“כעבור שעתיים עמד במקום גבוה ולפניו משתרעת בקעה רחבת ידיים דמוית קערה, שגבעות עגלגלות ושרשרות הרים תלולות לה על כל סביביה, ואדמתה כולה שדות מעובדים, גנים ומטעי זיתים. והיה לה לבקעה הזאת אקלים אינטימי ומיוחד משלה. אף על פי שהים קרוב כל כך עד שאתה יכול לראותו מראשי הגבעות, אין כאן שום דבר ימי, שום דבר מלוח וחולי, שום דבר פרוץ לרוח. תחת זאת שוררות כאן שלווה ושאננות… אובך קל מכסה את השדות כפעמון של זכוכית. עצי משמש ושקד פורחים, והאוויר ספוג ריח של נרקיסים…. המקום הזה היה העיר גראס, שזה מאות שנים היא המרכז הלא מעורער של ייצור בשמים, מוצרי קוסמטיקה, סבונים ושמנים ושל המסחר שלהם. רומא של הניחוח היא, ארץ הבשמים המובטחת".
הבושם/ פטריק זיסקינד. תרגום: ניצה בן ארי
זה התיאור הפותח את החלק השלישי והאחרון בספר המוערך שהצליח ממש לצרף את חוש הריח לחוויית הקריאה, ואם להתעלם רגע מהעובדה שמדובר בנקודת מבטו של רוצח פסיכופת - חייבים להודות שזה עושה חשק. "הבושם" מתרחש בשלהי המאה ה-18, וכבר אז מוגדרת בו העיר גראס שבדרום צרפת "המרכז הלא מעורער של ייצור בשמים מזה מאות שנים". זהו תואר מדויק מבחינה היסטורית ובמובנים רבים תקף עד היום, בעידן הייצור ההמוני. למעשה, כשני-שליש מתעשיית הבישום הצרפתית עדיין מגיעים מהעיר הקטנה והפורחת, שכל כמה זמן ניתן לראות בין נופיה הקסומים מיכלי נחושת ענקיים המזקקים תמציות פרחים מהיבול הצבעוני של האיזור.
האווירה הייחודית כל כך ששורה על העיר משקפת היטב את המגמה העולמית שבעקבותיה מגיעים אליה מבקרים רבים ונלהבים: הנהייה אחר האקסקלוסיביות, היוקרה והאיכות של בשמי הבוטיק והנישה. בתחילת חודש מאי האביבי נחתו בגראס עשרות אורחים, עיתונאים ואנשי עסקים שהסתובבו בעיר ובסביבותיה בנחיריים מורחבים בעקבות ניחוחות המותג M.micallef.
מותג הבישום הקטן, שנמכר בארץ בבוטיק "אינדיבידואל" הייעודי לבשמי נישה, קרוי על שם המייסדת והמוזה שמאחוריו - מרטין מיקלף, אמנית פלסטית שיחד עם בעלה, ג'ופרי, הגשימה חלום והקימה מפעל לייצור בשמים שמבטא היטב את חזון יצירתה. מרטין וג'ופרי, שמאחוריהם סיפור אהבה סוער למדי, הם זוג מקסים בגילאי ה-60 לחייהם, והובילו את הסמינר בן שלושת הימים בהתלהבות מדבקת שגרמה לכל המעמד להרגיש קצת כמו אירוע החתונה המחודש והמרגש שלהם.
בהתאם למאפיין המשמעותי ביותר של בשמי בוטיק ונישה, הלוא הם חומרי הגלם האיכותיים, החוויה התמקדה בעיקר במבט מקרוב על תהליכי הייצור ומרכיבי המפתח שלו: משדות הוורדים המשכרים בניחוחם, דרך הגנים הבוטניים בהם מזוקקים השמנים והתמציות של הפרחים השונים ועד המפעל הקטן של M.micallef, בו ניתן היה לראות שתי עובדות עמלות על עיטור פרטני של בקבוקי קריסטל עדינים במשיחות מכחול ואבני סוורובסקי. בשמי המותג אכן מתאפיינים בעיצובים ייחודיים ואמנותיים שקשה להתעלם מהם, ובעיקר בניחוחות פרחוניים ורומנטיים שלא דומים לשום בושם אחר.
וזה הרי העניין העיקרי שעומד בבסיס תעשיית בשמי הבוטיק שהביקוש סביבה רק הולך וגובר בשנים האחרונות: ההפצה המצומצמת וכמויות הייצור הקטנות, שנובעות בראש ובראשונה מהשימוש בתמציות טבעיות שאין לטעות בהן, מבטיחות לצרכנים בלעדיות, חד פעמיות, או כשם הבוטיק הקסום בשכונת נווה צדק - אינדיבידואליות. ככל שהרכב הבושם טבעי יותר וסינתטי פחות, מסבירים שם, הבושם "משחק עם הגוף", מושפע מהנתונים הטבעיים שעליהם הוא מונח וממש מתפתח ומשתנה על העור ש"לובש" אותו, בניגוד לבשמי המיינסטרים של המותגים הגדולים, שעושים שימוש בתמציות סינתטיות ולכן נוטים להריח בדיוק אותו הדבר על כל אחד ואחת.
אין זה פלא, אם כן, שרבים מתמכרים לחיפוש המתמיד אחר הניחוח הבא דרכו יוכלו לבטא את אישיותם, "להגיש" את עצמם לסביבה. ברגע שנפתחת בפניך הדלת אל עולם בשמי הנישה, מעידים מביני העניין, מדובר במסע מסתורי בעקבות משהו רוחני כמעט, לא מוחשי - לא שם, לא מותג, לא בקבוק מעוצב - פשוט בושם.
הכותבת הייתה אורחת של בוטיק אינדיבידואל המייבא את בשמי המותג M.micaleff