בדקה ה-48, שלוש דקות אחרי תחילת המחצית השנייה, גבריאל מרקאדו כבש את השער השני. התוצאה: 2-1 לארגנטינה. על הלוח נותרה למעלה מחצי שעה. צרחתי יותר מאשר בגול של אנחל די מריה – כל מי שמבין בכדורגל יודע ששער מיד עם הירידה למחצית ועוד שער מהיר עם העלייה למחצית השנייה אמור לעשות את כל ההבדל בין שמינית גמר לרבע. אבל האם האמנתי אחרי השער של מרקאדו שנגיע לרבע? לא.
קמתי הבוקר, רגע אחרי ההדחה הצורבת, עם תחושה של השלמה. אני לא מבואס, לא מדוכא, לא מרגיש כמו אחרי ההשפלה מול קרואטיה. בואו – קיבלנו אתמול משחק כדורגל מופלא, לא משנה את מי אתה אוהד. שבעה שערים ב-90 דקות, מהפכים, צהובים, צרחות שמחה, דמעות, וילד צרפתי אחד בן 19 שיכול לשנות תדמית של מדינה שלמה. מוזר להגיד את זה אחרי שבעט אותי ואת הנבחרת שלי הביתה, אבל אני אוהב אותך קיליאן אמבפה. אתה הסיבה שבגללה אני אוהב כדורגל. חבל רק שנולדת צרפתי.
תבוסת הרצון
רבע שעה בדיוק נמשכה המועקה שישבה עליי אחרי המשחק, ואז שחררתי. זה קרה מהר מאוד. למה להחזיק אותה? סבלתי מספיק בשבועיים האחרונים. נכון שאתמול הייתה חסרה יכולת והנבחרת הצרפתית הייתה גדולה עלינו, אבל ראיתי שחקנים ארגנטינאים שרוצים ונלחמים, משאירים את הלב על המגרש וחובטים בצרפתים כאילו מדובר בברזילאים. הם לא רמסו את הכבוד שלי הפעם ולא השפילו את עצמם. הם היו שותפים למשחק כדורגל מושלם, כזה שבגללו המשחק הנהדר הזה הומצא בכלל. הם פשוט היו הנבחרת הפחות טובה על הדשא.
באיזשהו מקום אני שמח שזה נגמר. המעמסה הרגשית והנפשית במונדיאל הזה הייתה קשה מתמיד. דווקא לפני פתיחת המונדיאל הייתי בטוח שאדע להתמודד איתו בצורה הגיונית – בלי יותר מדי דמעות, כאבי לב ובושות להסתובב עם חולצת הנבחרת מחוץ לבית. זה לא קרה. כמות האמוציות שליוו אותי מאז המשחק הראשון נגד איסלנד הייתה קצת יותר מדי בשבילי. דרמה כמו שרק ארגנטינאים יודעים לתת, ותגובות דרמטיות כמו שרק ילד בן 35 יכול לספק.
למרות המועקה שיושבת עמוק בפנים, אני די שמח שזה נגמר. לנבחרת הארגנטינאית במצבה הנוכחי (בלי שום קשר ליכולת או למסי) לא הגיע באמת לעבור את שלב שמינית הגמר. המצב שם כל כך רקוב, כל כך מסובך ומלא בפוליטיקה מסריחה שלא קשורה למשחק, שזה בדיוק השלב בו היא הייתה צריכה לסיים את דרכה. יש קבוצות שזה פשוט הגיע להן יותר. צרפת היא אחת מהן: נבחרת צעירה, רעבה, מוכשרת בטירוף, וכזו שלא נשענת על שחקן בודד – למרות ששחקן בודד הוא זה שהפך אותה אתמול לאחת המועמדות הכי רציניות לתואר. משהו חדש התחיל אתמול ברוסיה עם אמבפה, וזה לא משנה את מי אתה אוהד – אתה חייב לאהוב את הילד הזה.
מאירופה לקופה
חלק ניכר מהנבחרת צפוי להודיע עכשיו על פרישה; מסצ'רנו כבר הכריז כי "מעכשיו אני רק אוהד", ביגליה הלך בעקבותיו, ומדינה שלמה מחכה למוצא פיו של מסי ולתגובות של אגוארו, די מריה והיגוואין. דור הולך ודור בא, ככה זה בכדורגל, והדור שהולך היה מפוצץ ציפיות ולא עשה איתן כלום. אמנם הוא הביא אותנו לשלושה גמרים, אבל תשאלו כל ווינר בכל תחום ספורט והוא יגיד לכם שאף אחד לא זוכר את המקום השני. אף אחד לא זוכר את נבחרת ארגנטינה.
בכל מונדיאל מחדש אני כבר מדמיין את המונדיאל הבא: בן כמה אהיה, מה יהיה הסטטוס המשפחתי שלי, האם זה ישפיע עליי כמו שזה השפיע עד עכשיו. גביע העולם הבא צפוי להתקיים בעוד ארבע שנים בקטאר, והפעם אני לא מרשה לעצמי לצלול למחשבות של מה יהיה איתי ומה יהיה עם הנבחרת. בשביל מה? אני כבר אדגדג את גיל 40, רגע לפני המשבר ממנו חושש כל גבר שמתקרב לגיל המפחיד הזה, ונבחרת ארגנטינה כנראה שוב תגיע עם שק של ציפיות ותחזור הביתה בידיים ריקות.
אמונה היא דבר מקסים. היא ממלאת אותך גאווה והתרגשות. אבל גם לאמונה יש תאריך פג תוקף. פחות מ-24 שעות עברו מאז הנבחרת שהיא חיי הודחה מהמונדיאל ברוסיה, ולמרות שכל עשר דקות אני מבטיח לעצמי שכאן זה נגמר ולא אתן להם יותר להשפיע לי על המצב הנפשי, הלב כבר חולם על הקופה אמריקה בברזיל בעוד שנה. איזה דבר מוזר זה כדורגל, איזה דבר נחמד. הכאב שווה לאושר והאכזבה שווה לאהבה. אני וארגנטינה סיימנו את המונדיאל הזה בתיקו. תיקו שכולו הפסד - אבל לפחות תיקו. נתראה בתקווה הבאה.