוע – לא קשה להבין למה. החיבור של קשמיר עם הקהל הישראלי הוא לא פחות ממדהים והדיג'יי, שממוקם במקום ה-15 ברשימת הדיג'ייז המובילים של המגזין "DJMAG" יודע לנצל את זה כדי לשלוט בקהל לחלוטין, וכדי ליצור אווירה ייחודית מאוד, אותה מצליחים ליצור רק הכוכבים שהקהל הישראלי אוהב במיוחד כמו ארמין ואן ביורן וטייסטו. הסט כמובן היה מרים ברמות, ואפשר לקשמיר להראות את הוורסטיליות המוזיקלית שלו. 
אחד מרגעי השיא של הערב הגיע כשקשמיר ניגן את "Devil Inside Me" בשילוב עם "שלום עליכם". (מדובר עריכה של דיג'יי ישראלי צעיר ומוכשר בשם אלמוג נאור), קטע שהעיף את הקהל באקספו באוויר. אחרי קשמיר, עלו הצמד הישראלי רייזינג דאסט, שסגרו את הלילה המוזיקלי האיכותי עם סט טראנס מצוין.
למרות הבעיות ההפקתיות ובעיקר בזכות הסטים הנהדרים, אפשר לומר כי הפסטיבל היה מוצלח, סגר את השנה בצורה טובה ובעיקר השאיר אותי עם המון אופטימיות לקראת שנת 2020.
2019 לא הייתה מזהירה ל-EDM בישראל, בטח לא בבמות הגדולות, אבל שני האירועים האחרונים (האירוע הזה וטייסטו) מראים כי יש עדיין קהל גדול בישראל שצמא לאירועי EDM טובים. כולי תקווה שבשנה הבאה נראה יותר ליינאפים מרשימים כמו זה, קצת יותר תעוזה בבחירת האמנים הז'אנרים וקצת יותר השקעה בהפקה – כשזה יקרה, גם הקהל יגיע בהמוניו.